כלכלה בשיעור אחד/החלון השבור
נתחיל בדוגמה פשוטה ביותר: ניעזר, בעקבות בסטיאט, בחלון זכוכית שבור.
נדמיין מקרה בו פירחח משליך לבנה לעבר חלון שבחזית מאפייה. הנחתום הרותח יוצא החוצה בבהלה, אך הפירחח נעלם. בני אדם מתחילים להתקהל במקום ובוהים בהתפעלות בחלון השבור, וברסיסי זכוכית המפוזרים על לחמים ועוגות. לאחר זמן מה, חש הקהל צורך בהתבוננות פילוסופית. ובוודאי כמה מהחברים יזכירו אחד לשני או לנחתום, שבסופו של דבר, למקרה המצער יש צד חיובי. כעת, תיווצר תעסוקה לזגג כלשהו. לאחר שכבר התחילו לדון בנושא, הם מפתחים אותו: כמה יעלה חלון זכוכית חדש? מאתיים וחמישים דולר? זהו סכום לא קטן. בכל מצב, אם חלונות אף פעם לא היו מתנפצים אז מה היה עולה בגורלו של ענף הזגגות? בשלב הזה כבר אין לדבר סוף. לזגג יהיו $250 נוספים כדי להוציא אצל סוחרים אחרים, ולאלה יהיו עוד $250 להוציא אצל סוחרים אחרים נוספים וכו. החלון השבור ימשיך לספק כסף ותעסוקה במעגלים ההולכים ומתרחבים. לכן המסקנה ההגיונית היא – אם הקהל מסוגל להסיק זאת – שהפושע הקטן שהשליך את הלבנה, לא רק שאיננו מהווה מטרד ציבורי, אלא הוא גומל חסדים.
כעת, נתבונן שוב. הקהל לפחות צודק במסקנתו הראשונה. ראשית, משמעות מעשה וואנדליזם זה היא תעסוקה נוספת לזגג כלשהו. הזגג יהיה מאוכזב לא פחות מהקברן השומע על מוות כלשהו. אך אותו נחתום יהיה בפיגור של $250 איתם תיכנן לקנות חליפה חדשה. מפני שהיה צריך להחליף חלון, הוא מוכרח לוותר על החליפה (או מצרך או מותרות אחר באותו סכום). במקום שיהיו ברשותו $250 וחלון, יש לו חלון בלבד. או, מפני שתיכנן לקנות את החליפה באותו היום, במקום שיהיו לו גם חלון וגם חליפה, הוא יצטרך להסתפק בחלון בלבד ללא חליפה. אם נחשיב אותו כחלק מקהילה, הקהילה איבדה חליפה חדשה שהיתה יכולה לבוא לעולם; היא עכשיו ענייה בחליפה.
בקיצור, הרווח העסקי של הזגג הוא ההפסד התעסוקתי של החייט. שום תעסוקה לא נתווספה למאזן הכולל. אותו קהל רק לקח בחשבון שני צדדים בעיסקה, הנחתום והזגג. הוא שכח את הצד השלישי המעורב בפוטנציאל - החייט. הוא שכח אותו, בדיוק מפני שעכשיו הוא לא יהיה מעורב בסיפור הזה. הם יראו את החלון החדש בעוד יום או יומיים, אבל הם אף פעם לא יראו את החליפה הנוספת, מפני שהיא פשוט לא תגיע לעולם. הם רק רואים מה שנגלה לעין.