כלכלה בשיעור אחד/איך שיטת המחירים פועלת

אפשר לסכם את כל טיעון הספר הנוכחי במשפט אחד: כאשר אנחנו דנים בהשפעות של הצעה כלכלית נתונה, אנחנו חייבים לעקוב לא רק אחרי תוצאות מיידיות, אלא אחרי תוצאות ארוכות הטווח; ולא רק אחרי השפעות על איזו קבוצה מסויימת אלא אחרי השפעות על כולם. אך הרעיונות המופרכים העיקריים של הכלכלה נובעים בדיוק מההרגל העצלני של חשיבה על תעשייה מסויימת או תהליך מסויים בלבד.

אסכולת ה"ייצור-למטרת-שימוש-ולא-למטרת-רווחים" נשענת על רעיון מופרך הזה, במתקפתם על "שיטת המחירים" הלכאורה אכזרית. סוגיית הייצור, אומרים חסידי האסכולה, פתורה. (נראה שהשגיאה המהדהדת הזאת היא גם של רוב נביאי השקר של המטבע המפוקח ושרלטני חלוקת העושר.) המדענים, מומחי היעילות, המהנדסים, הטכנאים, פתרו אותה. הם יכולים לייצר כל דבר שרק יעלה על רוחם בכמויות אדירות, כמעט אינסופיות. אך לדאבוננו, העולם לא מנוהל על ידי המהנדסים, החושבים על ייצור בלבד, אלא על ידי אנשי עסקים, החושבים על רווחים בלבד. אנשי העסקים נותנים את ההוראות למהנדסים, ולא להיפך. אנשי העסקים האלה יכולים לייצר כל דבר שיעלה על הדעת כל עוד יש רווח בדבר, אך ברגע שכבר אין רווח בייצור החפץ, אנשי העסקים הרעים יפסיקו לייצר אותו, אפילו שהחסרים של אנשים רבים לא יסופקו, והעולם ימשיך לזעוק לסחורות חדשות.

הדעה הזאת כל כך גדושה ברעיונות מופרכים שאי אפשר להפריך את כולם בבת אחת. אך הטעות המרכזית נובעת מהסתכלות בתעשייה אחת בלבד, או אפילו בכמה תעשיות, כאילו כל אחת קיימת בבידוד. אבל כל אחת מהן קיימת ביחס לאחרות, וכל החלטה המתקבלת בנוגע לאחת מהן תשפיע על האחרות ותושפע מהאחרות.

ניתן להבין את זה יותר טוב אם נבין את הבעיה היסודית שהמסחר כולו מיועד לפתור. כדי לפשט העניין עד כמה שאפשר, הבה נתבוננן בבעיה בה נתקל רובינסון קרוזו באי בודד. בהתחלה, הצרכים שלו נראים כאינסופיים. הוא נרטב מהגשם; הוא קופא מקור; הוא סובל מרעב וצמא. הוא צריך הכל: מים לשתות, מזון, קורת גג, הגנה מחיות, אש, מצעים עליהם להניח את ראשו. יהיה בלתי אפשרי עבורו לספק את כל הצרכים האלה בבת אחת; אין לו מספיק זמן, כוחות או משאבים. הוא קודם כל חייב לטפל בצורך הדחוף ביותר. הוא סובל הכי הרבה, נניח, מצמא. הוא חופר איזזהו בור בחול כדי לכנוס בתוכו מי גשמים, או יוצר איזשהו כלי פשוט בשביל לכנוס אותם. אמנם, כאשר הוא מספיק ליצור לעצמו מאגר מים, הוא חייב אז לאתר מזון לפני שהוא ממשיך לשפר אותו. הוא יכול לנסות לדוג; אך בשביל זה הוא חייב וו וחוט או מכמורת, והוא צריך לעבוד על אלה. אבל כל דבר שהוא עסוק בו מעכב אותו מלעסוק בדברים אחרים הדחופים קצת פחות. תמיד ניצבת מולו ההתמודדות עם בחירת הדרכים השונות לניצול זמנו ויגיעיו.

משפחת רובינסון השווייצרית אולי יכולה לפתור את הבעיה הזאת באופן קל יותר. יש בה יותר פיות להאכיל אבל גם יש לה יותר ידיים זמינות לעבודה. היא יכולה לפעול תוך חלוקת והקצאת עבודה. האב צד; האם מכינה את האוכל; הילדים מקוששים עצים להבערה. אבל המשפחה לא יכולה להרשות לעצמה שאפילו אחת מחבריה יעסוק ללא הפסקה במשימה אחת, ללא קשר לדחיפות הצורך שהוא מספק. כשהילדים אספו כמות מסויימת של עצים להבערה, אי אפשר להשתמש בהם עוד להרבות את הערימה. עוד מעט יגיע הזמן שאחד מהם יישלח, נגיד, להביא עוד מים. למשפחה גם כן יש את ההתמודדות התמידית לבחור בין יישומים שונים של כח העבודה שלהם, ואם יהיה לה את המזל להשיג רובים, ציוד לדיג, סירה, גרזנים, מסורים וכו - לבחור בין יישומים שונים של עבודה והון. זה יהיה בגדר הסיכלות אם חבר המשפחה מקושש העצים יתלונן שהיה יכול לאסוף יותר עצים אם אחיו היה עוזר לו כל היום, במקום לדוג דגים שייאכלו בארוחת הערב. זה ברור במקרה של בן אדם בודד או משפחה בודדת שאפשר להרחיב פעולה אחת רק על חשבון הפעולות האחרות.

הדגמות פשוטות כאלה לפעמים מכונות בבוז כ"כלכלת קרוזו". הצער הוא, שהדגמות אלה מיועדות בדיוק לאותם מזלזלים, שאינם מצליחים להבין את העקרונות המומחשים בהן בצורה כה פשוטה, או שמפסיקים לשים לב לרעיון כשהם ניגשים לטפל בסוגיות המורכבות של כלכלה מודרנית מפותחת.

הבה נפנה לכלכלה כזאת. איך סוגיית אפשרויות היישום של עבודה והון - דהיינו, לספק אלפי צרכים שונים בעלי עדיפויות שונות - נפתרת בכלכלה כזאת? היא נפתרת בדיוק באמצעות שיטת המחירים. היא נפתרת באמצעות היחסים המשתנים בתמידיות בין עלויות ייצור, מחירים ורווחים.

מחירים נקבעים לפי היחס בין ביקוש להיצע, וכמו כן משפיעים על ביקוש והיצע. כשאנשים רוצים כמות גדולה יותר של סחורה מסויימת, הם מציעים יותר עבורה. המחיר עולה. זה מגדיל את הרווחים של אלה המייצרים את הסחורה. עכשיו כשיותר משתלם לייצר את אותו מוצר על פני מוצרים אחרים, יצרנים קיימים באותו ענף מגבירים את ייצור אותו מוצר, ויותר בני אדם נמשכים לענף הזה. ההיצע המוגבר הזה אחרי כן גורם לירידת מחירים ומפחית את הרווח השולי עד שהרווח השולי של אותו מוצר יורד לרמת הרווחים הכללית של ענפים אחרים. או שהביקוש לאותו מוצר יורד; או שההיצע שלו עולה עד כדי כך שמחירו יורד לרמה כזאת שפחות רווחי לייצר את אותו מוצר ממוצרים אחרים; או שאפילו יהיה הפסד של ממש בלייצר אותו. במקרה הזה, היצרנים ה"שוליים", דהיינו, היצרנים הפחות יעילים או אלה שעלויות הייצור שלהם הגבוהות ביותר, יוכרחו להפסיק את פעילותם. המוצר ייוצר רק על ידי היצרנים היעילים ביותר הפועלים במסגרת עלויות נמוכות יותר. ההיצע של אותו סחורה גם ירד, או לפחות ייפסק מלגדול.

התהליך הזה הוא מקור הרעיון האומר שמחירים נקבעים על ידי עלויות ייצור. הדוקטרינה הזאת, בצורה הזאת, לא מדוייקת. מחירים נקבעים על ידי היצע וביקוש, וביקוש נקבע לפי המידה שאנשים חושקים במוצר מסויים ולפי מה שהם מוכנים לתת תמורתו. כן, היצע אכן נקבע חלקית על ידי עלויות ייצור. אבל עלות הייצור של סחורה מסויימת של העבר לא יכול לקבוע את ערכו הנוכחי. זה כבר יהיה תלוי ביחס הקיים בין ההיצע לביקוש. אמנם הציפיות של יזמים אודות עלויות הייצור של הסחורה בעתיד ומחירו העתידי הוא כן מה שיקבע כמה ממוצר מסויים לייצר. זה מה שמשפיע על ההיצע העתידי. לכן, יש בדרך כלל נטייה למחיר של מוצר ועלות הייצור השולית שלו להיות שווים, אבל לא מפני שעלות הייצור השולית משפיעה ישירות על המחיר.

לפי זה, אפשר להשוות את מערך היוזמה הפרטית לאלפי מכונות, המנוהלת כל אחת על ידי מפעיל כמעט אוטומטי משל עצמה, אך הקשורות אחת עם השנייה ומשפיעות אחת על חברתה, כך שהן פועלות למעשה כמו מכונה אחת גדולה. רובינו שמים לב למנהל האוטומטי של מנוע קיטור. הוא מורכב משני משקולות המופעלות על ידי כוח צנטריפוגלי. ככל שמהירות המנוע עולה, המשקולות האלה נעות כלפי חוץ ומזיזות את שרוול הפיקוד לכיוון הקטנת כמות הקיטור המוזרק ובכך מאיטות את המנוע. ברגע שהמנוע איטי מדי, מצד שני, המשקולות מתכווצות ומזיזות את שרוול הפיקוד בכיוון הגדלת כמות הקיטור המוזרק ובכך מגדילות את מהירות המנוע. בצורה הזאת, כל סטייה מהמהירות הרצוייה גורמות למנגנון האוטומטי לתקן אותה.

בדיוק באופן הזה מתנהל ההיצע היחסי של אלפי סוגים של סחורות במסגרת היוזמה הפרטית. כשבני אדם רוצים יותר מסחורה מסויימת, התחרות ביניהם בהצעת מחיר גבוה יותר גורמת לעליית המחיר. זה מוביל ליותר רווחים מצד יצרני אותו המוצר. זה מעורר אותם להגביר את הייצור שלהם. זה גורם לאחרים להפסיק את הייצור של מוצרים שייצרו בעבר, ולפנות לייצור מוצר שיניב תשואות גבוהות יותר. אך זה מגדיל את ההיצע של אותה סחורה באותה מידה שזה מפחית את ההיצע של סחורות אחרות. לכן המחיר של אותו מוצר יורד ביחס למחירים של מוצרים אחרים, והתמריץ להגדיל את הייצור שלו כבר איננו קיים.

על אותו הדרך, אם הביקוש למוצר מסויים יורד, מחירו ורווחיותו יורדים, וייצורו יורד.

התופעה הזאת היא מה שגורמת למבוכה אצל אותם שאינם מבינים את אותה "שיטת המחירים" שהם מבקרים כל כך. הם מאשימים אותה ביצירת מחסורים. למה, הם שואלים בנחישות, יצרני נעליים יפסיקו את ייצור הנעליים ברגע שכבר איננו רווחי לייצר אותן? מדוע שפעילותם תהיה מושפעת מרווחיות? מדוע שהשוק ינחה אותם? מדוע הם אינם מייצרים נעליים כפי "יכולת התהליך הייצור הטכני המודרני"? שיטת המחירים ויוזמה פרטית, מסיקים הוגי ה"ייצור למטרת שימוש", הן בעצם צורה של "כלכלת היצע".

השאלות והמסקנות הנ"ל נובעות מהשגיאה של מבט בתעשייה אחת בבידוד, במבט בעץ והתעלמות מהיער. עד לרמה מסויימת יש צורך בייצור נעליים. אך גם יש צורך בייצור מעילים, חולצות, מכנסיים, בתים, מחרשות, גשרים וכו. זה היה לגמרי לא חכם לצבור ערימות של נעליים מיותרות, רק מפני שאנחנו יכולים, כאשר מאות צרכים אחרים לא יסופקו.

עכשיו, בכלכלה מאוזנת, תעשייה נתונה יכולה לצמוח רק על חשבון תעשיות אחרות. זאת מפני, שבכל זמן נתון גורמי הייצור מוגבלים בכמות או באיכות. תעשייה אחת יכולה להתפתח רק על ידי הסטה של כח אדם, נדל"ן והון אליה, שבמצב אחר היה נעשה בהם שימוש בתעשיות אחרות. וכשתעשיה מסויימת מצטמצמת, אין זה אומר בהכרח שיש ירידה נטו בסך הייצור הכללי. הצמצום בעת ההיא אולי רק שיחררה כח אדם והון כדי שתעשיות אחרות יוכלו לצמוח. לכן, יהיה טעות להסיק, שצמצום בענף אחד משמעו בהכרח צמצום של סך כל הייצור.

בקיצור, כל דבר שמיוצר הוא על חשבון דבר אחר. אפשר לחשוב על עלויות הייצור בעצמן כדברים שאנחנו מוותרים עליהם (הזמן הפנוי שלנו, חומרי הגלם בעלי שימושים פוטנציאלים חלופיים) בשביל אותו מוצר שאנו מייצרים. יוצא, שבשביל בריאותה של כלכלה דינמית יש לתת לתעשיות גוססות לגווע באותה מידה שיש לתת לתעשיות מתפתחות לצמוח. הרי התעשיות הגוססות מחזיקות בכח אדם והון שיש לשחרר לתעשיות הצומחות. רק שיטת המחירים, המושמצת, פותרת את הסוגייה הכל כך מורכבת של חלוקת המשאבים לייצור של עשרות אלפי הסחורות והשירותים השונים. המשוואות המסובכות שהיינו צריכים לפתור בשביל ליישב את הסוגייה הזאת נפתרות כמעט מעצמן במסגרת של מחירים, רווחים ועלויות. הן ככה נפתרות בצורה הרבה יותר טובה ממה שכל קבוצה של פקידים היתה מסוגלת לפתור. הן נפתרות במסגרת מערכת בה כל צרכן מביע את רצונותיו כל יום, או מספר פעמים ביום. אך על אף שהפקידים אינם מבינים את המערכת הכמעט אוטומטית של השוק, הם תמיד מוטרדים ממנו. הם תמיד מנסים לתקן אותו או לשפר אותו, בדרך כלל בעקבות היללות של שדולה כלשהי. את חלק מתוצאות התערבותם נראה בפרקים הבאים.