כלכלה בשיעור אחד/"ייצוב" מחירי סחורות
הנסיונות להעלות מחירים של סחורות מסויימות מעבר למחירי השוק הטבעיים שלהם נכשלו כל כך הרבה פעמים, באופן קטסטרופלי ובנסיבות כל כך מביכות, ששתדלנים מתוכחמים והפקידים עושי דברם כמעט אף פעם אינם מכריזים עליה כיעד. היעדים המוצהרים שלהם, במיוחד בתחילת הצעתם שהממשלה תתערב, הם בדרך כלל יותר צנועים ויותר סבירים.
אין להם שום רצון, הם אומרים, להעלות את מחיר של סחורה X באופן קבוע מעל לרמתו הטבעית. זה, הם מודים, לא יהיה הוגן כלפי הצרכנים. אך כעת, היא נמכרת באופן ברור מתחת לרמתו הטבעית. היצרנים אינם מסוגלים לפרנס את עצמם. אם לא נפעל בהקדם, הם ייזרקו מעבודתם. אז יהיה מחסור אמיתי, וצרכנים יוכרחו לשלם מחירים מופקעים בשביל הסחורה. המחירים הנמוכים שמהם נהנים הצרכנים בסוף יעלו. המחיר הנוכחי ה"זמני" לא יכול להשאר נמוך. אבל אנחנו לא יכולים לחכות למה שמכונה כוחות השוק, או לחוק ה"עיוור" של היצע וביקוש, לתקן את המצב. כי עד אז היצרנים יפשטו רגל ונסבול ממחסור רציני. הממשלה חייבת לפעול. כל מה שאנחנו רוצים, זה לתקן את התנודות הפרועות האלה, חסרי ההגיון במחיר. אין אנו מנסים להקפיץ את המחיר. אנחנו רק מעוניינים לתקן אותו.
כמה שיטות מוצעות בדרך כלל לבצע זאת. אחת מהנפוצות היא הלוואות ממשלתיות לחקלאים כדי שיחזיקו בסחורתם כדי שהיא לא תגיע לשוק.
בקונגרס מתעקשים על הלוואות מסוג זה בטיעונים לכאורה סבירים. נאמר שתוצרת החקלאים מגיעה לשוק באופן חד פעמי, בתקופת הקציר. בדיוק אז מחירים הם הנמוכים ביותר, וספקולנטים מנצלים זאת, וקונים את התוצרת, ומחזיקים בה עד שיהיה מחסור בה ואז משחררים אותה במחירים גבוהים יותר. בדרך הזו נטען שהחקלאים סובלים, ושלהם מגיע, ולא לספקולנטים, להנות מהמחיר הגבוה יותר.
הטיעון הזה אינה נתמכת לא על ידי תאוריה ולא על ידי המציאות. הספקולנטים המושמצים אינם אויב החקלאי. הוא זקוק להם בשביל לשגשג. מישהו חייב לשאת בסיכון של החשיפה למחירים משתנים. בתקופה המודרנית הוא באמת נישא על ידי ספקולנטים מקצועיים. בדרך כלל, ככל שהם מבצעים את עבודתם בצורה טובה יותר, הם עוזרים לחקלאי יותר. הרי הספקולנטים משרתים את עצמם בדיוק לפי היכולת שלהם לצפות מחירים עתידיים. אך ככל שהתחזיות שלהם מדוייקות יותר כך תנודות במחירים יהיו פחות פרועות וקיצוניות.
גם אם חקלאים יהיו חייבים למכור את כל התוצרת שלהם בחודש מסויים בשנה, מחיר התוצרת באותו חודש לאו דווקא יהיה נמוך יותר מבכל חודש אחר. הרי הספקולנטים, בתקווה להרוויח, יעשו את רוב הקנייה שלהם אז. הם ימשיכו לקנות עד שהמחיר עולה לנקודה בה כבר לא יראו הזדמנות נוספת או רווח עתידי. הם ימכרו ברגע שהם חשים שיש סיכוי להפסד עתידי. התוצאה היא ייצוב מחירי תוצרת חקלאית כל השנה.
בדיוק בגלל קיום שכבה של ספקולנטים מקצועיים המוכנה לקחת את הסיכונים האלה, חקלאים לא צריכים לחשוב עליהם. הם יכולים להגן על עצמם דרך השווקים. לכן, תחת תנאים רגילים, כשספקולנטים עושים את עבודתם כמו שצריך, גובה הרווחים של חקלאים תהיה תלויה בכשרונם וחריצותם כחקלאים, ולא כמנתחי שוק.
המציאות עצמה הוכיחה שמחירי החיטה ותוצרות אחרות הניתנות לאיחסון לא משתנים לאורך כל השנה, להוציא הוצאות של איחסון, ריבית ועלויות ביטוח. באמת, כמה מחקרים יסודיים הדגימו שהעלייה הממוצעת במחיר מיד לאחר הקציר לא מספיקה בשביל לכסות את עלויות האיחסון, כך שהספקולנטים אפילו סיבסדו את החקלאים. דבר זה בוודאי לא היה כוונתם: הוא פשוט תוצאה של נטיית הספקולנטים להיות אופטימים מדי.
אמנם כאשר המדינה מתערבת, וקונה את יבול החקלאים בעצמה או מלווה להם כסף כדי שלא יפיצו אותו בשוק, התרחיש משתנה. דבר זה נעשה בשמו של מה שמכונה ממגורה סדירה. אך הסטוריית המחירים ועודפי היבול השנתיים מראים שתפקיד הזה, כמו שראינו, כבר ממולא על ידי השווקים החופשיים. כשהממשלה מתערבת, הממגורה הסדירה נהפכת לממגורה פוליטית. החקלאי מעודד, עם כספי משלמי המיסים, למנוע מתוצרתו להגיע לשוק. מפני שהם מעוניינים להמשיך לקבל את קולו של החקלאי, הפוליטיקאים התומכים במדיניות, או הפקידים המבצעים אותה, תמיד קובעים את מה שמכונה המחיר ההוגן לתוצרת החקלאי, מעל למחיר שתנאי הביקוש וההיצע באותו הזמן מצדיקים. זה מוביל לירידה בכמות הקונים. הממגורה הסדירה נהפכת לממגורה בלתי סדירה. יבול עודף נמנע מלהגיע לשוק. התוצאה היא, להבטיח מחיר זמני שיהיה גבוה לעומת מה שהיה באופן רגיל, אבל להשיג אותו על ידי מחיר שיהיה נמוך בהרבה מהרגיל אחרי כן. הרי המחסור המלאכותי שנוצר עקב מניעת הגעת תוצרת לשוק משמעו עודף תוצרת מלאכותי בשנה שלאחר מכן.
ניסטה מהנושא אם נתחיל לדון בפרוטרוט במה שקרה כשתוכנית זו יושמה בתעשיית הכותנה האמריקאית. [1]
התומכים בהגבלים בדרך כלל מגיבים שהירידה בתפוקה הזאת בין כך מתרחשת בכלכלת שוק. אבל יש הבדל משמעותי אחד, כמו שראינו בפרק הקודם. בכלכלת שוק בה מתקיימת תחרות חופשית, היצרנים בעלי העלויות הגבוהות, היצרנים שאינם יעילים, נדחקים מהשוק כאשר המחיר יורד. במקרה של מוצר חקלאי, אלה יהיו החקלאים הפחות מתפקדים, הפחות יצרניים, שיידחקו מהשוק. החקלאים הטובים ביותר עם הקרקע הפורייה ביותר לא יצטרכו להגביל את תוצרתם. להיפך, אם הירידה במחיר היא תסמין של עלות ייצור נמוכה ממוצעת, המשתקפת בהיצע גבוה יותר, אז דחיקת החקלאים השוליים מאפשר לחקלאים הטובים להגדיל את הייצור שלהם. כך שלא חייבת להיות ירידה כלשהי בתפוקה של אותה סחורה. והסחורה אז מיוצרת ונמכרת במחיר נמוך יותר באופן קבוע.
אם זאת התוצאה, אז הצרכנים של אותה סחורה יסופקו בה כמקודם. אבל, כתוצאה ממחירה הנמוך יותר, יוותר להם כסף בשביל לרכוש דברים אחרים. כך, באופן ברור, הצרכנים יהיו במצב יותר טוב. וההוצאות הנוספות שלהם לדברים אחרים יספקו תעסוקה בענפים אחרים, שאז יקלטו את החקלאים השוליים לשעבר במשרות בהן מאמציהם יתוגמלו באופן יותר נאה ובהן יהיו יעילים יותר.
הגבלה יחסית אחידה (חוזרים כעת לתוכנית ההתערבות הממשלתית שלנו) משמעה, מצד אחד, שהיצרנים היעילים בעלי העלויות הנמוכות יותר אינם רשאים להפיק את מירבם במחיר הנמוך. משמעה, מצד שני, שהיצרנים הפחות יעילים, בעלי העלויות הגבוהות יותר, מוחזקים פעילים באופן מלאכותי. זה מרבה את העלות הממוצעת של ייצור המוצר. הוא מיוצר באופן יעיל פחות ממה שהיה יכול להיות במצב אחר. היצרן השולי, הלא יעיל, בצורה הזאת בה הוא מוחזק פעיל באופן מלאכותי, ממשיך לתפוס קרקע, כח אדם והון שבהם היה אפשר להשתמש בדרכים יותר רווחיות ויעילות.
אין תועלת בלטעון שכתוצאה מתוכנית ההגבלה, מחירי מוצרים חקלאים עלו ולפחות "לחקלאים יש כח קנייה גבוה יותר.” הם השיגו את הדבר באמצעות לקיחת אותה כמות של כח קנייה מהצרכן הלא חקלאי. (כבר דשנו בנושא זה כשדיברנו על מחירים שוויוניים.) לחלק לחקלאים כסף בשביל שיגבילו את הייצור, או לתת להם את אותו סכום של כסף בשביל ייצור המוגבל באופן מלאכותי, לא שונה מלהכריח צרכנים לשלם לאחרים בשביל לא לעשות דבר. בכל מקרה,, הנהנים ממדיניות מעין זו משיגים "כח קנייה". אך כבכל מקרה, מישהו אחר מפסיד בדיוק את אותו סכום. ההפסד הסופי של הקהילה הוא ההפסד של ייצור, מפני שאנשים נתמכים מבלי לעשות מאומה. מאחר שיש פחות עבור כולם, מאחר שיש פחות שיופץ בשוק, השכר הריאלי והכנסות ריאליות חייבים לרדת או בסכומם הממוני או על ידי מחירים גבוהים יותר.
אם ייעשה ניסיון לקבוע באופן מלאכותי מחירגבוה למוצר חקלאי מבלי לכפות הגבלה על תפוקה, תוצרת עודפת שלא תימכר תצטבר עד שהשוק לאותו מוצר בסוף יתרסק באופן קיצוני - יותר ממה שהיה קורה אם תוכנית ההתערבות לא היתה מיושמת בכלל. או, יצרנים, שלא יהיו כפופים לתוכנית ההגבלה, ידורבנו על ידי העלייה המלאכותית במחיר להרחיב את הייצור שלהם באופן משמעותי. זה מה שקרה בתוכניות ההגבלה של גומי וכותנה באנגליה ובארה"ב. בכל מצב, התרסקות המחירים מגיעה למימדים שלא היו אפשריים לולא תוכנית ההגבלה. התוכנית שהחלה עם יומרות כל כך מרובות "לייצב" מחירים ותנאים מביאים לאי יציבות מרובה יותר ממה שכוחות השוק היו אי פעם מסוגלים להביא.
בכל זאת, בכל העולם תמיד מוצע פיקוח על סחורות. הפעם, נאמר לנו, יימנעו מכל טעויות העבר. הפעם, ייקבעו מחירים שיהיו "הוגנים" לא רק ליצרנים אלא לצרכנים. המדינות שמייצרות והמדינות שצורכות יגיעו להסכמה לגבי אותם מחירים הוגנים, כי כולם יהיו רציונלים. מחירים קבועים בהכרח יכללו חלוקה והקצאה "צודקות", אך רק ציניקנים יצפו למחלוקות בינלאומיות בנוגעות לאלה. ובסוף, על ידי הנס הגדול מכולם, העולם הזה של פיקוח וכפייה בינלאומים יהיה גם עולם של סחר בינלאומי חופשי!
אני לא בטוח מה כוונת המתכננים הממשלתיים לסחר חופשי במובן הזה, אבל אני כן יודע לאיזה דברים הם אינם מתכוונים. הם אינם מתכוונים לחופש של בני אדם לקנות ולמכור, להלוות וללוות, במחירים שהם מעוניינים בהם ובבמסגרות שבהן הכי נוח להם. הם אינם מתכוונים לחופש של האזרח לגדל כמה שהוא רוצה מתוצרת מסויימת. הם מתכוונים, חוששני, לחופש של הפקידים לקבוע את הדברים האלה בשבילו. והם מסבירים לו, שאם הוא יציית בהכנעה לפקידים, הוא יתוגמל ברמת חיים גבוהה יותר. אך אם המתכננים יצליחו לקשר את הרעיון של שיתוף פעולה בינלאומי עם הרעיון של השתלטות המדינה על החיים הכלכליים, נראה שההגבלים הבינלאומיים של העתיד יהיו כמו אלה של העבר, מקרה בו רמת החיים והחרויות של האזרח הפשוט ילכו ויתמעטו.
- ^ אכן תוכנית הכותנה היא דוגמה טובה מאד. נכון ל1 באוגוסט, 1956, הכותנה העודפת השנתית הגיעה למספר שובר שיא של14,529,000 צרורות, כמות הגדולה ממה שמיוצר או נצרך בשנה אחת. כדי להתמודד עם כך, הממשלה שינתה את תוכניותיה. היא החליטה לרכוש את רוב היבול ישירות מהמגדלים ולמכור אותו שוב מיד אחרי כן במחיר נמוך מהרגיל. כדי למכור שוב כותנה אמריקאית בשוק העולמי, היא סיבסדה את 6 הסנטים הראשונים של כל חצי קילו, וב1961, 8.5 סנט לחצי קילו. המדיניות הזאת אכן הצליחה להוריד את כמות הכותנה העודפת. אך בנוסף להפסדים שהיא כפתה על משלמי המיסים, היא גם הציבה טקסטילים אמריקאים מול טקסטילים זרים בעמדה נחותה מבחינה תחרותית. הממשלה האמרקאית סיבסדה את התעשייה הזרה על חשבון התעשייה האמריקאית. זה מאפיין של תוכניות ממשלתיות הקובעות מחירים שהן מונעות בעיה אחת על ידי יצירת בעייה אחרת הגדולה הימנה.