ביאור:כיצד יש מדרשי חז"ל הסותרים פסוקים מפורשים
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
כשהתורה כתבה "וקצותה את כפה" ולא כתבה שהכונה לתשלום ממון, "אם קבלה היא - נקבל", אך מה נעשה עם הפשט שאנו מבינים?
- במלכים ב יד ו נראה שהפסוק "לא יומתו אבות על בנים" הובן כפשוטו, והר"ן הסביר שלומדים את שני הדברים כי "אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי" (תהלים סב יב)
- הנצי"ב בשם הגר"א מביא שהפשט לפעמים נאמר לשעתו והדרש נשאר גם לעתיד (בשר נחירה, כניסת אהרון לאוהל מועד). גם הרמב"ן רמז לגבי ירושת האב, והאבן עזרא לגבי "ממחרת השבת".
- ה"משך חכמה" על "חמור אויבך" מסביר שהפשט מתאים לתקופה מסויימת.
- הפשט מגלה את טעם המצוה.
- כך היה ראוי (ספורנו והרמב"ם על "עין תחת עין")
- הפשט מובן על פי חכמת הניסתר (רמב"ן על "והיה הבכור אשר תלד")
כל פרשן התמודד עם בעיות זמנו. היום לא שואלים איך התושב"ע נלמדה מהתורה שבכתב, אלא "למה התורה היתה צריכה לכתוב בצורה מוזרה כדי שנצטרך להתאמץ ללמוד ממנה ולא כתבה את המסקנה ישר?", "למה צריך שני פסוקים סותרים, אם ממילא בא השלישי ומכריע ביניהם?", "למה התורה אמרה 'וישכב' אם ראובן רק בילבל את יצועי אביו?"
מאמרי חז"ל בנויים על פסוק אך אינם הפשט. באמרם "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" התכוונו חז"ל שלמרות שהעיקר הוא הדרש, אין לזנוח כלל את הפשט. הם לא אמרו "אין במקרא אלא פשוטו" - חשוב ללמוד את הפשט אך העיקר הוא מה למדו ממנו חז"ל הלכה למעשה לכל יהודי.
מקורות
[עריכה]לפשוטו של מקרא, הרב ד"ר יהודה קופרמן, חוברת מאמרים, 'מכללה ירושלים', תשנ"ו[1]