כבוד מלכים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קונטרס
כבוד מלכים
והוא פס"ד בענין ששורפים בגדים יקרים בהלולא דרשב"י זיע"א, אשר העלה שולחן מלכים כבוד הרב הגאון מוהר"ר שמואל העליר הי"ו רב"ד בעה"ק צפת ת"ו
נוסח השער דפוס ראשון ירושלים תרל"ד

ספר כבוד מלכים[עריכה]

כְּבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר

יום טו"ב אלול תרל"ג

ראיתי ונתון אל לבי. על אשר זה קרוב הגיענו מכתב מתלמיד חכם אחד מעיה"ק ירושלם ת"ו, קורא תגר וערעור על שנהגו בהילולא רבה בל"ג בעומר במירון ת"ו לשרוף בגדים יקרים מאוד, לאמר כי הלא איכא משום בל תשחית. ומה שאמרו [ע"ז יא, א]: "שורפים על המלכים" הלא אינם אלא כל תשמישם וביום המיתה. ובאתי להשיב תשובה משום כבוד מלכים - מאן מלכי כבוד אדונינו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן:

בראשונה ראוי לחקור בעיקר ענין הלאו דבל תשחית. וזה לשון הרמב"ם (בפ"ו מהלכות מלכים ה"ח וה"ט): "אין קוצצין אילני מאכל וכל הקוצץ לוקה וכו' ולא במצור בלבד [אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה] כו' אבל קוצצין כו'. לא אסרה תורה אלא דרך השחתה. כל אילן סרק כו'. [שם ה"י] [ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וסותם מעין ומאבד מאכלות דרך השחתה] עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם". ועיין בכסף משנה שם. ועיין בהמגיה אשר במשנה למלך שהקשה על הכסף משנה, מאי ראיה דמייתי מהאי דקרע מאניה למילף מנייהו דשלא בשעת מצור איכא בל תשחית, הא הנהו אינו אלא דרבנן, ותירץ בדוחק, עיין שם. הנה החליט דהשאר דברים הוא דרבנן ממש, ולזה הקשה על הכסף משנה שם.

ולעניות דעתי נראה, לפי מה דנודע דרכו של הרמב"ם בספר המצוות (בשורש ט'), דכל היכא שהכתוב כולל ענינים רבים ומפורש במקרא ענין אחד, אינו לוקה אלא על אותו שהוא מפורש, והשאר דמשתמע מהמקרא הוי דאורייתא ממש, אלא דאינו לוקה עליו משום דהוי לאו שבכללות. ועיין במגיד משנה (בפ"א מהלכות איסורי ביאה דין כ"ב) בענין לאו דמחזיר גרושתו. וכן נמי הכי בלאו דלא תשחית הכל הוי דאורייתא, אלא מאי דמפורש להדיא - לוקה, ועל השאר מכות מרדות. ושפיר מביא הכסף משנה ראיה דעל הכל איכא איסור בל תשחית מדאורייתא.

אמנם לא הראה לנו מקום במאי דפסק הרמב"ם דגם שלא במצור לוקה מן התורה, מאין לנו, דהא במקרא אינו מפורש אלא אילני מצור, ואם אינו אילני מצור להוי כשאר דברים דאינו לוקה אלא מכת מרדות:

אמנם הדבר מפורש במסכת מכות (דף כב, א): "מתקיף לה רבינא, ולחשוב נמי הקוצץ אילנות טובות, ואזהרתיה מהכא [דברים כ, יט] 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות'". והביאו התוספות בפרק החובל (דף צא, ב ד"ה החובל) ראיה מכאן, דהקוצץ נטיעות חייב מלקות, וכן ראיתי בספר מגילת ספר (לאוין סימן רכ"ט). ואם כן תו הוי כמפורש בתורה לאו יתירה על שלא במצור "ואותו לא תכרות", משום הכי לוקה. אבל שאר דברים אינו לוקה משום לאו דבכללות כנזכר, אמנם הוי דאורייתא. וכן איתא בספר החינוך (סימן תקכ"ט). ובספר המצוות (מצות לא תעשה סימן נ"ז) כתב לוקה ע"ש, וכוונתו מכל מקום, אמנם הכל דאורייתא.

<x xx="xxxx">xxxx xxxxx x"xx xxx xxxxx xxxx xxxx xxxxxx xxxxxxx xxxx"x x"x xxx x"xxx xxx xxxx xxx xxxx xxxx x"x xxxxx xxxxx xxxxxx</x>

אולם בכל זאת בנידון דידן אין שום חשש פקפוק איסור, אלא אדרבה מצוה הוא דאיכא, דהרי אנו רואים בכל דיני בל תשחית המוזכר בש"ס ופוסקים, יוצא כלל דלא אסרה תורה אלא בעושה דרך השחתה, ואין לו שום טעם והנאה אלא גוף ההשחתה. וכמו שכתב הרמב"ם שם [הל"ח] גם באילן מאכל שהוא דאורייתא ולוקין עליו: "אבל קוצצים אותו אם הוא מזיק כו' לא אסרה תורה אלא דרך השחתה". ושם בכסף משנה [הל"י] מביא מקור הדין מהאי דשבת (דף קה, ב) "הקורע בגדים בחמתו כו'". אמנם רבותינו נתנו גבול וקצבה בדבר כהאי דמסכת עבודה זרה (דף יא, א) "שורפים על המלכים ונשיאים". ואונקלוס הגר שרף בשבעים מנה צורי, וזה חיוב דילפינן מקרא [ירמיה לד, ה] "ובמשרפות המלכים" שם, ושאר כל אדם הקרע הוא טפח [מו"ק כב, ב] וגם בשעת חימום [שם כו, ב]:

אמנם לרבנן אמרו במסכת מועד קטן (דף כד, א), דשמואל קרע עליה דרב תריסר מאני, ורבי יוחנן קרע על רבי חנינא תליסר איצטלי מילתא, וזה משלהם ולא כלי תשמישם, וגם לא הוי בשעת מיתה, אלא משום כבוד התורה. דאמרי שם "שאני רבנן דכיון דכל שעתא מידכרי שמעתייהו כשעת חימום דמי", כי היו דרים רחוקים זה מזה, וכאשר יבוא עוד לפנינו בעזר השם יתברך. וגם באור זרוע (בהלכות אבל סי' תיח סי"ב) כתב שלא שרף בפעם אחת, אלא במשך זמן בכל פעם שלבש קרע.

ובתוספות במסכת עבודה זרה (דף י"א ע"א ד"ה עוקרין) כתבו וז"ל: "בשלמא משום בל תשחית ליכא דכיון דלכבודו של מלך עושין כן אין כאן השחתה אלא הוי כמו תכריכין על המת שעושים של מאה מנה", עכ"ל. ולכאורה קשה דברי התוספות מה שאמרו דבשלמא בל תשחית ליכא דכבודו כו', הא זה פשיטא וחוב גם כן, דהא ילפינן מקרא "ובמשרפות המלכים". אבל נראה פשוט דברי התוספות וכוונתם, דלא תימא כיון דהתורה התירה לאו דבל תשחית משום כבוד המלך, אם כן ממילא גם צער בעלי חיים הותר, כי מאי שנא זה מזה, ותו לא קשה קושיית התוספות, ולזאת הקדימו וכתבו, כי לעולם לא נדחה הלאו דבל תשחית כלל, כיון דאין עושים דרך השחתה, לא אסרה תורה כלל ואינו בכלל לאו דבל תשחית. ולזה הקשו שפיר מהאי דצער בעלי חיים, ולזה דקדקו שאין כאן השחתה כלל וכו', וכמו שכתב הרמב"ם הנזכר דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

ומהתימא על בעל לחם סתרים [ע"ז שם], שהקשה על התוספות מאי אולמי לאו דצער בעלי חיים מלאו דבל תשחית. ובמחילת כבוד תורתו לא דק, דהא כבר התוספות בעצמו תיקן קושייתו כדאמרינן דאין כאן לאו כלל.

וכמו כן קשיא לי טובא על מה שכתב בספר ארעא דרבנן אלגאזי (סימן של"ו), דמקשה על דברי התוספות אלו, מהאי דפרק מי שמתו (דף י"ט ע"ב) דמשני שם בטומאה דרבנן ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן, ולפי דעת התוספות אפילו בטומאה דאורייתא הוי מצי לשנויי שהתירו משום כבוד מלכים, יעויין שם. נראה ממנו כאן שהבין בדברי התוספות דכבוד מלכים דוחה לאו דבל תשחית, ובאמת זה אינו ולא כיון התוספות לזה וכמו שכתבתי.

[אמר אברהם ס"ט: נראין דבריו בפשט דבריהם, מיהו עיין תוספות מציעא (דף ל"ב ב' בד"ה מדברי), דכתבו בהדיא "כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם" עיין שם. ואין לומר דלא באו דבריהם רק על שריפת הנשיא דהוזכר בברייתא [בע"ז], ובקרא לא כתיב אלא מלך, דלפי הנראה מהתם נפקא דקאי על צדקיהו, ובירמיהו (כ"א) קרי ליה נשיא, והי"ט הברייתא, ועיין מסכת שמחות פרק ח']:

אמנם בדיבור התוספות השני (ד"ה עיקור) כתבו "ואי משום בל תשחית וכו'", יש לומר דהא לכאורה נראה סותר לדבריו הנזכרים בדיבור הקודם. והיה נראה לי לתרץ, כיון דאפשר לקיים כבוד המלך לעקור במקום שאינו עושה טריפה, תו הוי ליה באיסור בל תשחית. ובריטב"א לעבודה זרה שכתב דבעיקור שיש בו טריפה (ד)אסור גבי מלך משום בל תשחית, דכשהתירו בל תשחית משום כבוד המלך היינו דוקא בעיקור תשמישי המלך דהיינו מיטתו וכלי תשמישו וסוס שרכב עליו, אבל לקרון דהוי תשמיש דתשמיש לא התירו, עכ"ל. ובזה גם כן מיושב דברי התוספות.

ועוד ראיה ממאי דאיתא בירושלמי (סוף פ"ב דבבא מציעא הי"א): "רבי יוחנן הוה סליק מטבריא לציפורי חמא חד בר נש מתמן א"ל מה קלא במדינתא, א"ל חד רבן דמיך וכל עמא פריין (פי' רצין) מיטפלא ביה, ידע רבי יוחנן דהוא רבי חנינא, שלח ואייתי מאנין טבין דשבת (פי' בגדים שלו של שבת) ובזעין, ולא כן תני כל קרע שאינו של בהלה אינו קרע". פירוש, ואמאי המתין רבי יוחנן עד שהביאו לו מעירו בגדים של שבת, הלא עבר שעת החימום, ואינו קרע. ומשני: "רבי יוחנן בעא מעבד דרבה ומוקרייתיה". פירוש, רבי יוחנן רצה לעשות דבר גדול לכבודו וליקרו. ומסיק שם שלא היה רבו מובהק אלא מקרא והגדה. הרי שלא עשה משום חיוב קרע, כי לא יצא בזה כיון שלא היה בשעת חימום, אלא משום כבוד ויקר לבד שלח לטבריא להביא בגדי שבת ולקורעם, ומה איכא בין שריפה לקריעה.

ובקידושין (דף ל"ב ע"א) בתוספות (ד"ה רב יהודה בסוף הדיבור) כתב וז"ל: "אע"ג דאמרינן בסמוך כדי שיטול ארנקי ויטיל לים כו', התם מיירי בענין שיש לאב קורת רוח בכך, כגון שזורקו לים למירמא אימתא אאינשי ביתיה, דאי לאו הכי ובחנם משליך, הרי עובר הוא על בל תשחית, ורשע הוא" עכ"ל. הרי דאפילו בפסידא מרובה כהאי דמטיל ארנקי לים, אם מכוין לאיזה דבר ולא להשחתה, מותר.

ויש לדקדק בדברי התוספות אלו דהא בשבת (דף ק"ה ע"ב) לא חשב שם לגבי למירמא אימתא רק דברים קלים: "רב יהודה שליף מצבייתא, רב אחא בר יעקב תבר מנא תבירי, רבי אבא תבר נכתומא". ומנא ליה להתוספות לומר דאפילו במטיל ארנקי לים מותר. מיהו יש לומר דגם בזה נתנו גבול, דכל דאפשר לעשות למירמי אימתא באופן שלא יהיה פסידא מרובה עדיף טפי, ומספר והולך מה שעשה כל אחד לפי ענינו, ומאני תבירא בני ביתו לא ידעו, אבל בודאי ימצא מציאות דלא יהיה אימתא אלא בהשלכת ארנקי כדברי התוספות הנזכרים.

אלא דזה קשיא ודאי מאי דמקשי הכא "והא קעבר משום בל תשחית", הא אפילו במטיל ארנקי לים דביה קיימינן ליכא משום בל תשחית, מכל שכן בזה. ומאי מתרץ "דעביד ליה בפומבייני [=מקום התפירה]", היינו דליכא פסידא, הא אפילו בדאיכא פסידא מרובה מותר. ואפשר לתרץ דכל הני היתרים הוא באופן דאיכא מצוה, או משום כבוד המלך ונשיא ותלמיד חכם. וגם למירמי אימתא אאינשי ביתא היינו נמי שיקבלו דבריו במילי דשמיא, או הנאות הגוף, אבל היכא שלא בא אלא לנסות בנו אם יכעוס, והיה צריך מקודם למחול אולי יכעוס בנו ויעבור על לפני עור כו', כגון זה ודאי עובר על בל תשחית, אי לאו דעביד ליה באופן דליכא השחתה.

ובזה ניחא לי נמי מאי דאמרו בשבת (דף ק"מ, ב): "אמר רב חסדא, האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי, ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית". וכן רב פפא אמר שם כן לענין שיכרא וחמרא. והדר אמר "ולא היא, בל תשחית דגופא עדיף". דקשה טובא, מאי סלקא דעתך לומר בזה בל תשחית, שאינו מכוין לשום השחתה אלא להנאות גופו. ולפי מאי דאמרינן דכל היתר בל תשחית הוא במקום מצוה, אפשר לומר דפליגי תנאי בתענית (דף י"א, א) ובשאר דוכתי, אם היושב בתענית נקרא קדוש או חוטא, ואפילו לא ציער עצמו אלא מן היין. ורב פפא ורב חסדא סבירא להו דנקרא קדוש המסגף עצמו ועל כל פנים ליכא מצוה ועובר משום בל תשחית, ומסקנא דגמרא דנקרא חוטא ולזה בל תשחית דגופא עדיף:

ומצינו עוד גם בבל תשחית דאילן מאכל שהוא דאורייתא ולוקה, מלבד שכתב הרמב"ם שם בהלכות מלכים (פרק ו'), כתב הט"ז (ביורה דעה סימן קי"ו סק"ו), דנצרך למקומו מותר לעקרו וכן עשה מעשה, והיינו משום דאינו מתכוין להשחתה אלא להרחבת חצירו. וראיתי בשו"ת בית יעקב (סימן מ"ב) חולק על זה, ויצא לדון בדבר חדש, דמה שכתב בשולחן ערוך אבן העזר (סימן ה' סי"ד בהג"ה) דמקום רפואה מותר צער בעלי חיים, אבל בל תשחית איכא יעויין שם, אבל באמת כל דבריו תמוהים, ויען שאינו נוגע כל כך לעניינינו אכתוב בקצרה. ורציתי לומר תימה לפי דבריו מאי נפקא מינה בזה דמותר לרפואה משום צער בעלי חיים, כיון דאסור משום בל תשחית, וגם מה שהביא ראיה מתוספות בעבודה זרה (דף י"א), הבאתיו לעיל שכתבו "ואי משום בל תשחית וכו'", האיך אפשר לומר דגם משום כבוד המלך איכא בל תשחית, וברייתא מפורשת "שורפים על המלכים". וגם בתוספות דלעיל מיניה הלא מפורש דליכא בכבוד מלך בל תשחית, וצער בעלי חיים גדול מבל תשחית, ואי משום דדברי התוספות סותרים, הלא כבר הבאתי את דברי הריטב"א, וגם מה שנראה לענ"ד ומיושב שפיר. וגם מה שהביא ראיה מחולין [ז, ב] מהפרידות דרבי, אישתמיט דברי התרומת הדשן (בפסקים סימן ק"ה), דרבי פנחס בן יאיר משום חסידות וחומרא יתירה הוא דאמר הכי, ואין להאריך, ודברי הט"ז עיקר להלכה. וכן בספר פאר הדור להרמב"ם (סימן נ"ד) כתב לענין לעקור אילן וז"ל: "צריך לעקרו וכו' ומה גם כדי לפנות המקום, ולזה יכול לעקרו והתורה לא אסרה כי אם בעקירה בלי שום צורך דאז הוי משחית, ולזה ציותה התורה 'לא תשחית את עצה'" עכ"ל. דוק בקיצור דברי קדשו, כי כולל הרבה ממה שכתבנו.

[אמר אברהם ס"ט: עיין בתשובת בשמים ראש ז"ל (סימן של"ד), באילן מאכל בביתו שרוצה במקומו יותר פנוי, אי מותר לעוקרו על ידי גוי, ומסיק דעיקר איסורו דוקא דרך השחתה, ואפשר דצריך למקומו לא מיקרי דרך השחתה ואין להחמיר על ידי גוי כלל, עיין שם. וכל מה שהקשה על הרב בית יעקב הדרת גאונו שיחיה, כבר קדמו גאון עוזנו החקרי לב ז"ל (מהדורה בתרא חלק יו"ד סימן י"א) עיין שם]:

עוד מצינו בריש פרק אין עומדין ([ברכות] דף ל"א, א): "מר בריה דרבינא עביד הלולא לבריה, חזינהו לרבנן דהוי קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוז, ותבר קמייהו ואעציבו. רב אשי עביד הלולא וכו'". ובתוספות שם [ד"ה אייתי]: "מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין". וכן הוא בשולחן ערוך אבן העזר (סימן ס"ה, ס"ד בהג"ה) ובשולחן ערוך אורח חיים (סימן תק"ס, ס"ב). ולכאורה קשה טובא איך יעבור על בל תשחית לשבר כלי יקר כזה, היה לו להזכירם ענין המיתה, וכמו שעשה רב המנונא זוטא בהלולא דיליה.

וראיתי בספר סמיכת חכמים [ברכות שם] דמקשה עוד, וכי זה הוא דרך דבעל הבית יעצב את העם שלא יאכלו ולא ישתו, אדרבה דרך בעל בית לשמח את המסובין ולבקש מהם שישמחו בשמחתו שמחה שלימה. ומתרץ כי לא רצה להזכיר להם דבר עצבון בסעודה, אלא עביד דבר דמשתמע תרתי, כי זה הוא ששיבר כלי יקר כזה הוא הדרך השמח להראות להם כי כסף אין נחשב מרוב השמחה, ויאכלו וישתו וישמחו, וממילא יש בה גם עצבון, והרגישו ואעציבו, עיין שם, ודפח"ח. ודבריו ישים על פסוק [משלי יד, כג] "בכל עצב יהיה מותר". ונראה דעל פסוק [תהלים ב, יא] "וגילו ברעדה" שייך פירושו טפי, דבמקום שמחה גדולה כזה צריך לחבר גם רעדה, עיין שם. וכן בספר שאילת יעב"ץ (סימן ע"ו) מביא ראיה ממסכת תמיד (דף כ"ט, ב) ממאי דאיתא שם, "כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן וזית וכו'", דכל דבר שהוא משום מצוה, ליכא בל תשחית, אפילו אם היה אפשר לעשות המצוה באופן אחר, וזה נאמר אפילו בעצי מאכל שהוא מן התורה. וכן ראיתי בשו"ת מהרשד"ם (יורה דעה סימן נו"ן), קיים הכלל הזה דלא אסרה תורה אלא באינו מתכוין אלא לגוף השחתה:

עוד מצינו לענין נחירת בהמה טהורה שכתב הט"ז יורה דעה (סימן קנ"ז ס"ק ד') דמותר אם יש לו הנאה מזה שאינו מתקלקל העור, תו אין בו משום בל תשחית ע"ש. וראיתי בב"ח אורח חיים (סימן תקנ"א סי' ש"ב) "ומי שיש לו תיישים שזמנם הגיע לשחוט, ולמכור העורות מראש חודש ואילך, ורוצה ליתן לקצב גוי לנחרן, נראה כיון דישראל אסור לנחרן, וכדתניא עיקור שיש בו טריפה אסור, ושאין בו טריפה מותר, ופירש רש"י בעבודה זרה (דף י"א, א): 'עיקור שיש בו טריפה. שהבהמה נטרפת בהם אסור לעשותו, אף על פי שאין סופו ליהנות ממנו, אסור לגרום טריפות לבהמה בידים' עכ"ל. וכל שאסור לישראל עצמו, אסור לומר לגוי לעשותו, וכל שכן הכא דסופו ליהנות מהן. ואף על פי שהתוספות הקשו על פירש"י, והתירו לגרום להם טריפות, יש לנו לתפוס פירש"י לחומרא", עד כאן לשון הב"ח. ולא זכיתי להבין דבריו במה שהחליט לאסור נחירה, וגמרא חולין (דף כ"ז, ב) "השוחט וצריך לדם, נוחר או מעקר". וגם מה שמביא דרש"י אוסר במסכת עבודה זרה הנזכר, אינו ראיה כלל, דמה שכתב רש"י אף על פי שאין סופו ליהנות ממנו, איכא משום איסור לעשות סחורה בדבר איסור, אבל לענין בל תשחית, אדרבה באין סופו ליהנות איכא משום בל תשחית, אבל בסופו ליהנות ליכא איסור בל תשחית דתו אין בו השחתה.

והא דאסור עיקור במקום שעושה טריפה במלכים, סבירא ליה לרש"י כיון דאפשר לקיים כבוד המלכים בעיקור בלא טריפות, אם כן אין כאן כבוד כלל ולא מצוה, ואסור משום בל תשחית. אי נמי על פי דברי הריטב"א שהבאתי לעיל. מה שאין כן בנידון הב"ח, כיון שמרויח בעור ליכא בל תשחית כלל. ועיין בתבואות שור (סימן כ"ג, ס"ק כו) ויש לדקדק בדבריו ואין להאריך. ועיין שו"ת עבודת הגרשוני (סימן ע"ו). וגם מאי דאמרינן בבבא קמא (דף קט"ו, ב) מים המגולים לא ישקה לבהמתו, וכתבו שם תוספות דמשום בל תשחית הוי, היינו נמי משום דאין לו שום הנאה, ולא משום מצוה, פשיטא דעובר משום בל תשחית. ואפשר נמי לומר דרש"י נקט משום סכנה היינו משום דהברייתא בסכנה מיירי דחמיר טפי דאיכא תרתי:

והנה גם זאת ראינו כמה החמירו רבותינו ז"ל בענין ביזוי ואיבוד אוכלים, "אין זורקים את הפת ואין סומכים בו הקערה כו'" [ברכות נ, א], כמבואר בשולחן ערוך ([או"ח] סימן קע"א, ס"א), וביותר באורח חיים (סוף סימן ק"ע, סכ"ב) דבשותה מכוס, אסור ביין לשפוך מעט וליתן לחבירו, משום בל תשחית. ולפי הגמרא שלפנינו במסכת תמיד (דף כ"ז ע"ב) משמע, שאינו מועיל קינוח אלא שטיפה. הרי שגם דבר מועט כזה חשוב באוכלים, ועובר על בל תשחית. וגם פרורי פת אפילו פחות מכזית, קשה לעניות אם מאבדם, כמבואר אורח חיים (סימן ק"פ, ס"ד). וברייתא במסכת שבת (דף קמ"ז, ב), דאסור לגרום להקיא משום הפסד אוכלים, אם לא לרפואה. וגם מאכל אדם אסור ליתן לבהמה משום בזיון אוכלים, כדאיתא בתענית (דף כ', ב), ורש"י שם פירש משום שהוא כפוי בטובת הבורא.

ונראה כי גבי אוכלים ודאי הוי דאורייתא כדאיתא בספרי שם [פרשת שופטים עה"פ "כי ממנו תאכל"] "רבי ישמעאל אומר, חס המקום על פירות האילן קל וחומר מאילן, ומה אילן שעושין פירות הזהירך הכתוב עליו, פירות עצמם על אחת כמה וכמה", עכ"ל. מכל מקום כתב הרמב"ם שפיר (בפרק ו' מהלכות מלכים, ה"י) שאינו חייב מלקות, משום דאין עונשים מן הדין:

בכל זאת מצינו בכמה מקומות בגמרא שהקילו בהפסד וביזוי אוכלים אם אינו מכוין להשחתה לבד, והרי אמרו בברכות (דף ן', ב), ממשיכים מן הצינורות לפני חתן וכלה, והגם כי בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קע"א, ס"ד) פסק כרש"י שצריך לקבלו בכלי, המעיין בבית יוסף ובב"ח יראה דהרשב"א [שם] ורבנו יונה [לז, ב] והראב"ד סבירא ליה דמותר אפילו שלא לקבל בכלי והולך לאיבוד, ולא פליגי אלא בטעמא דמלתא, דרש"י סבירא ליה דאין זה אלא לסימן טוב, ודי בהמשכה ולקבלו בכלי, והראב"ד והרשב"א והרבינו יונה סבירא ליה דמשום שמחה עושים זה, ובמקום שמחה כולי עלמא מודים דמותר גם לאבדם. וגם הבית יוסף מודה בזה להב"ח, דמסיים: "דלדידן דאין זה עיקר השמחה, אסור באזיל לאיבוד" עכ"ל. משמע להדיא דבמקום שמחה מותר.

והאי דממשיכין יין בצינורות, לא בלבד בחתן וכלה אתמר, אלא בתוספתא (דפרק ח', ה"ח) דשבת איתא: "מעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל הזקן, שנכנסו לכבול, והמשיכו אנשי העיר לפניהם בצינורות יין ושמן" עכ"ל. ומקרא מלא דבר הכתוב [בראשית מט, יא] "כיבס ביין לבושו". וגבי הנאות הגוף מצינו במסכת בבא קמא (דף קט"ו ע"ב): "אמר שמואל משום רבי חייא, שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים", היינו שמזלפין על גבי קרקע יין חשוב, ומביאו המגן אברהם (סימן קע"א ס"ק א' [בהקדמת הסימן]), אפילו שלא לרפואה אלא הנאות הגוף. ואמר במסכת עירובין (דף ס"ה [ע"א]) "כל שאין יין נשפך בתוך הבית כמים, אין בו סימן ברכה" ומביאו הרמ"א ([או"ח] סימן רצ"ו, ס"א) לענין הבדלה, לשפוך מעט על הארץ. ובט"ז שם [ס"ק א] מחמיר. וכן ראיתי בספר באר שבע בסוף הספר ([באר מים חיים] סימן ח') ובמסכת תמיד (שם דף כ"ט), ומהתימא שלא הזכיר שמה דברי הרמ"א הנזכרים.

ומה שמביא ראיה מהאי דממשיכין יין שצריך לקבלו, הרי כבר אמרנו דלא פליגי, דמשום שמחה מותר לאבדם. והראיה שמביא ממסכת תמיד שאסור לשטוף ביין, אינו ראיה כלל, דהתם השופך אין לו שום הנאה ולא שום שמחה אלא השחתה. וגם מהתימא על הבאר שבע שמביא ראיה לאסור מהרשב"א ורבינו יונה שכתבו דעיקר שמחת החתן וכלה הוא בהמשכת היין, ואפילו הכי בעינן לקבל בכלי, עיין שם. ובאמת הרואה דבריהם אינם מזכירים כלל לקבל בכלי, אדרבה משמע מדבריהם דביין כיון דעיקר שמחה בכך, מותר לאבדם, מה שאין כן בקליות ואגוזים דאין עיקר שמחה באיבודם, לכן אסור לאבדם. וגם הב"ח (בסוף סימן קע"א) כתב, דהרשב"א ורבינו יונה כהראב"ד סבירא ליה דמותר לאבדם, דלא עדיף משמן ערב קודם ברכה, שמותר לאבדם, עיין שם.

וגם בגוף הענין כבר מובא בספרים בשם הרב האר"י זיע"א לשפוך מכוס ההבדלה על הארץ, וכן נוהגים וגם בכוס של ברכת אירוסין, איתא לשפוך ממנו מעט על הארץ:

תו איתא במסכת חולין (דף פ"ח ע"ב): "היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות כו' שורף טליתו ומכסה", וכן פסק בשולחן ערוך ([יו"ד] סימן כ"ח סעיף כ"א). וכתבו הפוסקים הטעם (ולא) [דלא] הוי מקלקל אלא מתקן ומקיים מצותו וגדולה 'וכל חפציך לא ישוו בה', עיין כנסת הגדולה שם [אות מ']. והנה הבית יוסף מביא תשובת הגאונים וכן הוא בספר אור זרוע [הלכות כיסוי הדם סי' שצו] אשר זכינו לאורו וזה לשונו: "אי איכא גברא דחביב עליו טליתו מעוף או חיותא, אי נמי דלא שוי דינר זהב האי עוף או חיותא היכי ליעבד, ממצי דמא בבגדא כו'". והבית כתב על זה "דבר תימא הוא דאם כן עדיף הוה ליה למתני האי תקנתא, מלמתני שורף טליתו דאיכא משום בל תשחית", עיין שם. והדרכי משה [ט] מתרץ שם דברי הגאונים, ובש"ך (ס"ק כ"ט) מביאו.

ולכאורה אינו מובן כלל דברי הדרכי משה במה שכתב: "דהא הגאונים לא כתבו, אלא אם לא שויא ההוא עופא זה הדינר זהב, דאז ודאי איכא בל תשחית כו', כדאיתא בפרק החובל [ב"ק צא, א] גבי אילן מאכל שדמיו יקרים לבנין, מותר לקצצו וכו'", עכ"ל. דקשה טובא מה דמיין האי להך דהחובל, דהתם כיון ששוה לבנין יותר, הרי אדרבה מרויח בקציצה זו וליכא בל תשחית, מה שאין כן אם אינו שוה לבנין יותר הרי מפסיד ואיכא בל תשחית, מה שאין כן הכא כי תאוה נפשו לאכול בשר במדבר, ואם הוא עשיר ואינו חושש על דינר זהב או שריפת טלית עבור הנאת אכילה, מאי בל תשחית איכא.

ולזאת נראה דבאמת כוונת הגאונים כך הוא דלא שווי הדינר האי עופא, אין רצונם לומר דמי העוף, אלא שאינו להוט כל כך אחר אכילת הבשר בכדי שיפסיד עליו דינר זהב, ואם לא נתיר לו האי תקנתא של הגאונים, לא ישחוט כלל, והוי דומיא דרישא דשורף טליתו, כתבו לישנא דחביב ליה טליתו מעוף. ולהכי ניחא, דלא כתבו אי נמי דלא שוה טלית האי עוף, ולמה נקט דינר, אלא הכל ענין אחד. וגם לישנא דדרכי משה שסיים "אבל אי האי עופא עדיף טפי", ולא כתב שוה יותר, אלא הכוונה כמו שכתבתי. ובהכי שפיר הוי דומיא דהחובל, דהכל תלוי בכונה, אם יש לו איזה הנאה בהשחתה מותר. אחר כתבי זאת ראיתי בדרישה שם [ח], ונראה שכיון למה שכתבתי אלא שחיסור לשון יש שם, עיין שם, ודוק:

ועוד איתא במסכת (עבודה זרה) [מועד קטן] [כז, ב], "בראשונה היתה הוצאות המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו קרוביו מניחים אותו ובורחים, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו, ויצא בכלי פשתן, ונהוג העם אחריו בכלי פשתן". ופירש רש"י: "קשה לקרוביו, בתכריכים טובים". וקשה האיך לא אסרו חכמים עליהם מתחילה משום בל תשחית, וגם לשון קלות ראש דנקט הגמרא, משמע דכל שהוא כבוד המת אדרבא מצוה אפילו בתכריכים של מאה מנה, וכמו שכתבו התוספות בעבודה זרה (דף י"א ד"ה עוקרין) בהדיא. אלא מפני תקנת המת, שהיו קרוביו בורחים, נהג רבן גמליאל קלות ראש בעצמו.

ועל פי גמרא זו נתיישב לי מה דהוי קשיא לי טובא מהאי דעבודה זרה (דף י"א) דאיתא התם: "ומעשה שמת רבן גמליאל ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי", ומשמע שזה ששרף אינו משל אונקלוס הגר אלא כלי תשמישו של רבן גמליאל, מהאי דמקשה "והאמרת מה הן שורפים וכו'", ומתרץ ששרף בגדים בשבעים מנה צורי, והיינו על כרחך כלי תשמישו של רבן גמליאל. לפי זה קשה טובא, מאי ענין להזכיר כאן אונקלוס הגר, כיון דקיימא לן שורפין על הנשיאים, יהיה השורף מי שיהיה. ועל פי גמרא הנזכרת יש לומר, מאחר שרבן גמליאל בעצמו נהג קלות ראש שלא להרבות בתכריכים, היו מסתפקים אולי קפיד גם בזה על השריפה של הנשיאים, ומשום בל תשחית נגעו בה, ואונקלוס הגר הוא שהכריע, מה שצוה על התכריכים הוא משום תקנות העולם שהיו מניחים המת ובורחים, אבל ענין השריפה של הנשיאים כדקאי קאי. שוב ראיתי במסכת שמחות (פרק ח') פלוגתא בזה ומתיישב גם כן, עיין שם:

וגם מצינו שגם על דקדוקי מצות מותר לאבד, ואינו עובר משום בל תשחית. כדאיתא בספר חסידים (סימן תתע"ט), שמותר להסיר יריעה מספר תורה, אפילו אין בה טעות, ולגונזה, בכדי להחליף ביריעה יפה ממנו, ואין בו משום בל תשחית, עיין שם. וכן מצינו באורח חיים (סימן ט"ו) דפסק שם הט"ז [ס"ק ב] והלבוש [סוף סעיף א'], דמותר להסיר הציצית מהבגד ולעשות אחרים יפים. והגם שהרב פרי מגדים שם כתב, דדעת הט"ז דדוקא להתיר ולא לחותכם ולהשליכם. אבל אינו מוכרח, כי סירכא דלישנא דש"ס נקיט מתירין ציצית. ובלבוש ובכנסת הגדולה שם להדיא, דמותר לחתכן לאיבוד. וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ם (בפרק א' מהלכות ציצית, הט"ו), שכתב שם: "מתיר הראשון או חותכם". וכן בברכי יוסף שם [ס"ק א].

ואמרו רבותינו ז"ל בראש השנה (דף י"ח ע"ב): "צום השביעי זה ג' בתשרי וכו', ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו". והיינו נמי כשם שעושים זכר לחורבן בכל שנה ושנה, כך לסילוקן של צדיקים הוא בכל שנה, כעין צום גדליה. ובספר בינה לעיתים חוקר מפני מה אנו מעלים זכרון חורבן בית המקדש כל שנה, ומה בצע להזכיר מה שכבר היה. והעלה שם, כי זה העצב והזכירה הוא עצם הנחמה. כי נודע טבע הנטבע באדם להשכיח מן הלב הדברים שכבר נעשו, אך לא יהיה כן אלא בדברים שאין תקוה להשיב, כעין המת הנשכח מהלב. אך אם נאבד אדם חי, זה אינו נשכח. וכן הוא בענין תוקף הזכרון שאנו עושים בכל שנה, הוא מוכיח כי לא לנצח ישכחנו, ויבא יום גאולה. וכמו כן נמי ענין סילוקן של צדיקים מה שמצטערים, הוא לאות על הנחמה כי נשוב ליהנות מאורם, וזכותם ישפיע עלינו ברכה וכל טוב. ואיתא בספרים הקדושים על מה שאמרו [תענית ל, ב]: "כל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בנחמתה", הכונה הוא, כי באותו יום עצמו, לפי ערך עומק התפעלותו על גלות השכינה, כן לעומת זה יתרחב לבו ויאיר ויזדכך מוחו לעבודת ד' ותורתו בשמחה, וזה הוא זוכה בנחמתה. ודבר זה אמת, וצדיקים ילכו בם.

וכמו זה בענין סילוקן של צדיקים, בפרט בהאי דנידון דידן, אשר אנו מחכים יום יום כי בזכותו נזכה לגאולה, כדאיתא בתיקונים [רע"מ בזוה"ק ח"ג קכד, ב] "ובחבורא דא יפקון מגלותא", לזאת כל מה שבן אדם מבטש גרמיה ומתמרמר בלבו, כל אחד לפי מדתו, לערך זה שוב ישוב באור החוזר, ויאיר בלבו קדושת התורה, לשמוח שמחה של מצוה באמת. וזה שאמר הכתוב [קהלת ג, ד]: "עת ספוד ועת רקוד", שניהם שייכים להדדי. ואפשר דמהאי טעמא מר בריה דרבינא תבר כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי בהילולא דבריה, היינו כדי שיהיה אחר זה שמחה שלימה:

והן עתה בנידון דידן, ידענו וראינו, יש אשר יחמו לבבם ברשפי אש שלהבת יה, וחיל יאחזון בזכור האדם קדושת אלקי האדון הזה, מובטחים אנו כי בחיבורא דא יפקון מגלותא, והאיך כלל כנסת ישראל יורדים פלאים, ובכל שנה נתוסף נפילה בעוונותינו הרבים, ונפלה ולא תוסיף. ובהתבונן כל אחד על נגעי עצמו, האיך חושך ואפילה כסתנו, וכבהמות נחשבנו, הלא גם לבבו ובשרו ישרוף, אולי יכול לכלול לנגוע בקצה קדושת האדון אלקי הזה, המתעורר ומתגלה ביום הזה, וכמו שאמר כל שעתא כשעת חימום דמי.

וכן איתא בתוספות מועד קטן (דף כ"ד, א ד"ה וכל קרע), "דבכל שעה שיוכל להתחמם, אפילו לזמן מרובה אחר מיתה, קרוי שפיר בשעת חימום, כמו שאמר ברבנן משום דמדכרי שמעתייהו, הוא הדין נמי בכל עת שיוכל להתחמם עליו", עכ"ל. הרי דלאו דוקא בשעת מיתתו ואפילו לזמן מרובה. ופשיטא דמותר לשרוף משום כבודו, וזיל לאידך גיסא משום שמחה, וכמו שנקרא הלולא, וכמו שהעיד האר"י זיע"א [שער הכוונות דרושי הפסח והעומר, דרוש י"ב] על מורינו הרב אברהם גלאנטי זיע"א שנענש על שאמר נחם בל"ג לעומר, שאמר לו הרשב"י כי ביטל שמחתו בזה, בודאי מותר לשרוף, קל וחומר מהילולא דחתן וכלה שהתירו ביזוי אוכלים דחמירא, וכמו שכתבתי לעיל, מכל שכן בגדים, כי יש אומרים דאינו אלא דרבנן וכנזכר, וכאשר כתבנו לעיל כי מר בריה דרבינא תבר בארבע מאה זוזי כסא דמוקרא, וכתבנו בשם ספר סמיכות חכמים דמשום שמחה עשה זאת.

ומה שכתב כי שריפה על המלכים לא היה אלא כלי תשמישן, הלא כבר כתבנו והוכחנו שמותר לאבד בגדים אחרים לכבוד תלמיד חכם, אלא גם במלכים נראה כי גם אחרים שרפו, כי הלא שיטת הרמב"ם (בפרק ט' מהלכות עכו"ם הלכה ה'), אשר יום גנוסיא של מלכים הוא סוף הרישא דמתניתין, ויום הלידה ויום המיתה עד סוף המשנה לא מיירי ממלך, ולשון הרמב"ם שהיו שורפים כלים, ובפירוש המשנה שורפים קטורת, ואינו מזכיר כלל כלי תשמישם אלא בהלכות אבל (פרק י"ד, הכ"ו) ובהלכות מלכים [פ"ב הל"א], ופשוט שהרמב"ם לא היה גורס במשנה תיבת "אֲבָל", וכן הוא הגירסא בהרי"ף ורא"ש. ולפי שיטתו קשה מאי מקשה הגמרא עבודה זרה (דף י"א, א) "מכלל דרבנן סברי חוקה הוא, והתניא שורפים על המלכים", מאי מקשה מהדיוט למלכים שאין שורפים אלא כלי תשמישם לכבודם, אלא נראה ברור דפשיטא ליה להגמרא דהתירו שריפה על המלכים ונשיאים בכל גוונא, אלא כלי תשמישם הוא חיוב לכבודם, והוא הדין שאר כל אדם שרוצה לכבדם משלו מותר לשרוף כלים.

והא דמקשה על מאי דשרף אונקלוס "והאמרת מה הן שורפים וכו'", היינו משום דאונקלוס שלא ברצונם שרף, ובזה כלי תשמישם דוקא. ולזה מקשה "והא כתיב ובחוקותיהם", ומתרץ שגם עכו"מ אין עושים אלא לחשיבותא. וגם לפי מה שהאריך בריטב"א שם במה שאמרו "מיתה שיש בה שריפה חשיבא להו", וזה לשונו: "היינו דכולי עלמא לאו חוקה הוא כלל, וזמנין דהוי מלך מקובל ולא עבדי ליה שריפה, דלא מצד שהוא מקובל עבדי ליה, אלא למי שהיה חשוב ואהוב להם, ורוצין לעשות לו כבוד וכו'", עכ"ל. והוא קאי בשיטת רש"י וראב"ד דיום המיתה מיירי במלך, ואם נימא דאין שורפים אלא כלי תשמישם, על כרחך בניו הוא דשרף להו, ומאי ראיה דהוא אהוב וחבוב בעיני העם, לומר דעבדי איד לעבודה זרה עבור זה, א"ו אמת שבניו שורפים כלי תשמישו וכל העם אחריו באהבתם למלך שורפים בגדיהם, והאי דנקט רש"י במשנה כלי תשמישו, חדא מנייהו נקט ושיגרת לישנא דגמרא נקט וק"ל:

עוד נראה דהאי דאמרו במשנה "מיתה שיש בה שריפה וכו'", היינו בכל שנה ביום המיתה היו עושים שריפה, דהא לשיטת רש"י ודעימיה דהאי יום המיתה אדלעיל קאי, שהוא איד קבוע, על כרחך להאי דאיתיה בכל שתא ושתא קחשיב להו, וכן פסק בש"ך (יו"ד סי' קמ"ח סק"ד), וכן כתב רש"י במשנה "בכל שנה ושנה, כל ימי בניו". ואין סברא לומר דאם היו יום המיתה ממש - שריפה, יזכרו כל ימי הבן, ופשטא דלישנא דמתניתין משמע הכי, דנקט שיש בה שריפה, ולא נקט שהיה בה שריפה, וכיון דביום המיתה שרפו כל כלי תשמישו, מאין מצאו לשרוף עוד. ועל כרחך שאר בגדים וגם שאר אנשים שרפו וכנזכר. וזה סברא ישרה ואמת, והשתא דמסיק בגמרא דלאו חוקה הוא, אלא חשיבותא, פשיטא וכל שכן לעשות כן לכבוד התורה ביום המיתה, וכבר נודע בכל הש"ס דכבוד תלמיד חכם גדול ממלך:

<x xx="xxxx">xxxx xxxx xxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxx xxx x"x x"xxx "xxxx xxxx xxx xxxxx xxxxxx xxxxx xxx xx xxxxx xx xxxxxx xxx xxxxxx xx xxx xxxxx xxx xx xxx xxxx xxxxxx xxxxxxx xxxx xx xx xxxxxxx xxx xxxxxx xx xxxx xxxx xxxx xxx' xxxxx xx xxxxx"x xxx xxx xxxx"x xxxxx x' xxxxxx xxx xxxxxx xxxx x'xx xxx xxxx xxxxx xxxxx xxx xxxx xxxxx xxxx xxx xxxx xx xxxxx xxxxx xxxxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxx xxx xxxx xx xx xxxxxx xx xxxx xxxxx xxxx xx xxxx xxxx xxxxxx </x>

קל וחומר בנידון דידן, לכבוד התנא אלקי הרשב"י זיע"א העומד לנו במקום קודש הקדשים, כדאיתא בזוהר הקדוש [ח"ה לח, א]: "מאן פני האדון ה', דא רבי שמעון בר יוחאי", על אחת כמה וכמה. וכל תלמיד חכם המבין ויודע ומכיר גודל קדושת המקום והיום בהלולא בל"ג לעומר, ידע כי השנים כאחד טובים ומצומדים כאשה אל אחותה, כי אי אפשר בעולם להגיע אפילו אפס קצהו לשמחה אמיתיות השופע ביום הזה, אם לא כי יתבונן וילבוש חרדה ורעדה וישפיל עצמו ויבטש גרמיה, כמו שאמר בזוהר הקדוש [ח"ג קסח, ב] "גופא דלא סליק נהורא דנשמתיה, מבטשין יתיה", ולפי ערך הביטול והאין, וביטול המסך המבדיל החומר הגס, כן לעומת זה ממילא יבוא ויושפע אור השמחה, שמחה אלקית. ובזה נאמרה "וגילו ברעדה" אי אפשר לבוא הגילה אלא מתוך רעד שקדמו, ואם לאו, השמחה אינו אלא הוללות. ואם יש חשש על הבגדים, הלא יחוש גם על השמן הרב שנשרף שהוא יותר חמור מבגדים, שגם למערכה למזבח לא היו כורתים עצי זית שלא ימעטו השמן בארץ ישראל כדאיתא במסכת תמיד וכנזכר לעיל. אלא ודאי כל מה שעושים לכבודו שכרו הרבה מאוד, וחוששני מעונש מי שמערער על זה.

ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותם ראו וספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עט"ר זיע"א היה פעם אחת בהלולא פה עיה"ק צפת ת"ו, וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש ירד מהחמור, והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודשא בריך הוא וכל פמליה של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה. ובעת הלולא היה שמח שמחה גדולה, והוא בעצמו שרף כמה בגדים יקרים לכבוד הרשב"י זיע"א, וגם הזקנים מהספרדים פה ידעו ושמעו זה.

וזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, ויחוש לגאלנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:

הק' שמואל העליר