כאן על פני אדמה

מנוקד

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –
עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;
לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל
הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,
הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:
לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,
עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!
מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר
שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

לא מנוקד

כאן על פני אדמה - לא בעבים, מעל -
על פני אדמה הקרובה, האם;
להעצב בעצבה ולגיל בגילה הדל
היודע כל כך לנחם.

לא ערפילי מחר - היום המומש ביד,
היום המוצק, החם, האיתן;
לרוות את היום הזה, הקצר, האחד,
על פני אדמתנו כאן.

בטרם אתא הליל - בואו, בואו הכל!
מאמץ מאוחד, עקשני וער
של אלף זרועות, האומנם יבצר לגול
את האבן מפי הבאר?

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).