ירושלמי דמאי ד ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | ירושלמי · מסכת דמאי · פרק ד · הלכה ה | >>

הקטע המקביל ב: משנה · ירושלמי ·
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה


הלכה ה משנה[עריכה]

הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר אמר לו אדם אחד אני איני נאמן איש פלוני נאמן הרי זה נאמן הלך ליקח הימנו אמר להן מי כאן מוכר ישן אמר ליה מי ששלחך אצלי אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אילו נאמנים החמרים שנכנסו לעיר אמר אחד מהן שלי חדש ושל חבירי ישן שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמנין

הלכה ה גמרא[עריכה]

ועד אחד נאמן אמר רבי יוחנן קל הקילו באכסנאי מפני חיי נפש תני נכנס לעיר ואינו מכיר אדם או שהיה עומד בגורן ואינו מכיר אדם שם הרי זה נשאל בין לחבר בין לע"ה דברי רשב"ג רבי אומר אין נשאלין על התרומה אלא לחבר בלבד אתיא דרבי כרבי מאיר ודרשב"ג בשיטתיה דתנינן תמן כל המומין הראוין לבא בידי אדם רועין ישראל נאמנין רועין כהנים אינן נאמנים רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו רבי אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אמר רבי יונה מה פליגין ליקח אבל לחלק אוף רשב"ג מודה מה בין לחלק מה בין ליקח קול יוצא לחילוק תני הנכנס לעיר ומצא סייעות של בני אדם אמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר אמר לו אחד אני נאמן אם אמרו לו שהוא נאמן הרי זה נאמן אמרו לו שאינו נאמן בפניו אינו נאמן שלא בפניו נאמן אמר רבי יונה בבן עיר בסייעות חברים ובאכסנאי בסייעות עם הארץ וקשיא על דרבי יונה חברין ואת אמרת שלא בפניו נאמן מה טעם דרבי יודה מפני חייהן של בני העיר מה טעמיהון דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת