יפה תואר על שיר השירים רבה/ז
במה השביען אין להק' כיון דבצבאות או באילות השדה כתיב הרי שהשביען בהן ולא ה"ל למבעי אלא מאי בצבאות או באילות השדה דהא איפשר דאין ההשבעה בהן כדבעיא למימר לר׳ אושעיא ור"מ דלקמן וכן לפי מ"ש בשלהי כתובות אמר ר' אלעזר אמר הק"בה לישראל אם אתם משמרי׳ את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם בצבאות או באילות השדה:
השביען בשמים ובארץ. ק' מה שבועה היא זו דהא תנן בשבועת העדות ואם השביעם בשמים ובארץ פטורים וכתב הרמב"ם דאעפ"י שאין כוונתו אלא במי שבראם אין זו שבועה אפי׳ נימא דהכא ר"ל שפי' ואמר במי שבראם לא יכון דכיון דק"בה הוא המשביע כדמשמע לקמן מ"ט לו' כן ולא השבעתי אתכם כי ועוד מאי רבותא דחית השדה להשביע במי שבראם ויראה לשבועה זו כהשבע' הסוטה שהיא שבוע' האלה דהיינו אם לא שכב הנק' ואם שכב הינקי וכן יתן ה׳ אותך וכו' וכן ההשבעה בשמים והארץ כי הם נפרעים מהם אם יעברו ע"ד העידותי בכם את השמים וא"ה שכ"כ שהם עומדי׳ ליפרע מהם כמו שכ׳ בספרי גבי האזינו השמים שהוא משום יד העדים תהיה בו בראשונה והינו נמי השבעת חית השדה שהיא נפרעת מהחוטאים אעפ"י שנאמר ומוראכם וחתכם וכו' לפי שנדמה החוטא לפניו כבהמה כדאיתא בשלהי מס' שבת ולהכי מייתי וחית השדה השלמה לך שבזמן כשרותם אינן נזוקין מהן לא כשחוטאים וכן שמים וארץ כשזוכים הם נהנים מהם כדכתי׳ אענה את השמי׳ כו' וכשחוטאים נפרעים מהם דכתי' ועצר את השמים וכו' כדאיתא בספרי גבי האזינו השמים:
בשתי צבאות משום דאיפשר לפרש צבאות שם ה' כשטת המתרגם קאמר דבצבאות משמע ב' צבאות מדכתי׳ בצבאו' לחוד דאי על שם ה' קאמ' ה' צבאות מיבעי ליה א"נ לאפוקי ממ"ד השביען באבות ואמהות או בדורו של שמד קאמ' דצבאות תרי משמע מדכתיב בצבאות סתם דמיעוט רבים שמ' דאילו באבות או דורו של שמד כיון דטפי מב׳ הוו ה"ל לפרוש כמה מנין הצבאות:
זו חית השדה ק׳ דבתר דהשביע בצבא השמים והארץ שכולל כל אשר בהם והחיה מכללם איך ימעט לומר או באילות השדה שאינו אלא אחד מהפרטים:
שעשו צביוני. רצוני ומשום דבצאות לשון רבים קאע' ב' מיני רצון שעשו צביוני ושעשיתי צביוני בם והינו שהביא עליהם יסורין לנסיון ואיקרו צביון ה' כי אשר חפץ בו מדכאו ביסורין כאו' וה' חפץ דכאו.
המדא נפתלי אילה שלוחה. וה"ה כל השבטים כדאמר לקמן בפ' כלך יפה רעיתי משל יהודה כאריה דן כנחש נפתלי לאילה בנימין כזאב חזר וקראן כולן זאבים כולן נחשים וכו'.
בצבא שיש בה אות. אין גירסא זו נכונה דא"כ אין אין ההשבעה במילה אלא בישראל והגירסא הנכונה כדגרסינן בילקוט באות שיש בצבאו שהם ישראל.
ששופכין דמן במילה והשתא נמי במילה משביען וליכא ביניהו רק לשון שבועת המילה שהיתה היותה בלשון אות או בלשון שפיכות דם דללשןן ראשון רמוז מעלתה מפני היותה אות בין ה' וישר או אות כולל ומשתף כל ישראל ולל"א ירמוז מעלתה מצד הסתכנות ישראל על אהבת ה' וכן לרבנן אין בין אות בצבאות לאות באילות אלא בלשון דלעולם בדורו של שמד קמשמע אלא ללישנא קמא קורא שמם על שעשו רצונו ועל סבלם יסורין ולל"א קורא שמם על מסירת נפשם על קדוש ה׳
הה"ד כי עליך הורגנו כל היום, וא"ת מה צורך ראיה למפורסמות י"ל דדורו של שמד כולל אפילו אותם שנמלטו ולה"ק דבכלהו שייך לומר ששופכין דמם כאיל מכיון שהיו בסכנת מות והיה בדעתם למות על קדוש ה' והיינו כי עליך הורגנו כל היום שעל היותם מעותדים ועומדים בסכנה קאמר הורגנו כל היום כי אינן נהרגים פעם א' אלא חשיבי כנהרגים בכל יום שהיו בסכנה.
אם יאמר לך אדם וכו' מייתי לה הכא דלא תימ' מאי דכותיהו דדור של שמד דקמשמע בהו דהא ניחא לאשבועי באבות דהוה בהו יצחק דמסר נפשיה לעקידה דרב גוברייהו דדורו של שמד שהיו מתים ביסורין קשים א"נ לפרושי כי עליך הורגנו כל היום אתא דמשום דלא נהרגים מיד אלא ביסורין נמשכים כמה שעו' או ימים קאמר כל היום ולפ"ז י"ל למה שהביא הה"ד כי עלי' הורגנו כל היום מש"ה מייתי ליה:
ומשיאין נפשותן. מעתיקין נפשותן וכמו בפ' אלו נאמרין קלפו הסיד והשיאוה דפר' אלו ב נאמרין:
הוא שאמר דוד. הזכיר שמו לומר דאע"ג דמאמר זה דדוד הוא והך מילתא לא שייכא ביה כי לא מת ביסורין מ"מ לא יתכן שיהיה מאמרו כי כל מ"ש דוד כנגד כנסת ישראל אמרו כדאיתא בשוח"ט מזמור י"ח.
המתינו לי וכו' לר' הושעי' ולר"מ לא השביען בצבאות אלא בשם כסתם שבועה ובצבאות דקאמ' היינו תנא' אלא דלר"א לא התנה לא בשכר המקיים השבועה וצבאות אינו אלא צבא של מעלה ומשום דאית ביה כמה מיני צבא קרי ליה צבאו ולר"מ אתני בשכר ועונש וצבאות כולל צבא של מעלה ושל מטה ומ"מ אין לומר דלר"מ השביען בצבאות והשבועה בדרך שבועת האלה שאם יזכו יהיו כצבא של מעלה ואם לאו כצבא של מטה כדרך שפירשתי לעיל בהשביען בשמים ובארץ דמדקאמ' אם שמרו את שבועתי משמע שבועה ממש ובצבאות תנאה בעלמא וכן ההיא דשלהי דדכתובות כדכתיב לעיל וצ"ע ר"א ור"מ באילות השדה מאי דרשי ביה שלא הזכירוהו ומסתבר דמעין מ"ש בצבא של מעלה הוי באילות השדה לר"א והיינו דכתבא של מעלה היינו שיהיו חייב וקיימים כעליונים ומעין זה אמר שיהי' חפשים מעול המלכיות וכדר' שאמ' לקמן פ' שימני גבי חרות חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות ועז"א באילות השדה שהן בני חורין וכד"ש בד"ר פ"ה אמ' הב"ה לישראל בניכם חשבתי שתהיו חורין מן המלכיות מנין שנא' פרא למוד מדברי כשם שהערוד גדל במדבר ואין אימת אדם עליו כך חשבתי שלא תהא אימת מלכות עליכם ולר"מ באילות השדה מעין צבא של מטה ולפי שאמר שאם ישמרו השבועה יהיה קיימים כעליונים ואם לאו ימותו כתחתונים ע"ד אני אמרתי אלקים אתם אכן כאדם תמותון קאמר דאיפשר שיהיו כפחותי התחתונים שהם הב"ח ולא יהיו אפי' כאדם.
המתינו לי מפני שהשבועה היא שלא ימרדו על המלכיות ושלא ידחקו על הקץ כדלקמן קאמר שאע"פ שיתארך זמן הגלות ימתינו כי לסוף יהיו עליוני' וקיימי' כצבא של מעלה:
כצבא של מעל' משום דלא אשכחן בשום דוכת' צבא על הארץ אלא בצרוף אל השמים דהיינו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם אבל על השמי' לבדם אשכחן כמה זמני דכתי' צבא השמים להכי צבאות סתם דכתי' הכא בצבא השמים משמ'.
ב' שבועות יש כאן איכא למי' דבשילהי כתובות אמר ר"י בר חנינא ג' שבועות הללו למה אחת שלא יעלו ישראל בחומה וא' שלא ימרדו באומות העולם וא' שהשביע הקב"ה את א"ה שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי: ודוחק לומר ב' אמוראי ואליבא דריב"ח ויותר קשיא היכי מוקי קראי דהא ג"ש כתיב השבעתי אתכם בהתעוררות אהבה ומאי ב"פ דקאי הכא ואי ב' שבועות דקאמר היינו בהאי קרא דאם תעירו ואם תעוררו חשיב ב' שבועות וכדקאמר התם לרב יהודה א"כ היו להו ו' שבועות דבג"פ דכתיב השבעתי כתיב תעירו ותעוררו וכדאמר התם לר' לוי וא"כ ריב"ח אמי לא מפרש ו' שבועות למר כדמפרש התם ר' לוי ועוד דהתם משמע דריב"ח ס"ל ג' שבועות ור' לוי ס"ל דאיכא ו' שבועות ואפי' נדחוק נפשין למי' דריב"ח ור' לוי לא פליגי וריב"ח דקאמר ג' שבועות לא מני אלא המפורשות דהינו ג' קראי ור' לוי חשיב נמי כפילא דתעירו ותעוררו וב' שבועות דקאמר הכא היינו בהך קרא דקיימי' עליה והינו משום כפיל' דתעירו ותעוררו ולא נחית לפרושי שבועות דאינך קראי אכתי תיק' דהת"ם ר"י חד השבעתי לשלא ימרדו ישראל בא"ה וחד השבעתי לא"ה שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי והכא דר"י הנך תרתי מחד השבעתי וי"ל דלעולם ב' שבועות יש כאן דקאמר היינו בס שירים מיהו לא נחית לענין השבועו' אלא למיני השבועו' דב' מינים היא חד לישראל וחד לא"ה ואה"נ דמין שבועת ישראל בב' פנים חד שלא יעלו בחומה וחד שלאימרדו בא"ה כדאמר בכתובות ושניהם נכללי' במ"ש כאן שלא ימרדו על המלכיו' א"נ י"ל דס"ל דליכא ב' שבועות דהשבעתי אתכם בבית ישראל מה תעירו ומה תעוררו לאו לשון השבעה הוא מד' ל"ק בצבאות או באילות ול"ק בלשון אם כדכתי' באורך קראי אלא הזכרת מה שהיה הוא וה"ק כבר השבעתי אתכ' וא"כ מה תעירו דודאי לא תעירו כיון דהרי אתם מושבעים אלא דלפי זה צ"לתהרי אמוראי אליבא דבכתובות קאמ' ג' שבועות כדכתיב.
ואחת לא"ה וא"ת מאי בנות ירושל' י"ל עד"ש לעי' בפ' שחורה שון ככרים ה"נ קרי א"ה בעלי כפרים לגבי ישראל.
ואחת לא"ה ולפ"ז נ"ל דבשמים ובארץ השביען דאי כשאר שטות אין ענין לא"ה בהן ובעלי שאר השטות סברי שכל השבועות לישראל נינהו כשטת ר' חלבו או ר' חנינא דלקמן.
שלא ימרדו על המלכיות והינו אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ שלא יעוררו להביא תשועתם מיד המלכיות שהיא ע"י אהבת ה' עד שיהיה רצון מאת ה'.
ונשבע למלכיות ק' בשלמא לישראל במ"ש ברוח הקדש השבעתי אתכם אבל א"ה מנא ידעי ועוד מאי שאם מקשים עול יגרמו לקץ לבוא וי"ל שזו נחמה לישראל בהקשות המלכיות עולם עליהם ודרך הלצה קאמ' דה"ל כאלו השביע למלכיות על זה ואמר להם שהעצה נכונה להם שלא יקשו עול שלא יגרמו לקץ לבוא.
הן גורמין לקץ והינו אם תעירו ואם תעוררו א"ה עד שתחפץ שלא תעוררו אהבת ה' לישראל לגאלם עד שיחפץ בעתו. לבוא שלא בעונתו שע"י קושי הגלות עונותיהם מתמרקין וגואלין להכי מייתי הא דאין הקב"ה מעמיד מלך וכו':
עד שגובה דיקי שלה פי' חוב שלה וחבירו בא"ר פכ"ב דיקי שלהם וענינו שע"י מלך החנף שמקשה עולו גובה ה' חובו מהאומה הישראלית וגומ' דינה מתחלה להיות נפדית ע"י כך שמתחלה כשמעמיד המלך ההוא אדעתא דהכי מעמידו והינו הן לצדק ימלוך מלך כלומר לעשות משפט צדק וכן השרים לעשות משפט בישר' יועמדו וישארו נקיים מעון:
את חטי על עמך. דחטאת שם דבר הוא מפני שהוא קמוץ ופירושו דדבר זה מביא חטאת על עמך כדפרש"י בחומש פי' כאן את חטי על עמך כלומר אתה מביא חטא על עמך ומפני שעמך אפשר יובן על ישראל שהיו עמו ועבריו ואיפשר יובן על המצריים שהם עמו ממש אמר את חטי על עמך ואת חטי על אומתך השקול הוא ויבאו שניהם לפי הפי' הא' היינו שחוטא על ישראל במה שמצערם ולפי הפי' הב' היינו שחוטא על המצריים שמעביר המלכות מהם והוא מה שפירש באומר ואת גורם לעצמך שנסתלק וכו'.
ד' שבועות יש כאן אין לפ' ארבעה פעמים דכתי' השבעתי אתכם ב"י דגבי אם תמצאו את דודי מה תגידו לו לא שייך לפי' חד מד' דברים דקאמר אלא נראה דד' הינו ג' השבעתי אתכם דהתעוררות אהבה ומשום דאם תעירו ואם תעוררי כתיב דריש שבועה אחריתי ואע"ג דבשלשתן כתיב תעירו ותעוררו לא דריש ג' שבועות אחרות כדר' לוי דכתיבנא לעי' דכיון דאינה מפו' סגי דגרבי חד שבועה ונימא דאיידי דכתב תעירו ותעוררו בחד קרא כתבינהו בג' קראי וכן צ"ל דרב יהודה דשלהי כתובות דקאמרינן דס"ל ג' שבועות כדר"י בר חנינא ומתעירו ותעוררו דריש שהעולה מבבל לא"י עובר בעשה ולא ק"ל ליה ג"פ תעירו ותעוררו למה לי והא דשלא יגלו מסטירין כדריש מרבויא דתעוררו שהרי א"א לישב או' את האהבה על שתחפץ בענין זה כמו שמתישב בענין מרד המלכיות כדפי' לעגל וה"ה לפי מ"ש שלא ידחקו א"ה ושלא יעלו חומה אבל בגלוי מסטירין שאינו עיקר הכתוב אלא מרבויא דתעוררו אין חשש אם לא יפיל בזה או' את אהבה עד שתחפץ שכן דרך הדברים הנדרשים מתוך רמז או רבוי בעלמא שאין חוששים לישב המקרא כלו על הרבוי ההוא וגלו הסוד קרי התעוררות שהסכלות מתואר בשינה והמדע בהתעוררות באו' אני ישנה ולבי ער אני העירותיהו בצדק וזולתם:
שלא ידחקו ע"ה שלא ירבו בתפלה ובתחנונים להביאו שאין הגאולה נאותה אם תהיה שלא בעונת' כדלקמן בסוף המדרש.
ושלא יגלו מסטירין נראה דהיינו סתרי עסקי ה' כדרך המלשינים אבל בשלהי כתובות דגרסי' שלא יגלו הסוד את הסוד לא"ה פרש"י אמרי לה סוד העבור ואמר' לה סוד טעמי התורה.
שלא יעלו חומה. פירש"י יחד ביד חזקה, וקשה דאין מרד גדול מזה, ובתר דאשבע שלא ימרדו במלכיות הא למה לי'. וי"ל דסלקא דעתך אמינא דוקא בעודן תחת רשותן הוא שלא ימרדו בהן שלא למנוע חוקי המלכות כגון ארנוניות וגלגליות כמ"ש לקמן בפ' יונתי, אבל כשיכולין לצאת מתחת רשותן יצאו , להכי קאמר שלא יעלו חומה עד יגאלו ע"י משיח. ולי אפשר דהכא אפי' ברשות מלכיות קאמר, דכיון שה' פזרנו בכנפות הארץ אין לנו רשות להתקבץ ולהיות כחומה לעלות יחד לא"י עד שיקבצנו ה' ע"י משיח, וראיה לדברי הא דאמר לקמן בפ' אם חומה היא אִלו עלו ישראל חומה מן הגולה, והתם לא מיירי ביד רמה.