יפה תואר על בראשית רבה/פא/ב
<< | יפה תואר על בראשית רבה • פרשה פא | >>
• א • ב • ג • ד • ה •
בן עזאי אומר אם נבלת עצמך בד"ת כו'. באבות דר"נ תניא בן עזאי אומר אם מנבל אדם עצמו ואוכל חרובין ותמרים ולובש בגדים צואים ויושב על פתחיהן של ת"ח והיה כל עובר ושב אומר שוטה הוא זה לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה ע"כ. וגם פה זה הוא כוונת בן עזאי והרמז בכתוב זה על ד"ת הוא ממה דכתיב שם כי מיץ חלב יוציא חמאה ומדריש בפרק הרואה על חמאה של תורה:
מי גרם לך להתנבל כו' מעובדא דמייתי נראה דפירושו שיתעלמו ממנו הלכה ויהיה לבוז לפני השואלים מפיו תורה אבל באבות דר"נ תניא ר"ע אומר אם נבלת בהתנשא כל המגביה עצמו בד"ת ודומה לנבלה שהיא מונחת. והיה כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו עד שהוא עובר ממנה. ולפ"ז פירושו ע"י שמתגאה מבאיש ריחו לפני עמו. ואפשר שר"ע נתכוון לב' הענינים:
אם אמת למה רשום. כי אמת משמע כתיבה תמה המתקיימת. ורשום ולא כתיב את הכתוב משמע רק רושם בעלמא. והא דכתיב וכתבא דנה רשים (דניאל ה') לשון ארמי לחוד ולשון עברי לחוד:
על שם אני ראשון ואני אחרון. בירוש' פ"ק דסנהד' מפרש אני ה' ראשון שלא קבלתי מאחר. ומבלעדי אין אלהים שאין לי שותף. ואת אחרונים אני הוא שאיני עתיד למסרה לאחר ובזה בא לכלול שלשה עקרי אמונה המיוחדים באלהותו ית'. א' קדמותו. ב' אחדותו והג' נצחותו. וע' בעקרים מ"ב פכ"ה. ולפ"ז הא' מורה על קדמותו והתי"ו על נצחותו. והמ' אשר באמצע הוא כנקודה האמצעית אשר לא תתחלק וזה אחדותו וע' שמ"ר ריש פל"ח ובויק"ר פ"י:
אם חשבת בלבך דבר מצוה. ודורש את הכתוב אם נבלת אם הסכלת לפסוק צדקה ברבים בהתנשא ע"י גאות רוחך באה לך הסכלות הזאת. ואם זמות וחכם לבך שים יותר יד לפה וכל זה רק בעניני ממון. אבל לזרוזי נפשיה במצות מצוה היא כדאיתא בנדרים מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה:
מה הוא נודר ואינו מקיים. יתכן דזה נאמר על מה שאמרו יקרבו ימי אבל אבי. ושוב רצה להרגו בחיי אביו: