יפה תואר על בראשית רבה/סב/א
| יפה תואר על בראשית רבה • פרשה סב | >>
• א • ב • ג • ד •
כתיב יודע ה' ימי תמימים. עמ"ש לעיל ריש פ' נ"ח וכן דריש הכא יתורא דשנה שנה בחיי אברהם ששנותיו היו שלמות ולא מקוטעות. רק שם האריך יותר ופה סמך על מה שלמעלה:
חסידים הראשונים. היו מתיסרין כו'. משום דק"ל כיון דכתיב בשיבה טובה זקן. למה כתיב עוד ושבע. ותירץ דמתים בחולי מעים ומפרש ושבע שבע יסורים ורוגז. ור"א במשלו מפרש ושבע שבע עונג לראות את מתן שכרו:
לאמר שהחולי ממרק. אפשר ממרק כח הגוף. וזה טוב לנפש כי כשהגוף בכחו לגמרי תקשה מאד פרידת הנפש ממנו וכשהגוף תש כחו הפרידה קלה לנפש. והוא מ"ש ז"ל במיתת רשעים ע"י אסכר' כחיזרא אגבבא דעמרא וכפיטורי בפי וושט ובמיתת צדיקים כמשחל בניתא מחלבא. ומ"מ מלת לאמר לא הונחה לי וקרוב דגרסי למה במקומה:
מתוקן להם לע"ל ומראה להם כו'. ודריש ותשחק ליום אחרון לשני דרשות. הא' שהיא מתוקנת וכמ"ש לעיל פנ"ט ותשחק ליום אחרון אימתי היא שוחקת מתן שכרה לע"ל. והב' על יום המיתה שמראה להם וזה מדריש מדכתיב ליום אחרון וזה יום המיתה אבל בשמ"ר פנ"ב א"א לפרש כן ע"ש היטב. ומשם נראה כי שניהם הוא דבר אחד. שמראה להם שכרן ביום המיתה מתוקן ומוכן הכל ולא מעט מעט:
אחזו לו תלת עשרי נהרי אפרסמון. הנה שכר הנצחי הוא שכר הרוחני ומדמי ליה לנהרי אפרסמון הנותנים ריח טוב והריח הוא עונג הרוחני ומה שתפס במספר י"ג משום שדבק בי"ג מדותיו של הקב"ה. אבל טוב יותר לומר כי המספר הזה הוא גוזמא וכדרך רז"ל:
אלין דאבוה ואני אמרתי לריק יגעתי וגו'. רבים תמהים היחשוב ר"א כי יגע לריק ויספק במתן שכר לצדיקים. אבל באמת עיקר כוונתו כי חשב מראש אשר שכרו מועט. ומ"ש לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי תפס לשון הכתוב בדרך מליצה. ועכשיו ראה כי שכרו מרובה. וגם י"ל כי ר"א היה עובד מאהבה שלא ע"מ לקבל פרס ואמר כי בדעתו לא היה לו תקות שכר כלל:
תלתיהון אמרין אלין קרייה כו'. הראשון האומר על זאת יתפלל וגו' אמר כי אין לאדם לדאג על הצלחות הזמניות. אחרי כי עיקר חלקו הוא בעוה"ב ואין לו לבקש מאת ה' רק כי שטף הצרות לא יגיעו אליו לטרדו מתורה ומצות. וז"ש על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו לטרדו מעבודת ה' אבל הצלחות התבל הבל הוא ואין לנו לשום לב ע"ז כי בו לבד ישמח לבנו. וחלק הנצחי לבד ישעשע נפשנו ותשוקה אחרת אין לנו. והשני אמר כי גם אם האדם נרדף הוא מאויביו בעולם הזה לא ירע לו לבו כי תערוך לפני שולחן נגד צוררי. וישמחו כל חוסי בך ולמה יחת מפני אויביו אם ה' לו למחסה. והשלישי מוסיף כי גם אם יקצרו ימי האדם בעוה"ז אין דבר. אחרי כי טוב יום בחצריך מאלף. ורבנן אמרי כי הכתוב הזה אמר מה רב טובך אשר צפנת וגו' ולמה ירע לו על חיי העוה"ז הקצרים. והנה מ"ש על שלשה אלה כד דמיכי לא קאי על כל השלשה כי ריב"ל נכנס חי לג"ע. אך קאי על השנים וריב"ל אמר כאשר נפרד מן העולם:
רי"א הנר הזה בשעה שהוא כבה כו'. כי כאשר יכבה הנר בתום שמנו יפה לנר כי לא נשחת ויפה לפתילה שהיא נושאת האור שאינה נשחתת. אבל אם נכבה דרך מקרה רע שנפל אז רע לנר כי ישבר וגם הפתילה נפסדת. כן אם ימות הזקן בתום לחותו מקרבו אז טוב לגוף אשר הוא בבחינת הכלי ולא יצטער במותו וגם הנפש אשר היא בבחינת הפתילה תעלה למעלה כעלות גדיש בעתו. אבל אם ימות בנעוריו יצטער הגוף מאד וגם הנפש לא תמלא לכן אמר הכתוב על אברהם וימת בשיבה טובה זקן ושבע שכבר שבע מהחיים. והנה מצינו בבעל העקידה בשער מ"ד שדימה את הגוף לנר הנושא את הנפש בקרבו. ואת הנפש לפתילה הדולקת. או בהפך שהנר רמז אל הנפש ע"ד נר אלהים נשמת אדם והפתילה רמז לגוף עד"ש המליץ גוו פתילה נפתלת ולפ"ז אפשר שבאו לפרש מ"ש ויאסף אל עמיו כי במותו בזמנו תשוב הנפש אל עמה ואל אלהיה משא"כ המת בכרת שאין נפשו עולה למקומה אלא נפרדת ממקורה כנודע. ור"א מוסיף כי גם הנפש לא תשיג שלמותה במות האדם בנעוריו ומשוה לתאנה שנלקטת שלא בעונתה כי אז לא תצלח לאוכל וגם רע לאילן שנחלש כחו ולפעמים ייבש. אבל המת בזקנותו כבר תשלם הנפש וכדמיון התאנה הנלקטת בעונתה הטובה למאכל וגם האילן לא יכחש:
ר' חייא רבה ותלמידוי כו'. עמ"ש בזה בשי"ר על פסוק דודי ירד לגנו וגו':