יפה תואר על בראשית רבה/טו/ז
<< | יפה תואר על בראשית רבה • פרשה טו |
• א • ב • ג • ד • ו • ז •
לפת לא פת היתה. פי' שנקראת לפת משום דבימי אדם היה הלחם יוצא מן הארץ גדול כלפת וסובר כר"נ שכבר הוצא לחם מן הארץ. וחורנה אמר שעתידה הארץ להוציא לחם גדול כלפת וסובר כרבנן מוציא שעתיד להוציא. וז"ש בירושלמי אלין פלוגוותא כאלין פלוגוותא. כלומר דפלוגתת ר"נ ורבנן ופלוגתת רחב"י ורשב"א אחת היא:
הביאו מרורות לעולם. כי מרורות איננו תאר לאשכלות דא"כ היה לו לכתוב אשכלות מרות או מרים. אבל מרורות הוא שם דבר וכמו כי תכתוב עלי מרורות. ודריש אשכלות אשר הביאו מר המות וזה הוא אדה"ר שהביא מות לעולם. או דדריש ענבימו ענבי ראש הענבים אשר אכל אדם שהיה ראש לכל הדורות. וכי הוא בספרי:
תאנים היו. ונקרא עץ הדעת כי גם התאנים מוסיפים דעת לאוכליהם וכדאיתא במדרש קהלת על פסוק ברבות הטובה:
טרדו הקב"ה כו'. ואע"ג דמסדר הכתובים נראה כי תפרו להם עלה תאנה בטרם גורשו מג"ע. אבל מסברא נראה להם כי החטא והגירוש היו תכופים זה אח"ז ולא היה להם פנאי לתפור עלה תאנה בג"ע. והכתוב נכתב שלא במקומו רק ללמד לנו מענינו כי עץ הדעת תאנה היה. וממה שקרב אדם גם חוץ לג"ע אל התאנה הוא משום שקרב אליה בחטאו לכן לא בוש ממין הזה. אבל למינים אחרים בוש להתקרב:
לא גלה הקב"ה אותו אילן כו'. מחלוקת השלמים האלה איזה אילן היה ע"כ תלויה בדעת ובהשכל. ולזה נאמר כי היא תלויה בזה. הנה הקשו איך אפשר כי בשביל החטא באה לאדם הדעת אשר תנשאהו על כל בהמה וחיה ויהיה חוטא נשכר. ולפני זה החטא היה כבהמה בלי דעת והשכל. וחמש תשובות יש בזה בין המחקרים. וכל אחד מיישב הכתובים לפי שיטתו. התשובה הא' היא במשל לעור אשר ידע היטב כל דרכי המדינה ואנשיה בכח הדעת. ואח"ז נפקחו עיניו וראה במוחש כי לא שגה בדמיונו. ולפ"ז פקיחת עיניו לא הוסיפה לו דעה חדשה רק חזקה את דעתו הראשונה במוחש. וכן היה האדם לפני חטאו היה לו דעת מופשטה מן המוחש. וחטאו הוסיף לו רק העונג המוחשי בדעת. וזה הוא דעת ר"מ דאמר חטה היתה אשר היא מביאה לאדם הכח להשתמש במושכלות המוחשיות והטבעיות. תחת אשר לפני זה השתמש אדה"ר רק בדעה מופשטה מכל מוחש. התשובה הב' היא כי עץ הדעת טוב ורע הוא תאות המשגל וכמו"ש ברזילי האדע בין טוב לרע. וזה הוא ריב"א האומר ענבים היו כי המה מעוררים תאות המשגל. וכמ"ש זנות ויין ותירוש יקח לב. ולוט יוכיח. התשובה הג' היא שמתחלה היה האדם פועל הטוב בנטיה ואח"כ בא בקרבו החפץ להרע. והבחירה בטוב ורע. וזה הוא דעת האומר אתרוג היה שטעם עצו ופריו שוה וגם לפני האדם אשר מקודם נטה לטוב נהפך לבו בקרבו והיה הטוב והרע שוים לפניו ורק בבחירתו תליא מילתא עתה. והתשובה הד' היא כי לפני החטא היה האדם נאמן לאלהיו. והחטא הביא בקרבו התשוקה להתפלסף ולחקור בכל דבר. והוא כעין מלחמת התורה והפיליסופיא אשר השניה מבקשת תואנה וסבה בכל דבר וגם בראשונה היא מתוקה כדבש. וזה היא דעת האומר תאנה היה בשביל לשון נופל על לשון של תואנה הוא מבקש. וגם היא מזלת דבש מקרבה. והתשובה החמישית היא כי שכל המבדיל בין אמת לשקר זה היה לאדם גם לפני החטא בשלימותו. ולא חסר לו רק השכל המבדיל בין נאה ומגונה אשר זה הוא מן המפורסמות. וז"ה דעת ריב"ל האומר ח"ו הקב"ה לא גלה אותו אילן לאדם כו'. פי' כי מדברים הגלויים ומפורסמים המולידים את הנאה והמגונה זה לא היה לאדה"ר. ולא היה לו רק חלק בשכל המבדיל בין אמת לשקר. וע"ע במורה ח"א פ"ב ובמפרשיו הראשונים. וישלמו לך מה שחסר מעט בדברינו:
ואם על כבוד תולדותיו חס זה איננו נמשך למה שלפניו אל עץ הדעת אך מדה חדשה וטובה בא המדרש ללמד לבני אדם כי לא יגלו קלון רעיהם וילמדו ק"ו מהקב"ה. שלא גלה הקב"ה קלון הבהמה שהיא תולדותיו על כבודו של אדם אשר הוא בשר כבשרו עאכ"ו שיחוס האדם [ובעל יד"מ נטה מפשט דברי היפ"ת וטח תפל על היפ"ת ע"ש. וכ"נ מהתו"כ על הכתוב והרגת את האשה וגו' וע"ש בתנחומא וברש"י]: