יסוד מורא/ה
שער ה[עריכה]
המצות שהם עקרים שאינם תלויות במקום או בזמן או בדבר אחר הם הנטועות בלב הם הפקודים כמו פקדון שהוא נתון ביד אשר הפקד אתו על כן אמר המלך דוד (תהלים יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואלה היו ידועות בשקול הדעת לפני תת התורה ביד משה והם רבות כעשרת הדברות חוץ מהשבת והם נשנו על יד משה ועל כאלה אמר (בראשית כו) וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי כי אלו היה יודע איסור כל העריות לא היה לוקח יעקב אבינו שתי אחיות יחד על כן נפרש (ויקרא יח) כי את כל התועבות האל על רובם כמשכב זכור שהוא הפך חפץ השם ונתעב בתולדה וככה מין אחר ואשה נרבעת. והעריות הקרובות מאד. על כן נכון הוא להיות פירוש (ויקרא כא כ) הקרובה אליו דבק עם אחותו שהיא בת אביו ואמו בדרך (שמות יד) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. על כן אמר אברהם (בראשית כ) וגם אמנה אחותי בת אבי היא. והעד שאין עונש בית דין. ואם טען טוען למה האחות ולא האח אולי יאמר לנו למה הבתולה ולא הבעולה ואין זה המשפט לאח:
ויש מהמצות שהם לזכר למצות שהם העקרים כמו השבת זכר למעשה בראשית ושביתת העבד זכר ליציאת מצרים וככה פסח ומצות ומרורים וסוכות והמזוזה ותפלין ביד ובראש והציצית אף על פי שאין התכלת מעכב כמו שמרור לא יעכב מצות המצות כי התכלת הוא לזכר על כן מעיל האפוד כליל תכלת וציץ נזר הקדש קשור בפתיל תכלת ואין המתעטף עושה מצוה שלמה כי הוא חיוב כל היום ובהיותו בשוק ורואה צורות אז יתור לבו אחרי עיניו יותר מאשר יתור בשעת התפלה. והזכרתי זה בעבור שראיתי אנשים רבים אינם יראי השם והם מתעטפים בטלית דרך כבוד לנפשם. גם האפוד והחשן לזכרון. וככה גיד הנשה שהוא אסור באכילה לזכר הפך אכילת הפסח. ועתה אפרש כי כאשר קבל האב עליו ועל זרעו חייב הבן לשמוע בקול אביו כימי הפורים ודברי הצומות וזעקתם הכתוב במגלה (והם הארבע צומות הכתובים בתרי עשר אשר קבלו עליהם ועל זרעם נביאים וזקנים שבדור על המאורעות הרעות (אסתר ט) ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי אגרת השנית לקיים עליהם ימי הפורים כאשר קימו מרדכי ואסתר עליהם וכאשר וקימו על נפשם ועל זרעם נביאים ראשונים דברי הצומות הארבע) אם אל יעבור על מצות אדני הכל. וטעם זה הדבר שיהיה נזכר החסד שעשה השם עם יעקב שהוא לבדו אבינו ולא ישתתף בו עמנו אחר כאברהם ויצחק כי השם בחרו ולא נתערב עם זרעו מי שלא בחר השם כאברהם ולא נתגאל במאכלם ויין משתיהם כדרך שהזכיר בתורה (בראשית ט) ארור כנען שלא יתערב עם בני ישראל שהוא מבני שם שהוא אבי כל בני עבר שנתיחסו אליו שברכו נח עם זרע מקולל. ואמר הנביא (הושע יב) וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב והטעם הבנים ([ר"ל ויחרדו בנים מים. עיין שם בהושע]) והעד עם יהודה ואמר אחרי כן בבטן עקב את אחיו שהשם נתן בו כח שתאחז ידו בעקב עשו לפני צאתו מן הרחם ולא עשה כן לכל נולד והאומרים כי אחר צאתו היה זה לא יתכן כי כתוב וידו אוחזת ואלו היה כדבריהם היה כתוב ואחרי כן יצא אחיו ואחזה ידו. ועוד בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים שהתאבק עם המלאך ולא יכול לו והנה יש לו מעלה גדולה ועוד מדרך חכמת הרופאים כי כל אבר מחזיק דמיונו אם הוא בריא והפך הדבר. ובעבור שכתוב (בראשית לב) ותקע כף ירך יעקב על כן לא יאכל מהיום ההוא והלאה וחייבים לנהוג כבוד באביהם והוצרכתי להאריך בעבור שהוא על דרך הפשט כי לא נזכר רק בעבור החוק ואין כמוהו המילה כי כתוב (ויקרא יב) וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וכתוב על דבר (דברים ה) היתום והאלמנה וזכרת כי עבד היית ואל תתגבר על מעשי ידי השם:
פירוש לוית חן[עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.