יסוד ושורש העבודה/ט/יב
ארז"ל בגמרא הקדושה משנכנס אב ממעטין בשמחה.וראוי לאדם מאוד שיתנהג בימים אלו בשתיקה רק דבור ההכרחי שלא יבא ח"ו לידי שחוק ושמחת הלב ויפנה לבו רק אל האבלות של חרבן הבית. וראוי לאדם להעמיד עצמו עכ"פ בט' ימים שמר"ח עד אחר התענית מתענוגי אכילה ושתיה בכל מה דאפשר ולכוין בזה לאונן ולקונן על חרבן בהמ"ק ועל שבר גדול שאירע לעם ישראלי בימים האלו ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם. וכבר נהגו רבים וכן שלמים יראי השם שמר"ח עד ת"ב מתענין בכל יום ויום ואחר התענית אין אוכלין שום תבשיל רק פת חרבה ואשרי חלקם. וביותר בערב ת"ב ראוי מאוד לאדם למעט סעודתו בכל מה דאפשר יותר מכל שבעת הימים שלא יאכל רק תבשיל אחד אף קודם חצות כי כדאי הוא בית אלהינו ית"ש ויתעלה למעט מתעגוג כל דהוא, ודי בהערה זו.
- כוונת תענית ט"ב והקינות וכל התנהגותיו
אחר סעודה המפסקת קודם שילך לבה"כ יקבל על עצמו התענית ויחלוץ נעלו מעל רגלו וענה ואמר בזה"ל הריני מקבל עלי תענית של ת"ב באכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה כפי שצונו חז"ל והריני מוכן ומזומן לקיים מ"ע ול"ת שצונו יוצרי ובוראי וכו' ואני מקבל עלי חמשה ענויים אלו להתאבל ולקונן על חרבן בהמ"ק ועם קדוש ועל הריגת הצדיקים ועל גלות השכינה הקדושה ועל גלות ישראל עם קדוש בשעת החרבן ע"כ. ויאמר נוסח זה בשברון לב מאוד ואח"כ ילך לבה"כ. ואם חל ט' באב במוצאי שבת, תיכף אחר תפילת העמידה כשיראה אור הנר יברך ברכת בורא מאורי האש בשמחת הלב ובהודאה עצומה במחשבתו להבורא ית"ש ויתעלה כפי הכונה המבוארת למעלה במוצאי שבת; כי אף ברכה של דיין האמת על כל צרה שלא תבוא צריך האדם ג"כ לברך בשמחה עצומה, כמפורש במשנה דברכות פ"ט. ולא יברך על מקרא מגילה קודם קריאת איכה כפי שנדפס בקינות כיון שלא נזכר ברכה זו בש"ע.
ויתחיל לקרות מגילת איכה עם הצבור בבכיה גדולה מאוד גם התיבות בעצמם מעוררים לב האדם אל הבכי. והעיקר להכניס בלבו צער ואנינות גדול על כל הנזכר במגילה דהיינו על גודל צערם שהיה אז לישראל במיתות משונות וביחוד על גודל חילול שמו הגדול של בוראנו ית"ש ויתעלה שהיה אז בין העמים וביחוד בין אותם החיילות אשר צבאו פתח בית המקדש שנכנסו אז להיכל ה' ובית קדש הקדשים וקול נתנו בית ה' כיום מועד וקרקרו שם בכל מיני שחוק והיתול ואמרו איה אלהיהם. כל זה ישים האדם אל לבו בעת קריאת המגילה ויבכה במר נפש מאוד בכי גדול ובודאי אם יכין אדם רק את לבו אל אנינות גדול ולהצטער עצמו מאוד בעת קריאת הפסוקים המורים על חלול שמו הגדול ית"ש ועל שבר הגדול של עם קדוש כי גדול כים שברם במיתות אכזריות משונות ממילא עיניו יורידו כנחל דמעה מאין הפוגות מראש המגילה ועד סופה ודי בהערה זו. ואחר קריאת המגילה יאמר קינות בבכיה גדולה ג"כ ממש על הכוונה הנ"ל במגילות קינות. וילמוד עד חצות לילה ובחצות יעשה התקון וילמד אח"ז מעט ויקרא ק"ש שעל המטה ויישן כדי שלא יתנמנם למחר בקינות.
ויזהר האדם מאוד מאיסור נעילת הסנדל, ובעו"ה הרוב המון עם אינם נזהרים בזה ואף בעת יהיה הגשם על הארץ וירפשו מימיו רפש וטיט כתב המ"א בהלכות י"כ אין כל אדם יכול לומר אסטניס אני, ומה גם ביבושת הארץ. ויזהר האדם מאד בזה כי הוא דינא דגמרא. ובשמיעת הפרשה מפי הקורא בתורה ובקריאת ההפטרה ישים בלבו אבלות ואנינות גדול על כל הנזכר שם. ואחר קריאת התורה יתחיל לומר קינות עם הצבור וכוונת בכיות של הקינות הם ממש ע"ד כוונת קריאת מגילת איכה ועיקר אמירת קינות היא הבכיה כי זה שורש ועיקר בקינות וכוונת הבכיה יהי' על שני דברים כנ"ל בתענית כ' סיון ובקריאת מגילת איכה.
והנני שם לפניך בשיעור כמה קינות ומהם תקיש מעצמך על השאר. בקינה איכה אלי קוננו מאליו וכו', המדבר מענין הריגת הצדיק יאשיהו המלך, ובקינה ארזי הלבנון שמדבר מענין עשרה הרוגי מלכות התנאים הקדושים וכיוצא יבכה בכי גדול ועצום מאד על גודל צער השכינה הקדושה כביכול שהיתה לה מבנים הנחמדים כאלו, שהיתה מתפארת בהם בכל העולמות ראו מה בריה בראתי בעולמי כנזכר בזה"ק שמתפארת כן באדם צדיק ועכשיו בעו"ה ראתה גודל צערם במיתתם הקשה ע"י יסורים קשים ומרים שנעשו בהם ויכוין ג"כ בבכיתו על צערם של הצדיקים והחסידים ההם בנים נחמדים של הקב"ה וב"ש שסבלו יסורים קשים ומרים כזה וכיוצא בשאר קינות המדברים מענינים כאלה, ובקינה זכור אשר עשה צר בפניה, ובקינה ואתה אמרת היטיב איטיב עמך וכיוצא, יבכה בכי גדול ועצום על חלול שמו הגדול והנורא בין עם טמא, ובקינה החרישו ממני ואדברה, שמדבר בה מענין גודל שברם של עם קדוש וגם ענין שפלות וירידות תורתנו הקדושה שנאבדו תופשי כלי מלחמתה והם הת"ח הגדולים יבכה ע"ז בכי גדול ועצום מאד שאין לנו עתה מי שיפרש ויפענח צפנות סודותיה הגנוזים ומי שאין טבעו להוריד דמעות עכ"פ יאמר הקינות בלב נשבר מאוד ובקול בכי ויצטער ויתאונן מאוד על כל הנ"ל ודי בזה.
הנה על זה ראוי לעורר את האדם מאד ומאוד שיזהר מאוד מהיסח הדעת מאבלות ח"ו כל היום והנה מזה יתבונן האדם גודל העונש ע"ז ר"ל מדאמרו חז"ל אף למוד תורה הקדושה שחיובה והגית בו יומם ולילה אך בעבור שהלמוד משמח את הלב ויסיח דעתו מהאבלות ע"כ אסרו חז"ל הלמוד בט"ב ומזה הבין גודל העונש למי שמסיח דעתו מהאבלות ביום המר הזה אפילו רגע אחת לכן יזהר האדם בזה מאוד מאוד, דהיינו אף בעת שלא יעסוק בלמוד בדברים המותרים כנזכר בש"ע (סי' תקנ"ד) דהיינו בעת הליכתו מביתו לבה"כ או מבה"כ לביתו וכיוצא ואף בשעה שיהי' בבית הכסא לא יסיח דעתו מאבלות ויחשוב אז גודל שברם של ישראל עם קדוש שהיה להם בשעת החרבן השפיכות דמים ושארי דבריהם הרעים כפי שנזכר בגמרא פ' הנזקין וכיוצא ויצטער בלבו הרבה ע"ז והתחבולה לזה שלא יסיח דעתו מאבלות אפילו רגע אחת הוא שיזהר מלדבר עם שום אדם כל המעת לעת כנ"ל, ובודאי מי שנזהר מלהסיח דעתו מהאבלות כל המעת לעת יזכה לראות בנחמות ציון כמש"ה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, ודי בהערה זו. ואחר הקינות יקרא מגילת איכה, (של"ה). וראוי לקרות בצבור כמו אתמול.
וענין הליכה לבית הקברות בת"ב שכתב הרמ"א סי' תקנ"ט. ובכדי לצאת כל הדיעות שהאריז"ל מזהיר שאין לילך לבה"ק רק לצורך הלוית המת ב"מ, ראוי שילך קרוב לבה"ק בכדי שיוכל לראות משם קברי מתים ובזה יוצא כל הדעות.
בכתבי האריז"ל מובא לקדש הלבנה במוצאי ת"ב.
נהגו אנשי מעשה להתענות הפסקה תשיעי ועשירי מפני שעיקר שריפת בית אלהינו היתה בעשירי בחדש כי לעת ערב של ת"ב הציתו בו את האש ונשרף עם שקיעת החמה של עשירי כדאיתא בגמרא והובא באבודרה"ם, איתא בירושלמי ריב"ל ציים תשיעי ועשירי ר' אבין ציים תשיעי ועשירי ר' לוי ציים תשיעי וליל עשירי עכ"ל. אחיי ורעי הלא עיניכם הרואות את אשר עשו והחמירו על עצמם אלו עמודי עולם לסגף א"ע בתענית והאיך כל אדם לא ילמוד ק"ו בעצמו לעורר א"ע להזהר עכ"פ בת"ב אחר התענית לערב בכל מה דאפשר שלא להתענג כ"כ במאכל רק יאכל להעביר גודל הרעבון וחלשת הגוף מהתענית ובודאי יחשב לו לצדקה. וגם למחרת ביום העשירי יזהר בזה. ודי בהערה זו.
בט"ו באב אומרים למנצח בין אשרי ובא לציון ומ"ש בשו"ע (או"ח סי' קל"א ס"א) ברמ"א, שאין אומרים למנצח בט"ו באב טעות נפלה בדפוס במקום ט' באב נכתב ט"ו באב ומראה מקום שנרשם ברמ"א (סי' תקנ"ט) מוכיח כי שם כתוב בענין ת"ב.
תמו עניני חודש אב ואבלותו. רבון כל העולמים תמהר נחמתו. ושוב ברחמים על ישראל שארית נחלתו. ולירושלים עיר קדושתו. אמן נצח סלה ועד.