יסוד ושורש העבודה/ב/ו
אחר שעוררנו בפועל טיב סדר תקון חצות ממאמרי הזה"ק הנ"ל עתה באתי להאיר עיני האנשים כערכי בכונות פשוטות כפירושן במזמורי ובפסוקי תקון חצות.
במזמור על נהרות בבל יתאונן ויבכה על החורבן ועל צער השכינה הקדושה, ובתיבות איך נשיר את שיר ה' ראוי לכוין דרז"ל שקצצו הלוים בעצמם בהונות ידיהם כדי שלא יוכלו לנגן בידיהם על כנורות ונבלים וזהו איך נשיר כי אין לנו בהונות הידים. וראוי לבכות ע"ז בכי רב ועצום מאד מאוד ובפרט בפסוק אם אשכחך ירושלים וגו' תדבק לשוני וגו'.
ובמזמור אלהים באו גוים בנחלתך וגו' ראוי לאדם לבכות בכי רב ועצום על חלול שמו הגדול ית"ש שהיה אז בין עם טמא חיל נבוכדנאצר שנכנסו בקדשי הקדשים ועשו שם כל חפצם, ובפסוק נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים וגו' ראוי לבכות בכי רב ועצום על הריגת הצדיקים והחסידים שהיו באותו הדור וסבלו יסורים קשים ומרים בהריגתם וישער ויצייר האדם במחשבתו גודל צערם בעת הריגתם וגם צער השכינה הקדושה שהיתה לה אז כביכול על הרינת בניה הנחמדים הצדיקים והחסידים ההם ובודאי אין שכל אנושי יכול לשער צערה כביכול.
ובקינה זכור ה' מה היה לנו בפסוק שרים בידם נתלו פני זקנים וגו' ראוי לאדם לבכות בכי עצום על צערם של הזקנים שהם הסנהדרין החסידים הגדולים שהיה להם אז בעת החורבן כמבואר בגמ' הקדושה ובמדרשים ופסוק בחורים טחון נשאו וגו' ראוי לאדם לצייר במחשבתו כאלו היו הם בניו ממש ורואה בעיניו שנתנו על כתפיהם רחים כבדים לנושאם ובודאי יעורר לבו לבכי עצום מאד, ובפסוק נפלה עטרת ראשינו יכוין האדם אל השכינה הקדושה שהיא בצער וראוי לבכות ע"ז בכי רב ועצום מאד, ובפסוק על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו ראוי ג"כ לבכות בכי רב ועצום ע"ז שבמקום שהיתה שם השראת השכינה הקדושה ירוצו עתה במקום זה שועלים ובודאי ראוי לבכות בזה עד שלא ישאר לאדם עוד כח לבכות.
ובתקון לאה במזמור למנצח משכיל לבני קרח כאיל תערוג וגו' בפסוק צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלהים, ראוי לאדם לבכות בכי רב ועצום מאוד על התשוקה זו העצומה. ובפסוק היתה לי דמעתי וגו' באמור אלי איה אלהיך על חלול שמו הגדול לאמר איה אלהיך ויעזרך. ובפסוק אלה אזכרה וגו' כי אעבור בסך אדדם עד בית וגו' על העדר הכבוד הגדול מיוצרנו ובוראנו ית' ויתעלה בעלייה לרגלים כל עם ישראלי לירושלים לראות פני השכינה הקדושה.
ובמזמור שפטני אלהים וגו' בפרט בפסוק שלח אורך ואמתך וגו' ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי, יבכה בכי רב ועצום על התשוקה העצומה הזו. וממקומות אלו שרמזתי יקיש האדם אל כל מקום שיגיע ענין העדר הכבוד של השכינה הקדושה בחורבן בית מקדשה או בהריגת בניה ובפרט הצדיקים והחסידים או באיזה מקום של חרוף וגדוף או לאיזה תשוקה עצומה אל יוצרנו ובוראנו ית' ויתעלה כנ"ל יבכה האדם בכי רב ועצום כי הבכיה על ענינים אלו וכיוצא היא עבודה עצומה לאין תכלית לבורא ית' ויתעל' זכרו לעד. ודי בהערה זו.
ומיד אחר התקון יעסוק בתורה עד אור הבוקר. וז"ל הזה"ק בפ' אחרי מות (ד' ס"ח ע"א): הה"ד נפשי אויתיך בלילה נפשי ממש. אף רוחי בקרבי אשחרך אתדבקא בך ברחימותא סגיאה. בלילה דבעי ב"נ מרחימותא דקב"ה למיקם בכל ליליא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא ויתמשך עליה חוטא דחסד. דתניא זכאה חולקיה דההוא ב"נ דרחימותא דא רחים ליה לקב"ה והני אינון זכאי קשוט דמרחמין ליה לקב"ה הכי. עלמא מתקיימא בגיניהון ושלטין על כל גזירין קשין דלעילא ותתא בגין דיתקיים עלמא בגיניהון.
וכבר העתקתי לעיל מאמרי הזה"ק מגודל מעלת הלמוד אחר חצות לילה ובכתבי האר"י ז"ל כתב ג"כ שילמוד אחר התקון עד אור הבוקר דוקא, וכתב עוד אם אינו יכול להעמיד עצמו מלישן ילך לישן אחר שלמד מעט אך יזהר מאוד לקום משנתו באשמורת ויחבר לילה עם יום בלמוד עכ"ל. כי גודל מעלת וחיוב חבור לילה עם יום בלמוד מבואר בזה"ק בכמה מקומות.
- וז"ל בפ' תרומה (ד' ק"ל ע"ב): כד אתי האי בקר, עמודא חד נעיץ בסטר דרום, לגו מתיחו דרקיעא דעל גנתא, בר מההוא עמודא דאיהו נעיץ באמצעו דגנתא, ועמודא דא איהו נהיר בנהירו דתלת גוונין, מרקמא דארגוונא. בההוא עמודא קיימא ענפא חדא, בההוא ענפא אתעתדו תלת צפרין, מתערין צפצופא לשבחא, פתח חד ואמר (תהלים קיג א) הללויה הללו עבדי יהו"ה הללו את שם יהו"ה, פתח תניינא ואמר יהי שם יהו"ה מבורך מעתה ועד עולם, פתח תליתאה ואמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם יהו"ה. כדין כרוזא קדים וקרי, אתעתדו קדישי עליונין, אינון דמשבחן למאריהון, אתתקנו בשבחא דיממא, כדין אתפרשון יממא מן ליליא, זכאה חולקיה מאן דקם בצפרא מגו תושבחתא דאורייתא דלעי בליליא, ובההוא זמנא צלותא דצפרא.
- ובז"ח (ד' י"ז ע"ג במדרש הנעלם) וז"ל: דתאנא כשהקב"ה נכנס עם הצדיקים בג"ע (פי' בחצות לילה) וכו' והוא עת רצון לעסוק בתורה וכו', ויש חובה לישראל בשעה שעולה עמוד השחר לקום ולהתגבר בשירות ותשבחות לפני הקב"ה מ"ט וכו' הה"ד ומשחרי ימצאונני וא"ר יהודה ובלבד שלא יפסיק משיתחיל עד שיתפלל כשהחמה זורחת עכ"ל. וכשהאיר היום אף שנטל ידיו קודם אור היום יטול ידיו ג"פ בסרוגין בלא ברכה מספק כמבואר בשו"ע.