יסוד ושורש העבודה/ב/ב

פרק שני

החכם מכל אדם במדע, מהימן ודרדע, בלשון של זהורית הודע. (קהלת ה) "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים" וגו': בכן אהובי נפשי אחיי ורעיי שימו זאת על לבבכם לפני מי ולמי תוציא דבריך, ונקוט האי כללא בידך באיזה ברכה שיהיה, כשיאמר "ברוך אתה" יצייר במחשבתו כאילו ממש אומר ברכה זו כנגד הבורא ית׳ ויתעלה לנוכח, כי לשון "ברוך אתה" מורה על זה. וזה חיוב גדול על כל אדם בכל התפילות ובכל השבחים והודאות, ולא יהא שום דיבור יוצא מפיו בעבודת הבורא ית׳ ויתעלה כמצות אנשים מלומדה ר״ל, רק לנוכח הבורא ית׳, כי מלא כל הארץ כבודו. ומי שאינו מכוין ומצייר במחשבתו כמשמעות הברכה שאמר נגדו ית׳ ממש לנוכח, ברור לכל בר שכל שברכה כזו כאילו לא ברך כלל, ועונשו גדול, שבטל ברכה שתקנו אנשי כנסת הגדולה וגורם העדר הנחת מהבורא ית׳. כי אף ברכות המצות וברכות הודאות הם תקונים גדולים בעולמות העליונים הקדושים; ובברכת הנהנין עוד מוסיף סרה, שאכל ושתה בלא ברכה, כי ברכה כזו כלא נחשב ונקרא מועל בקדשים. וגם נקרא גזלן, כמבואר בגמרא ברכות לה א, אמר רב יהודא אמר שמואל: כל הנהנה מעה״ז בלא ברכה מעל, כאילו נהנה מקדשי הקדשים, שנאמר כו'. אמר רב חנינא בר פפא: כל הנהנה מעה״ז בלא ברכה, כאילו גוזל להקב׳׳ה וכנסת ישראל, שנאמר כו׳. וכשעושה ברכה כתיקונה, קונה אותו המאכל או המשקה מהבורא ית׳ בהודאה זו.

ולא זאת אלא אף זאת, שיש לו עונש שהוציא שם שמים לבטלה ר״ל. כי בברכה זו, שברך בלא כוונת הלב, אמר שם הקדוש והנורא בפיו, ולבו בל עמו. וכדי להלהיב לב אנשים לגודל הזהירות בזה, אעתיק מעשה רב מה שמצאתי בספר, וזה לשונו: המחבר זרע יצחק ז״ל אנגיד, ושמע בבית דין של מעלה קול רעש גדול: פנו מקום לצדיק אחד שנפטר. וקבלוהו בכבוד גדול, ונתנו לו ספר תורה בזרועו ושאלוהו: קיימת מה שכתוב בזה? ואמר הן. קיימת מצוה ראשונה שהיא מצות פריה ורביה, לא להנאתך אלא לשם שמים? ואמר הן. ואמרו: מי מעיד בך? ובאו המלאכים שנבראו מהמצוות אשר עשה עד אין מספר והעידו בו, זה אומר נבראתי ממצוה זו וזח מזו וכן כולם. אחר כך הביאו לפניו ארבעה טורי שולחן ערוך, ושאלוהו: קיימת תורה שבעל פה? ואמר הן. ומי מעיד? ובאו המלאכים כנ״ל והעידו בו. שוב שאלוהו: נזהרת מלהוציא שם שמים לבטלה? וידום. חזרו ושאלו, אשתיק ולא אמר להו ולא מידי. והכריזו אחר עדות, ובאו גדודי מלאכי חבלה לבושים ומתעטפים שחורים והעידו בו, זה אומר: נבראתי ביום פלוני כשהוציא אזכרות כך וכך בתפילה בלא כוונה, וזה אומר כך. ויקרעו שמלותם כל הבית דין של מעלה, וגם אני קרעתי, ואמרו: טפה סרוחה! איך לא יראת כו'. ונגמר דינו אז לירד לגיהנום, או יחזור ויבא בגלגול, ובחר בגיהנם מגלגול, עכ"ל בקצור.

ובפרדס ז״ל, אל תדמי בנפשך כמו שאתה מצייר אותיות השמות כן הצורות האותיות למעלה, חלילה לומר כן, שאתה גשמי, ואין לשער ולצייר מחשבות גשמיים בעולם הרוחנים, עכ״ל בקצור.

ובסדורי האריז״ל כתב: בהזכרת השם יזדעזע כל איבריו, ויזהר שלא יזכר שם שמים לבטלה אפילו בכל לשון, וכל שכן בלשון הקודש, וכל שכן במבואות שאינם נקיים. עכ״ל.

ובספר ש״א זה לשונו: דע כי שם הויה יתברך הוא שורש ועיקר לכל שמותיו ית׳, וכל השמות והספירות והעולמות והמרכבות עליונות ותחתונות כולם אחוזות וסדורות ונשואות בו, וכל האותיות והנקודות תלוין בו, וכל היצור עומד וקיים בו. וכמה אתה צריך להתבונן ולהזהר, שבעת שאתה מזכירו דע שאתה נושא על פיך כל השמוח והמרכבות העולמות ומלואם, ונאמר: "לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא", כי האיך בריה קלה ושפלה תהיה נושאת על לשונה שם הגדול ית׳ לעד, שכל צבאות מעלה ומטה נשואין בו, והוא מרעיש העולמות למעלה למעלה, ומתקוממים כל צבאות מלאכי מעלה ושואלין אלו לאלו: למה העולם נרעש? ואומרים שפלוני הרשע מזכיר את השם, ולפיכך נתרעשו שמים וארץ ואומרים: הלא זה הרשע עבר כו׳, וכמו אילן שמנענע השורש יתרעשו כל הענפים והעלים, כך כשמזכיר את השם ב״ה וב״ש יתרעשו כל צבא מעלה ומטה, עכ״ל.

ראו אחי ורעי אהובי נפשי מהרעש הגדול בכל צבא מעלה ומטה בשביל האדם המוציא שם שמים בלא כוונה רחמנא לצלן, ואיך לא יתן האדם אל לבו בבואו אל הקודש להזכיר את השם הנכבד הגדול והנורא הויה ב׳׳ה וב״ש, או שאר שמות הקדושים של יוצרנו ובוראנו ית׳ ויתעלה זכרו לעד, בכל התפילה מראש ועד סוף, ובכל ברכות המצוות וההודאות והנהנין, להוציא מפיו השם הנכבד והנורא בכוונה עצומה עכ״פ. וכשמתפלל בלא לב ולב, כמה שמות הקדושים הוציא מפיו בלא כוונה בלא ידיעתו כלל, כי חושב באותו שעה בעניין אחר בענייני עולם הזה ר״ל. ואף שחשב בד״ת, עכ״פ נקרא מוציא שם שמים לבטלה, שלא הוציא מפיו שמות הקדושים של בוראנו ית׳ ויתעלה באימה וברתת, מה גם בלא ידיעת מחשבתו כלל, אוי לאותו בושה ואוי לאותו כלימה, ואיך ישא פניו אחר פטירתו אם ישאלוהו כנ״ל? ואזהרה זו תועלת גדול לאדם, להזהר מאוד להתפלל כל תפילתו בכוונה עצומה, כדי להזהר שלא להוציא איזה שם הקדוש של הבורא ית׳ ויתעלה באמצע תפילתו בלא כוונה ח״ו.

גם יזהר האדם מאוד, כשיאמר באיזה ברכה "אלחינו מלך העולם", שלא יחטוף ג׳ תיבות אלו, רק שיחשוב פירוש הלע׳׳ז של תיבות אלו, ולשמוח בשמחה עצומה בתיבת "אלהינו" על אלהותו ית׳ ויתעלה עלינו, ובתיבות "מלך העולם" על גודל מלכותו. כי בוודאי מה שאמרו בגמרא הקדושה: "כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה כרכה", אין כוונתם שיאמר שם ומלכות בפיו ולבו בל עמו להבין פירוש הלע״ז עכ"פ, כי מה בזה שאומר האדם "ה׳ אלהינו" אם לא חשב בלבו ממש לנוכח שאתה ה׳ אלהינו? איך יחשב זה לשם ב׳ה וב׳׳ש שחייבנו רז״ל להזכיר בברכה? גם תיבות "מלך העולם", אם יאמר "מלך העולם" רק בשפתיו, וחוטף מיד לומר תיבות אחרות של הברכה, ולא כיוון ליבו לנוכח פיו הלע״ז עכ״פ, שאתה הוא מלך על כל העולם, איך יחשב זה למלכות בברכה זו שחייבנו רז"ל? אוי לאותה בושה. ומהראוי לשמוח ג״כ בלבו שמחה עצומה בג׳ תיבות אלו על אלהותו ית׳ ועל גודל מלכותו, כנ"ל.

זכור ואל תשכח אחי ורעי אנוש כערכי, שלא אצטרך אזהרה אחר אזהרה בכל שארי ברכות על זה, ודי בהערה זו.

ונחזור לענייננו לעניין נטילת ידיים שחרית. כלל זה יהיה בידו של אדם, שכל מצוה, אפילו מצוה קלה דרבנן, מרומז בתורה הקדושה ונתקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה, שבהם היו כמה נביאים, על פי סודות גדולות ונוראות לתיקונים גדולים בעולמות העליונים הקדושים, גם לתיקון נשמתו וגופו. כי נטילת ידיים של שחרית נזכר מפורש בזוהר הקדוש שהעתקתי לעיל, שקודם שנטל אדם ידיו שחרית נקרא טמא, ואחר שנטל נקרא קדוש. ובוודאי אם האדם נותן אל לבו, ירגיש בעצמו כי קודם שנטל – אפילו ידיו ורגליו כבדים, ואחר שנטל ג׳ פעמים בסירוגין כדינו, נעשו עליו ידיו קלים. ובוודאי תיקן במצוה זו של נטילת ידיים נשמתו וגופו, לבד התיקון הגדול בעולמות העליונים. לכן שייך שפיר הלשון בברכה זו של נטילת ידים "אשר קדשנו במצותיו", כי במצוה זו נעשה האדם קדוש כנ״ל בזוהר הקדוש. ובוודאי חיוב על האדם לברך ברכה זו "על נטילת ידיים" בשמחה רבה ועצומה, שבמצוה זו קידש אותנו הבורא יתברך שמו ויתעלה. וכוונה זו יכוין האדם גם כן בנטילת ידיים של אכילה, בהיות כי גזרו רז״ל טומאה על הידיים, ועל כן כשמקדש ידיו לאכילה יכוין בברכתו כנ״ל. ודי בזה למשכיל.