יסוד ושורש העבודה/א/י

פרק עשירי

אך את זה לא תוכלו אחיי ורעי לקנות כח ההכרה הזו הנזכרת בפרק הקודם, כי אם בצירוף קניית מדת ההשתוות. דהיינו שיקבע בלבו תחלה מדת ההשתוות על אמיתותה ושלימותה, שיהיה שוה בעיניו השבח והגנאי, ואין מחבב שבח הבריות שמשבחין אותו ואינו ירא מגנותם. כי כל מה שיתענג האדם ממה שישבחוהו בני אדם וירא מגנותם, לעולם לא יהיה עובד אלהים יתברך באמת. כי בכל איזה מעשה או פעולה שיעשה בעבודת הבורא יתברך, יאמר לו יצרו: עשה כזה וכזה ויהיה לך תפארת מן הבריות, וכל ישעו וכל חפצו להדר עצמו בפני הבריות בהסתת היצר, ועושה מעשים שבהם יהיה לו תפארת מן הבריות, אף שאין רוח המקום נוח מן המעשה ההוא. ואף בשעה שהוא עוסק בתורה ובאיזה מצוה או בתפילה, מתגבר עליו יצרו שלא תהיה כוונתו, רק להתפאר בזה בפני הבריות. והתשובה נגד יצרו, כתב בחובת הלבבות בשער יחוד המעשה פרק ה׳ וזה לשונו: השב עליו, ומה יועילני שבח בני אדם, והשם הטוב שיהיה לי בתוכם, עם ידיעתי בקיצורי במה שאני חייב להבורא יתעלה? ומה הנאתי בכבזדם והידורם, ואין להם יכולת להועילני ולא לדחות הנזק מעליי? והלא הם בזה כמו הצמח ובעלי חיים שאינם מדברים כו׳. ומה הוא העולם הזה, אפילו אם יתפשט זכרי בכולו (רוצה לומר בכל העולם)? ומה מדת ימי, ואם יצא בו שמי? כל שכן שזכרי לא יעבור בו חלק קטן מחלקי הישוב כשיגדל ויפשט, ולא יתמיד כי אם זמן מועט (פירוש, כי אם חיי הבלו של שנות האדם שיחיה בעולם הזה השפל), וישכח כאילו לא היה. ואמר הכתוב: "אך הבל בני אדם כזב בני איש" וגו׳, ואמר: "תצא רוחו ישוב לאדמתו", ואמר: "אין זכרון לראשונים". אם כן, טרוד נפשי בו וכוונתי אליו – פחיתות נראה וטעות מגונה ממני, עד כאן לשונו בקיצור.

ובוודאי אם אדם לא השיג עדיין מדת ההשתוות, בלתי אפשר שיהיה עובד השם יתעלה בשלימות ובתמימות. וכלל אחד יקח האדם בדעתו, למשל אם יתפלל בכונה עצומה ובהתלהבות גדול בין שאר אנשים, דהיינו בבית הכנסת וכיוצא, יצייר בלבו לעניין זה שאין בבית הכנסתך זה בני אדם, רק שאר בעלי חיים, כי מה הפרש בין בני אדם ובין שאר בעלי חיים בעניין המשך זמן קיומם בעולם הזה השפל? כי כמות זה כן מות זה. או ישים אל לבו שמתפלל ביער בפני אילנות וצמחים, בוודאי לא יעלה על לבו שום התפארות מהם ומהמונם. ואם יצרו מתגבר עליו ומביא בלבו התפארות מאנשים, יתגבר עצמו ויחשוב: איך אכעוס ליוצרי ובוראי יתברך שמו, שמשגיח על מחשבתי, שהיא חנף ומרע? ואיך אשא פני אחר פטירתי מן העולם הזה השפל לפני יוצרי ובוראי יתעלה? ובפרט מה שנמצא בזוהר הקדוש מגודל מעלת האדם ומגודל שכרו בעולם הבא המסתיר מעשיו הטובים ועבודת הקודש מבני אדם, ובהיפך המפרסם מעשיו הטובים.

וזה לשון זוהר הקדוש פרשת חיי שרה דף קכ״ב ע״ב ופרשת שלח לך דף קס״ח ע״א: זכאה איהו מאן דאזער גרמיה בהאי עלמא, כמה איהו רב ועלאה בההוא עלמא. והכי פתח רב מתיבתא (פירוש, ראש הישיבה של פמליא של מעלה): מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דכתיב כו׳. תא חזי, דלא רבי קב״ה אלא לדאזעיר, לא אזעיר אלא לדרבי, זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא, כמה איהו רב בעלויא בההוא עלמא, עכ״ל. והאיך לא יפול אדם על הארץ ויבכה בכי גדול, עד שלא ישאר בו ממש כח לבכות, על קניות מדה זו של השתוות ושל הסתרת מעשיו מבני אדם בכל מה דאפשר, בכדי שלא יאבד עולמו בעולם הנצחי? וזה לשון מהר״ח וויטל ז״ל בספר שערי קדושה: הוראת מעשיו לבריות, ידעת מה שאמרו רז״ל עניין אותה האשה שהיתה נענשת בגיהנם על שהיתה מספרת לחברתה: היום התעניתי כו׳, לא די שאינו מקבל שכר אלא שנדון בגיהנם. ואמרו רז״ל: לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ויהיו כל דרכיו לשמים. ואם יכול האדם שיעשה כל דרכיו לשמים בסתר ולא יפרסם לבריות אפילו אחד מהם, שכרו כפול ומכופל, מפני שכבוד אלקים הסתר דבר, עכ״ל מהרח״ו, ודי בהערה זו.

אך אם יפתה היצר את האדם חס ושלום בשביל גודל מעלת הסתרת מעשיו לקצר בעבודת הבורא יתברך, דהיינו שלא יתפלל האדם בתמידות בציבור בכוונה עצומה בהתלהבות גדול, ושלא יברך ברכת הנהנין בכונה עצומה בעת ישיבתו עם בני אדם, ושלא ירבה בלמודו וכיוצא, בכדי שלא יהא נקרא צדיק וחסיד בין הבריות, חלילה וחס לשמוע אל היצר בזה. וכבר הזהיר על זה מאד החסיד בעל חובות הלבבות בשער יחוד המעשה פרק ה׳, ועיין שם.