יסוד ושורש העבודה/א/ב

פרק שני

הנה כל מלאכת העבודה שאמרנו אינו שוה בכל אדם, כי לפי מה שתגדל הכרתו בגדלותו ורוממותו של הבורא ית"ש ויתעלה תגדל נפש חפצו ולב שלימותו בעבודתו ית"ש לעסוק בתורתו ולקיים מצותיו ומדות טובות ונתינת שבחיו והודיותיו. ומי יאיר לו מאור הזוהר הקדוש מרבוי עולמות העליונים לאין קץ ומספר וכל העולמות כגרגיר חרדל לפניו יתברך ויתעלה, אזי בוודאי יתלהב לבו להללו ולשבחו ליתברך ויתעלה בתמידות על גדלותו ורוממותו ית"ש בבריאת העולמות שברא לאין קץ ומספר. ואעתיק בקצור נמרץ ככל האפשרי קצת מקומות מרבוי העולמות שברא יוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה זכרו לעד כדי לעורר לבב אנוש כערכי ליראתו ואהבתו יתברך. ולא אעתיק ענין המאמרים בעצמם כדי שלא תכבד על הקורא, רק אעתיק ענין רבוי העולמות הנזכרים בהם בכדי להקל על המעיין.

• וז"ל בזוה"ח (דף מ"ה ע"ד):

כל נהורין וכל רזין לא סלקין ולא נחתין ולא מתפשטין אלא במשחתא דא, בר לעילא לעילא דלית שיעורא, ולא קיימא בהאי לאסתכלא ולמנדע כו'. קשרא קדמאה, תלתא אלפי עלמין קשורין ביה כו'. בין עלמא ועלמא אלף עלמין. עלמא תתאה מכלהו, ארכיה אלף אמין וחמש זרתין. ומפרש בסמוך וז"ל: ארכא דההוא זרת שתין רבוא עלמין, בהאי זרת אתתקני שמיא בכללא דשתין רבוא עלמין, וכל עלמא ועלמא כלול בארבע אלפין עלמין אחרנין, הדא הוא דכתיב "ושמים בזרת תכן", עכ"ל. (ולפי מספר הזרת יחשוב האדם מספר האמה, ויבין מזה גדולתו ורוממותו של הבורא ית' ויתעלה). ונחזור לראשונות להשלים מאמר הקודם, וז"ל עוד: והאי קשרא אורכיה תלת אלפי אמין וחמש אצבעין פותייה תלת אלפי אמין כו' בעגולא חדא שית אלפי עלמין, מהאי קשרא שארי קו המדה לאתפשטא מדיד אלף דהוא עיזקא חדא ואלף דהוא עיזקא חדא לאתחזאה דא בדא, ואלין עיזקן אינון מאתן אלף עלמין דכסיף בהו קב"ה וכו'. בין עיזקא ועיזקא ת"ק אלף עלמין, בין עלמא ועלמא טפח.. עיזקא תניינא רב מחברתה כו'. ומשחתא דקיימא בקו המדה אקרי משחתא דרבוע, עומקא דרבוע דא חמשין זרתין כו', קשרא תניינא כו'. האי קשרא כגוונא דקשרא קדמאה איהו, ושיעורא דיליה ואורכיה ופותייה כההוא גוונא ממש (ר"ל ברבוי העולמות הנ"ל) בר דהאי כו'.

• דף מ"ו ע"א ז"ל:

קשרא תליתאה, קשרא דא לאו איהו כקדמאה כו'.

וחושב עולמות עד אין מספר וקץ ותכלית, ואעתיק רק מספר מה שיכול האדם להשיג בשכלו.

ועוד ז"ל: אשתכח בההוא בוצינא במדידו שית מאה אלפין עלמין, ושתין רבוא אחרנין כו' קו המדה מדיד וקשר חמש מאה אלפין עלמין כו' בהאי סטרא רומיה ופותייה ברזא דנפיק מבוציניא כו' תלת מאה אלפין זרתין (וכבר נתבאר לעיל אורך הזרת שהוא שתין רבוא עלמין. ולפי זה יחשוב האדם בתלת מאה אלפין זרתין, כמה עולמות בהם) לאתפשטא בתלת מאה עלמין, ובין עלמא ועלמא תלת מאה אלף טפחים וכלהו קיימי וכו' ואלין עבדין כו' במשחתא שית מאה אלף עלמין ושית זרתין ושית טפחים כו'.

דף מ"ו ע"ב ז"ל:

בההוא פשיטו דגוונין קיימין במדידו לאורכא לעילא ותתא שבע מאה אלף עלמין ושית ותליסר זרתין, וכן בכל אינון סטרין כו' אשתכחו אלין גוונין במדידו כו', תמניא ועשרין אלף עלמין, ואלף ומאתן מהאי סטרא ומהאי סטרא ותריסר זרתין עד הכי פשיטו כו'.

והולך ומונה עולמות לאין קץ ומספר ותכלית.

ועוד ז"ל: כיון דמטי התם אתפשטת בוצינא וקיימא כו', אשתכח ביה אלף אלפין וארבע אמות רבוא עלמין וכמה רזין כו', לבתר אתפשטת מהאי אתר ומדיד בריבוע חמש קשרין, וכל קשרא וקשרא אית ביה חמש מאה אלף עלמין כו', אשתכח תמניא אלף עלמין.

עוד עמוד ג' ז"ל: שבע אלפי עלמין קיימין בנהירו דמשחתא כו'. וחושב עוד התפשטות של קו המדה לאין קץ ומספר ותכלית.

• ועוד ז"ל בעמוד ד':

האי פשיטו כו' למעבד משחתא ביה איהו אלפי אלפין רבוון עלמין כו', איהו רזא דכתיב: "אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבוון קדמוהי יקומון" כו'. פשיטו תניינא כו' למעבד ביה משחתא בההוא סטרא, אלף רבוא עלמין ושבע מאה אלף וחמשה ושבעין, וסימנך "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים". זכאין אינון דידעין לאפקא רזין עילאין גוי מהימנותא וידעין למיעל לימינא ולשמאלא כדקא יאות בלא כסופא, ועל דא כתיב: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע".

עד כאן מאמר המדה. ומי שיעיין בפנים במאמר זה יביט וירכאה יותר ויותר עולמות עד אין קץ ומספר ותכלית. גם מי שיעיין באדרא קדישא מרבוי עולמות לאין קץ ומספר ותכלית, יתלהב לבו יותר ויותר לעבוד את יוצרו ובוראו יתברך שמו באהבה עצומה עד מאוד מגודל גדלותו ורוממותו לאין קץ וסוף ותכלית וחקר. ואעתיק רק מאמר קצר, אך לא אעתיק לשון הזוהר בעצמו, כי לשונו הקדוש במאמר זה נעלם וסתום מאוד; אך אעתיק לשונו הקדוש בלישנא קלילא המורגל לכל אדם, בכדי שיוכל כל אדם להבין ולהשיג מאמרו בריבוי העולמות העליונים.

• וזה התחלת לשונו בפרשת נשא באדרא בדף קכ"ח ע"ב (ח"ג קכח, ב): תאנא, בגולגלתא דרישא תליין כו'.

ואפרש לאדם שאין עסקו בספר הזוהר ותיקונים, וזהו: בעולמות העליונים הקדושים יש עולם אחד עליון ונורא מאוד, ומעולם זה יוצאין אורות מצוחצחות במספר זה, אלף אלפין רבוע ושבעת אלפים וחמש מאה. וכל אור ואור ממספר זה נחלק עוד לחלקים קטנים, לארבע מאות ועשר חלקים בחושבן קדו"ש. וכל חלק וחלק מאלו החלקים הקטנים מכל המספר מאיר לארבע מאות ועשר עולמות. ומסיים בזה הלשון: וכל עלמא ועלמא סתום וגניז ולית דידע לון בר איהו, רוצה לומר, לבד עולם העליון ההוא שממנו יוצאין מספר האורות הנ"ל. ומי שיעיין בפנים בזוהר הקדוש, יראה שלא העדפתי ולא חסרתי בהעתקה מלשונו הקדוש.

עתה אחיי ורעיי, יחשוב וימנה האדם אותן עולמות הנזכרים במאמר זה לבד לפי מספר האורות המאירים בהם, ויראה משם אפס קצהו מרוממותו וגדלותו של הבורא יתברך ויתעלה זכרו לעד בבריאת עולמות נעלמים לאין קץ ומספר ותכלית, גם בשאר מקומות בזוהר הקדוש מריבוי עולמות וחיילות לאין קץ ומספר ותכלית, וכולם מהללים ומשבחים ומפארים בתמידות להבורא יתברך ויתעלה זכרו לעד. וכשהשיג דוד המלך עליו השלום ריבוי העולמות מבריאת הבורא יתברך ויתעלה, אמר: "גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר", "מלכותך מלכות כל עולמים", "גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר". ובוודאי ראוי לכל איש הישראלי מעם קדוש ליתן הודאה עצומה בליבו ובמחשבתו בתמידות להבורא יתברך ויתעלה, על שבחר בו וברא אותו בחלקו ובגורלו הקדוש לעבדו בקיום מצוותיו ועסק תורתו הקדושה, שעל ידי זה יוכל להשיג קצת גדלותו ורוממותו של יוצרו ובוראו יתברך ויתעלה, שזה היתה כוונת הבורא יתברך ויתעלה בבריאת האדם בעולם הזה, להכיר גדולתו ורוממותו של יוצרו ובוראו יתברך.

• וזה לשון זוהר הקדוש פרשת תרומה דף קנ"ה ע"א (ח"ב קנה, א):

תא חזי, קודשא בריך הוא ברא ליה לבר נש ברזא דחכמתא ועבד ליה באומנות סגי, ונפח באנפוי נשמתא דחיי למנדע ולאסתכלא ברזין דחכמתא למנדע ביקרא דמאריה כו'. עד כאן לשונו.

• וזה לשונו פרשת פקודי דף רמ"ז ע"ב (ח"ב רמז, ב):

האי חיותא קדישא קיימא כד נשמתא סלקא ומטת לגביה, כדין שאל לה ברזא דחכמתא דמאריה, וכפום ההיא חכמתא דרדיף אבתרה ואדבק בה – הכי יהבי לה אגרא. ואי יכול לאדבקא ולא אדבק, דחי לה לבר ולא עיילה, וקיימא תחות ההוא היכלא בכיסופא. וכד נטלו גדפייהו אילין שרפים דתחותה, כדין כלהו בטשי בגדפייהו ואוקדן לה, ואתוקדת ולא אתוקדת וקיימא ולא קיימא, והכי אתדנת בכל יומא, נהירת ולא נהירת. ואף על גב דעובדין טבין אית לה, בגין דלית לה אגרא בההוא עלמא כאינון דמשתדלי בחכמתא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, ולית שיעורא לאגרא דאינון דידעי חכמתא ביקרא דמאריהון, זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, דכתיב (משלי ג יג): "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה". עד כאן לשונו.

ועוד גם זאת, מבריות של עולם זה התחתון יכול אדם להתבונן גדלותו ורוממותו וגודל טובתו ונפלאותיו של הבורא יתברך, כי יסד ארץ ומלואה, תבל וכל יושבי בה על מכוני הטבע מששת ימי בראשית, שמטיפה סרוחה יתהווה במעי הנקבה ולד עם איברים חיצונים ופנימיים גבורות ה' בזה. מצורף לזה גבורותיו ונפלאותיו במצולת הבטן עם הוולד בחודשי העיבור, כנזכר בגמרא הקדושה.

• וזה לשון זוהר הקדוש פרשת תזריע דף מ"ג ע"ב (ח"ג מג, ב):

ומן יומא דמתעברא אתתא עד יומא דאולידת, לא ידעין בני נשא עובדוי דקב"ה כמה אינון רברבן וכמה אינון עלאין, הדא הוא דכתיב (תהלים קד כד): "מה רבו מעשיך" וגו'. עד כאן לשונו.

• וזה לשונו פרשת תולדות דף קל"ד ע"ב (ח"א קלד, ב):

תא חזי, כל מאן דאשתדל באורייתא, איהו קיים עלמא וקיים כל עובדא ועובדא על תקוניה כדקא יאות. ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא, דהא כמה דבר נש איהו מתפלג שייפין, וכולהו קיימין דרגין על דרגין מתתקנן אלין על אלין, וכלהו חד גופא, הכי נמי עלמא, כל אלין בריין כלהו שייפין שייפין וקיימין אלין על אלין, וכד מתתקנן כלהו הא חד גופא ממש. וכלהו כגוונא דאורייתא, דהא אורייתא כלהו שייפין ופרקין וקיימון אלין על אלין, וכד מתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא. כיון דאסתכל דוד בעובדא דא פתח ואמר (תהלים קד כד): "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך", עד כאן לשונו.

ובעת יצירתו נופח בו רוח החיוני, היינו בבהמות. ובאדם – רוח יותר במעלה, שיהיו בו כוח הדיבור. ופלאי פלאות נעשים בעניין כוח הדיבור שבאדם, שהכין הבורא יתברך באדם חמישה כלי המבטא שמהם תצא הכ"ב אותיות הקדושים. ומאיכות ומהות הב"ך אותיות אין לי עסק לדבר בם מרוב העלמם. וחילקם הבורא יתברך בחכמתו הנפלאה אלו הכ"ב אותיות יציאתם לחמישה חלקים, שחלק אחע"ה יוצא מהגרון, גיכ"ק מהחיך, דטלנ"ת מהלשון, זסשר"ץ מהשיניים, בומ"ף מהשפתיים, והנה כי זה כל האדם ירגיש בעצמו החלוקה הנפלאה זו במבטא. אחי ורעי שקלו האמת בדעתכם, דרך משל אדם רוצה בקו לשונו להוציא מפיו תיבה בת חמישה אותיות שכל אות הוא ממוצא אחר, כגון [י ש ת ב ח], השכל מחייב שקודם שיוציא מפיו תיבה זו – צריך ישוב גדול מקודם בדעתו ובשכלו באלו מקומות שצריכין לנענע בה. תחילה החיך מסיק למהות תוצאות היו"ד מתוכה, ואחר כך השיניים לתוצאות השי"ן מתוכה, ואחר כך הלשון לתוצאות התי"ו, ואחר כך יפטירו בשפה יניעו לתוצאות הבי"ת מתוכה, ואחר כך הגרון לתוצאות החי"ת. והנה כל העם רואים ראיה חושית שהאדם מוציא תיבה זו וכיוצא בלי ישוב סדר כלי המבטא כלל וכלל, ולא תיבה אחת בלבד אלא אפילו תיבות הרבה זה אחר זה בלי ישוב ודעת להתנועע תחילה כלי המבטא בכל אות ואות של כל תיבה, גבורות ה' בזה. וגם לפעמים אדם מדבר מתוך שינתו, והחמישה מוצאות המבטא עושים פעולתם מעצמם לדבר לדבר דבר, בגזירת אומר ועושה בתקון טבע זו מששת ימי בראשית בכלי המבטא שבאדם, גבורות ה' גבורות ה' בחכמה נפלאה זו. ובוודאי כל אדם בדברו איזה עניין, אף שלא בעסק תורתו ותפילתו יכול להתבונן במחשבתו גבורותיו ונפלאותיו של יוצרו ובוראו יתברך שמו מעניין נפלאות לקול אשר יבטא האדם בעצמו כנזכר לעיל, ויוכל להיות בתמידות דבוק ביוצרו ובוראו יתברך, ויקיים הפסוק "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך" ודי בזה למשכיל. גם גבורות הבורא יתברך ויתעלה וחכמתו הנפלאה בשאר בריות.

• וזה לשון התיקונים, תיקון ס"ט דף קטז עמוד א (תיקו"ז קטז, א):

הוא ברא כולא ולית בורא עליה, וכי אית דיכול למברא אפילו יתוש זעיר אלא הוא כו'? עד כאן לשונו.

והיה אמונת עתך, זה סדר זרעים ואילנות וכל מיני עשבים, מה מאוד נפלאות מעשה הבורא בהם כיוצא בהם על דרך הטבע בגזירת מאמרו מתחילת בריאת העולם, יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד.

• וזה לשון הזוהר פרשת יתרו דף פ עמ' ב (זוה"ק ח"ב פ, ב):

אילו ידעין בני נשא כל מה (דנטל) [צ"ל דנטע] קב"ה בארעא וכל מה דישתכח בעלמא, ישתמודעון חילא דמאריהון בחכמתא סגיאה כו'. ותא חזי, לית עשבא ועשבא דאתיילד בארעא דלא הוי ביה חכמתא סגיאה וחיליה בשמיה סגי כו' עד כאן לשונו.

ואם אלף שנים יחיה האדם, מי יוכל למלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו וחכמתו הנפלאה מהנהגתו על דרך הטבע בגזירת מאמרו מתחילת בריאת העולם. ומה גם בניסים שהם חוץ לטבע, מה גדלו מאוד מעשה ה' ונפלאותיו במצולה, כגון בקריעת הים ומי הירדן נכרתו וכיוצא בהם, בוודאי שהבורא יתברך שמו עושה ניסים ונפלאות וגבורות אלף פעמים כקריעת ים סוף וכיוצא בהם בכל שעה ובכל רגע, אף בבריאותיו של עולם הזה השפל.

וגם יוכל האדם להתבונן בשכלו ודעתו, שבניצוץ קטן אור השכלי שנתן הבורא יתברך באדם, עולה שמים ויורד תהום במחשבתו, ברגע אחד ידבר במחשבת שכלו דברים שהם ברומו של עולם בשמים ושמי השמים ויבט לארץ מתחת ובתהום, הכל ברגע קטן, ואל קצוי ארץ וים רחוקים, הכל ברגע אחד, ויכול אדם לחשוב ברגע אחד מה שלא היה יכול לעשות בעשיה תמידית כל ימי חייו, אף אם יהיו הרבה ימיו ומספר ארוכים לאלפים ולרבבות שניו. גם יכול האדם להשיג בתורה הקדושה שכליות גדולות ונפלאות עד אין חקר, ובחכמות התכונה ובכל החכמות. ואם בניצוץ השכל הקטן הזה שחנן הבורא יתברך את האדם יש חכמה נפלאה כזו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר הבורא יתברך ויתעלה זכרו לעד, שהוא מקור כל השכליות והמחשבות, שהוא שורש ומקור גם לעולם המחשבה העליונה, שמעולם המחשבה העליונה בא כל השכליות לכל העולמות שתחתיה. ואיך לא יבא יראה ופחד על האדם במחשבתו, שהיא ניצוץ קדוש מעולמות העליונים הקדושים והנוראים, יחשוב דברים בטלים, ובפרט הרהורים רעים רחמנא לצלן, ואיך לא יבוש האדם מהמחשבה שלו בעצמו שהוא ניצוץ קדוש כנ"ל?

• וזה לשון זוהר חדש דף ל"ז עמ' א':

כד סליק במחשבה עלאה לברוא עלמא עלאה ותתאה, כלא הוי ברגע חדא כו'. ובר נש לתתא אית ליה מחשבא סתימא דלית דידע בה בר קב"ה בלחודוי, ויהבה ליה לבר נש למיחשב מלין דמצוה. מלין דלאו מצוה אסורין כו' דלא יתפני בר נש לסטרא אחרא כו'. ותא חזי דהא נעיצן כלהו אמירן סיפא ברישא ורישא בסיפא, רישא למנדע לקב"ה במחשבתיה, סיפא דלא לאסטאה מחשבתיה ורעותיה לסטרא אחרא. וכד בר נש מתדבק בהאי, כדין כלהו עלמין מתמלאין ברכאן עלאין דנגדין מן עתיקא סתימא דכלא עד כאן לשונו.

ודי בהערה זו. ובשביל זה מוזהר האדם מלהסתכל בעיניו בדברים הרעים, כמו שכתוב (ישעיהו לג טו): "עוצם עיניו מראות ברע". גם אמרו רז"ל על חוש השמע, אם ישמע דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה. והכוונה בזה, כי כל החושים שבאדם באים מהשכל, והוא המחשבה; לכן כשרואה או שומע דבר שאינו הגון, פוגם מחשבתו הקדושה שבאה מעולם העליון הקדוש ועושה גם כן פגם בעולם העליון רחמנא לצלן.

על כן חיוב על האדם לתת אל ליבו בתמידות גבורותיו וחכמתו הנפלאה של הבורא יתברך שמו. וביחוד בשעה שמסדר שבחו של הבורא יתברך שמו, כגון בברכת יוצר: "מה רבו מעשיך ה'" כו' וכדומה, יש לאדם להתבונן במחשבתו גבורותיו ונפלאותיו מכל הנ"ל, אזי בא בליבו של אדם יראת הרוממות מעוצם התבוננותו ברוממות וגדלות הבורא יתברך שמו בתמידות.

• וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת ואתחנן דף רס"ג עמ' ב' (ח"ג רסג, ב):

פקודא ה' ליראה בארח כלל ובארח פרט. והא יראה אוקימנא בגין דאית עליה דבר נש לדחלא מקמי קב"ה תדיר, ובגין יראה יסתמר בארחוי. ויראה הוא אתר דאקרי יראה, כמה דאת אמר (דברים כח נח): "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך", בגין דתמן שריא דחלא דקב"ה כו'. ועל דא בארח כלל אית לדחלא, ובתר בארח פרט, כד ידע בר נש מאן איהו יראת ה', ודא איהי דחלא דחביבותא, דאיהו עיקר ויסודא למרחם ליה לקב"ה בתר. האי יראה עביד לנטרא כל פקודוי דאורייתא, למהוי בר נש עבד נאמן לגבי קב"ה כדקא יאות, עד כאן לשונו.

והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהערה זאת.