ינון שמו/מז

סימן מז

ספק אמר ברכת התורה

1. שאלה: אדם התעורר ואמר את ברכות השחר ותוך כדי אמירתן נרדם, והוא כעת מסופק אם אמר את ברכות התורה או לא, מה יעשה אם מעוניין ללמוד לפני התפילה? תשובה: יש לנו לברר מה תוקף חיוב ברכות התורה?

בתלמוד ישנן מספר סוגיות הבאות להוכיח את החובה לברך על התורה, ובכל סוגיה הגמרא מביאה פסוקים המוכיחים את חובה לברך, ואצטט את הסוגיות בדילוגים: 'אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו' (ברכות כ"א.) מהבאת הפסוק וכן מהסמיכות לחיוב ברכת המזון, נראה שיש כאן ראיה גמורה. ועוד סוגיה: 'ואין לי אלא ברכת המזון ברכת התורה מנין? אמר רבי ישמעאל קל וחומר על חיי שעה מברך על חיי עולם הבא לא כל שכן?! רבי חייא בר נחמני תלמידו של רבי ישמעאל אומר משום רבי ישמעאל אינו צריך הרי הוא אומר על הארץ הטובה אשר נתן לך ולהלן הוא אומר ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה וגו'...רבי יהודה בן בתירה אומר אינו צריך הרי הוא אומר טובה הטובה, טובה זו תורה וכן הוא אומר כי לקח טוב נתתי לכם הטובה זו בנין ירושלים וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון' (שם מ"ח:). יש מחלוקת בין הראשונים בהבנת הגמרא, האם יש כאן ראיה גמורה או רק אסמכתא לתקנת חכמים. מצד אחד הרמב"ן (השמטות למצוות עשה ט"ו) סבור שחיובה מן התורה, ואילו לרמב"ם אין חיובה מן התורה. וזו לשון הרמב"ן בהשגות: 'שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה, על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו, והודיענו המעשה הטוב לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא, וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה, כך נצטוינו בזו... מכל זה נתבאר שהברכה הזו מן התורה, ואין ראוי למנותה מצווה אחת עם הקריאה, כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם הבאתם, וספור יציאת מצרים עם אכילת הפסח'. אבל הרמב"ם כתב (ברכות ח, י"ב) שרק ברכת המזון חיובה מן התורה, ולכן בשאר הברכות אם הסתפק בהן אינו חוזר, ומתוך דבריו דייקו, שלדעתו ברכת התורה היא מדרבנן, לכן בספקה אינו חוזר ומברך. השולחן ערוך (או"ח סימן ר"ט, ג) ציטט את הרמב"ם שרק ברכת המזון היא מן התורה, ולכן אם הסתפק בשאר ברכות אם ברך אותם, אינו חוזר. למעשה, הספרדים פוסקים שלא יברך מספק (כה"ח מ"ז סק"ב) כי נוקטים שחיובה מדרבנן, אבל האשכנזים נמשכים אחרי דברי המ"ב (סק"א) שפוסק כרמב"ן שחיובה מן התורה, ולכן ישנן מספר אפשרויות: א. שישמע ממי שלא ברך. ב. שיכוון לצאת ידי חובה ב'אהבת עולם' וילמד מיד אחר התפילה. ג. אם רוצה ללמוד לפני התפילה, יברך שנית מכח 'ספק דאורייתא לחומרא', רק את ברכת 'אשר בחר בנו', שהיא המעולה שבברכות. מה שכתבתי כאן (שספרדים פוסקים שלא לברך) הוא על פי הבנת הרב החיד"א, אבל הפרי חדש הבין שהרמב"ם וגם השו"ע סוברים כרמב"ן שברכת התורה חיובה מן התורה, (הובאו דבריהם בכה"ח סק"ב), ומה שכתבו שכל הברכות הן מדרבנן, התכוונו לברכות הנהנין דווקא. לפי מי שהבין שברכת התורה היא מדרבנן, כיצד יש להבין את הגמרא האומרת שהארץ אבדה על כך שלא ברכו בתורה תחילה, וכי עם ישראל נענש בעונש גלות על עבירה שהיא מדרבנן? יש ליישב במספר דרכים:

א. מי אמר שעל עבירה דרבנן אין עונש? כשם שהמבטל מצווה שהיא מן התורה הוא עבריין, כך המבטל מצווה שהיא מדרבנן הוא 'עבריין מדרבנן'. במיוחד יש להוסיף שלדעת הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים, כל מי שמבטל מצווה דרבנן, עובר על 'לא תסור' מן התורה. ב. הרמב"ם בשו"ת פאר הדור כותב שהמשמעות של דברי הגמרא הנ"ל היא כך: תלמיד חכם קורא בתורה ראשון, והוא קודם לכהן, כי אסור שכהן עַם הארץ יעלה לתורה לפני תלמיד חכם (זו שיטת הרמב"ם, בניגוד למנהג הכתוב בשו"ע). אם תלמיד חכם נותן לעם הארץ לקרוא לפניו, הוא משדר שֶדֶר שלילי, שחלילה התורה אינה מכובדת. זו היתה הטעות של תלמידי חכמים בבית ראשון, שהם לא ברכו תחילה על התורה, ועל זה בא עונש הגלות (עלון בית נאמן יתרו תש"ף).

ג. על פי הר"ן במסכת נדרים (פ"א.) העונש אינו על ביטול אמירת ברכות התורה, אלא העונש על כך שהיחס שלהם אל התורה היה מוטעה ועל כן לא ראו לנכול לברך על העיסוק בה, וזו לשונו: 'כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה'. הרב יעקב יוסף אמר בשיעור שבמקרים כאלו, ישנם שני פתרונות: לחפש מישהו שאינו שומר תו"מ שמן הסתם לא ברך עדיין ברכות התורה ולברך לידו גם על מנת להוציא אותו ידי חובה. כמו כן בימי שני וחמישי ניתן לבוא ל'שטיבל' ולקנות עליית שלישי ולצאת על ידי אמירת ברכת אשר בחר בנו. סיכום: יש לברך שנית מספק (רק את ברכת 'אשר בחר בנו') אך יעשה מה שביכולתו על מנת לעקוף את הבעיה בדרך אחרת (כגון לשומען ממי שטרם בירך), ולפי הרבה אחרונים דעת השו"ע היא שאין לברך שנית מספק. עיון בספר לפני ברכה"ת

2. שאלה: אני קם באמצע הלילה לטפל בתינוק שהתעורר, ברצוני לעיין בספר תוך כדי שאני מאכיל אותו בבקבוק, האם אני זקוק לברך קודם את ברכות התורה? תשובה: בהלכה מובא שהמהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך (שו"ע או"ח מ"ז ד). יש פוסקים שחידשו (מור וקציעה מ"ז, פתח הדביר מנחת אהרן ה, ל"ד) שאם הלימוד נעשה דרך עיון בספר, יש לברך משום שהוא 'דרך קבע', ואי אפשר שלא יוציא בשפתיו, אך הרב דוד יוסף (ח"ג אוצרות יוסף עמ' ס"ו) הוכיח מדברי הרמ"א (ס"ד) שלא חוששים שמתוך העיון יבוא לכלל דיבור (עיין חקרי לב אוח י"ב), לכך נראה שיש כאן שתי אפשרויות, או שיברך ויאמר מספר פסוקים, כנהוג (ועל ידי זה ירוויח גם את שיטת הגר"א המחייב ברכות התורה אף על הרהור), או שישגיח על עצמו שלא לקרוא בשפתיו תוך כדי עיון, ואז לא יצטרך לברך. סיכום: הדעה המקובלת היא שאין לברך על הרהור, על כן יקפיד רק להרהר או לחלופין יברך ויקרא בפיו.

שומע כעונה

3. שאלה: השומע דברי תורה האם צריך לברך ברכת התורה? תשובה: למרות שבהרהור אין צריך לברך, לדעת השולחן ערוך (או"ח מ"ז א'). מכל מקום לעניות דעתי, שמיעה מחייבת, שהרי הכלל בכל התורה הוא 'שומע כעונה'. יש השלכה מכך, למקרה שאדם שהולך עם חברו בדרך לשחרית, ואחד מדבר עם חברו בדברי תורה, ראוי שישאל אותו האם כבר ברך את ברכות התורה. כמו שהעליתי ראיתי גם בשו"ת אבני ישפה (ח"ד סימן ד'), וכן עולה מפשט סוגיה בברכות (דף כ"א.) האומרת: 'מנַיִן לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר 'כי שֵם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו', מבאר רש"י: 'כשבא משה לפתוח בדברי שירה, אמר להם לישראל אני אברך תחילה ואתם ענו אחרי אמן וכו'. משמע שישראל היו צריכים לשמוע את הברכות מפי משה, מהסיבה שהם עומדים ללמוד תורה מפי משה רבנו דרך שמיעה. כאשר למדתי שוב את הסוגיה, עלה ספק בליבי האם הראיה שלי נכונה, שהרי מוכח משם שמשה ברך לפני שאמר את דברי השירה, אבל מי אומר שעניית אמן של עם ישראל היתה בגלל מחויבות שלהם לברך ברכת התורה, אולי הם עשו זאת כמו שיש חיוב לענות אמן על ברכה ששומע על אף שאין יוצא בה ידי חובתו. בדברי המהרש"א ההוכחה יותר ברורה, שהרי כך כתב: 'מצאתי כתוב דהכי משמע ליה ברכת התורה כי שם ה' אקרא דהיינו כשאני קורא בתורה, שהיא כולה שמות של הקדוש ברוך הוא, שכל התורה באותיותיה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כדאיתא במדרשות וק"ל'. מדבריו נראה שמשה עצמו לא ברך ברכות התורה, אלא עם ישראל עצמו ברך לפני ששמעו דברי תורה. אחרי שכתבתי את הדברים הללו, שמחתי לראות שהרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ד ח אות י"ט) תלה את השאלה האם ניתן להוכיח מסוגיה זו, חיוב ברכת התורה ב'שומע כעונה', בין הסבר רש"י לגמרא לבין הסברו של מהרש"א (שם באות ח הִרבה להביא מפרשים נוספים ההולכים בדרכו של המהרש"א). ניתן להביא ראיה שיש בלימוד תורה גדר של שומע כעונה, שייחשב כדיבור, שהרי במתן תורה היה צורך לטבול מטומאת קרי, למרות שעַם ישראל, כל לימודו היה דרך שמיעה, והמהרהר בד"ת אינו צריך טבילה (על פי תוספות ברכות כ: ד"ה כדאשכחן). אחרי כותבי דברים הנ"ל, ראיתי שיש עוד פוסקים שהכריעו באותו אופן, כגון מנחת אהרן פארדו (כלל ה תשובה ד"ל) וכן ערך השולחן מ"ז ב. הערות: א. חשבתי שזה נכון רק אם שמע מישראל גדול, אבל אם שמע מהקלטה, זה לא יותר חמור מהרהור. ב. בספר אשרי האיש (ח"א פרק ז סעיפים י"ב – י"ד) נכתב בשם הרב ש"י אלישיב, שאין איסור ללמוד תורה כאשר אינו יכול לברך, כגון שיש ספק אם חייב או שהיה ער בלילה ואין מי שיוציאנו ידי חובה. ג. כמו כן נכתב, שאין איסור להגיד דברי תורה לאדם המתחזק בתורה, למרות שהשומע לא ברך את ברכות התורה. לדעתו אין הדבר חמור כמו לתת אוכל למי שאינו מברך. כי יש חיוב לברך אבל אין איסור ללמוד ללא ברכות. ד. כמו כן נכתב שם, שאין איסור להגיד דברי תורה לנהג מונית, למרות שהנהג לא ברך את ברכות התורה, כי השומע אינו מתכוון לשם מצוות תלמוד תורה.

סיכום: צריך לברך, אבל אין להמנע מלומר דברי תורה לפני אדם שמראה בעצמו שאינו מעוניין לברך.

ברכת התורה לשומרים

4. שאלה: מי שקם לשמירה בעשר בלילה עד שתיים וחוזר לישון, האם יברך פעמיים ברכות התורה (כאשר מדובר למשל, בחייל שרגיל לשנן בעל פה משניות בשמירה)? תשובה: שנת קבע בלילה מהווה הפסק וממילא מחוייב שוב לברך (שו"ע או"ח מ"ז י"ב). שנת ארעי, כגון שישן על אצילי ידיו אפילו בלילה, הוי ארעי ולא מחייב (משנ"ב מ"ב סקכ"ג). מה זה קבע? ראינו שתי הגדרות: א. על מיטתו בפישוט בגדים. ב. אפילו על אצילי ידיו אם החליט לישון כך בהמשך הלילה (ע"פ 'ביצחק יקרא'). נראה לי מסברא, שחייל שישן בחדר כוננות ולפי ההוראות הוא מחויב לישון עם בגדיו, הוי שנת קבע, שהרי מצידו, לולא הוראות מפקד המשמר, היה פושט בגדיו, ולגביו הוי קבע. לכן, פשוט שכאשר קם בעשר בלילה אחרי שישן על מיטתו, חייב לברך.

לגבי ההשכמה השנייה (אחרי שישן שנית): 1. מביא המ"ב (סקכ"ט) שתי דעות לגבי 'ישן שנית': א. לדעה ששינה ביום לא מהווה הפסק (עיין בסעיף י"א), הוא הדין כאן. ב. ולדעה שמהווה הפסק, כל שכן כאן שיש לו לברך. בביאור הלכה (על סעיף י"ג) משמע שיברך שוב. 2. חכמי ספרד אמנם נוקטים שלגבי שינה ביום, לא הוי הפסק, כפי שמעיד על כך השו"ע בסעיף י"א אבל בנידון דידן שישן שוב בלילה ישנן שתי דעות: יברך (פרי חדש, והרב עובדיה יוסף — יביע אומר ח, ה, ובחלק ט או"ח צ"א ו כתב שיש לברך, ומי שנוהג לא לברך,אין מוחין בו). שלמי ציבור בשם הרש"ש: לא יברך שנית (שמעתי מהרב שמואל אליהו שכך נקט הרב מרדכי אליהו שלא יברך פעמיים). וכן הכריע גם בשו"ת אור לציון ח"ג (עמ' קצ"ד) שלא יברך שנית אחרי שינתו השניה, כי נחשב כמו ישן ביום.

סיכום: לפי הפוסקים על פי הפשט נראה שיש לברך פעמיים, אבל המקובלים כתבו שיש לברך אחרי השינה הראשונה בלבד.

נעור כל הלילה

5. שאלה: האם כבודו יכול להסביר ממה נובעים חילוקי המנהגים ביחס לאמירת ברכות התורה לאדם שעשה משמר (לילה לבן)? תשובה: שני דברים ברורים בסוגיה זו: א. ברכות התורה שמברכים בתחילת היום תקפות לכל היום למרות שהאדם יוצא לעבודתו ונכנס לשירותים ולמרחץ, כפי שהביא השו"ע בשם הרא"ש (סעיף י): 'אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור ללמוד, לא הוי הפסק. והוא הדין לשינה ומרחץ ובית הכיסא, דלא הוי הפסק'. ב.כמו כן ברור לכולנו שכל בוקר מברכים מחדש את ברכות התורה. השאלה היא מה הגורם המחייב לברך מחדש כל בוקר, אחרי שראינו שאין הסח הדעת מלימוד תורה ומברכותיה? נחלקו בשאלה זו גדולי עולם. מדברי רבנו תם נראה שהיום החדש הוא הקובע, כלומר כאשר מסתיים הלילה ומגיע עמוד השחר, חייב שוב לברך, וכך כתבו התוספות (ברכות י"א:) בשמו: 'והיה אומר ר"ת כשאדם עומד ממיטתו בלילה [כלומר לפני עמוד השחר] ללמוד, שאין צריך לברך ברכת התורה, מפני שברכת התורה של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת'. אבל שיטת הרא"ש (פסקים ברכות א י"ג וכן נראה מתוספות שם שהסתייגו מדברי ר"ת) היא, שהשינה היא הגורמת לחיוב ברכה מחדש, וכך כתב: 'ואין צריך לברך כל זמן שלא יישן. ולכך מי שרגיל לישן ביום שנת קבע על מיטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך'. שיטתו מופיעה גם בתשובותיו (כלל ד א):'ולעניין ברכת התורה אדם הרגיל לשכב על מיטתו בכל יום ולישן, שנת קבע מיקרי, והוי הפסק וצריך לברך ברכת התורה בקומו'. תלמידי רש"י מספרים בשמו, שהוא סבר שכל אחד מהגורמים הנ"ל מחייב בפני עצמו, גם אם זה יצור חיוב כפול, ועל כן מי שקם בלילה יברך ושוב יברך כאשר יעלה עמוד השחר, וכך הביא הב"י את הסיפור: 'תלמידי רש"י שהיו אומרים בשמו שכשהיה משכים לקרות היה מברך ברכת התורה, וכשהיה בא לבית הכנסת היה חוזר ומברך'.

איך נקטו הפוסקים הלכה למעשה? הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ח"ד או"ח סימן ח) נקט בהבנת השו"ע וכך כתב שזה מנהג בני ספרד, שכל אחד מן הגורמים בפני עצמו מהווה הפסק, שנת לילה או התחדשות יום חדש בעמוד השחר. על כן מי שעשה משמר חייב לברך בעמוד השחר, ולא ילמד תורה כל עוד לא ברך, כמו כן מי שישן על מיטתו בלילה, חייב לברך שוב בקומו. הפוסקים שהביא המ"ב בסוגיה נחלקו ביניהם איך להכריע. בשתי הסוגיות: א. שינה ביום. ב. יום חדש. אבל ביחס לשנת לילה כולם הסכימו עם דברי השו"ע שזה מהווה הפסק.

א.ביחס ליום חדש: מגן אברהם (סקי"ב זו גם דעת דרך החיים דיני ברכות השחר ט"ז) כתב שיש לפסוק כר"ת לעניין זה, שיום חדש מחייב שוב לברך, אבל מדבריו בסימן תצ"ד בהלכות חג שבועות נראה שתמיד עדיף לשמוע ממישהו אחר אם ניתן הדבר, להוציא עצמו ממחלוקת (אבל אינו מקבל את דבריו ששינה לא מהווה הפסק). זו לשונו בסימן תצ"ד: 'אם כן לדידן נמי יש לומר כיון שנוהגין לברך כל היום ברכת התורה, אם כן מעיקרא לא היה דעתו לפטור רק ליום ולילה, ולכן צריך לברך ברכת התורה כשיאיר היום וכן נראה עיקר, אך הרוצה לצאת ידי ספק ישמע ברכת התורה מאחר ויתכוין לצאת ידי חובה'. אבל פרי חדש (מ"ו ה) וגר"א (מ"ז על סעיף י"ב) וחיי אדם (כלל ט ט) הכריעו שהכל תלוי בשאלה האם היה הפסק-שינה או לא! פרי חדש מבין בשו"ע שהיום החדש מחייב, אבל אין הוא פוסק כמוהו, מהסיבה שאם כך, היה ראוי לנהוג כשיטת רש"י לעיל. מסקנת המ"ב היא: 'וספק ברכות להקל, אך אם אפשר לו יראה לשמוע ברכות התורה מאחֵר ויאמר לו שיכוין להוציאו בהברכות והוא יכוין לצאת ויענה אמן ויאמר אחר כן איזה פסוקים כדי שיהא נחשב לו במקום לימוד או יכוין לצאת בברכת אהבה רבה וילמוד תיכף מעט אחר שיסיים תפלתו'.

ב.ביחס לשינה ביום, פשוט שלפי הגר"א יש לברך, אבל בפמ"ג משמע דנוכל לסמוך על המנהג הזה שלא לברך, ולבסוף המ"ב כתב לשון זו: 'ואף על כל פנים נראה פשוט דהסומך על כל הפוסקים שהזכרנו ומברך, לא הפסיד'. במ"ב מהד' דרשו כתבו (הערה 30) בשם החזון איש ,שלמעשה אין לברך לאחר שנת יום מהסיבה שכל שינה ביום נחשבת לארעי. רבי עקיבא איגר (בהגהה על מג"א י"ב) כתב שבאופן שישן אחרי צהריים ועשה משמר בלילה, יברך בבוקר ממה נפשך, אם השינה מהווה הפסק, הרי שישן ביום, ואם היום החדש מחייב לברך, הרי שהאיר היום. פתרון זה טוב לבני אשכנז בלילות בהם מתקיים לימוד, שבדרך כלל אדם ישן בצהרים שלפני (נראה שדעתו האישית היא שיש לברך בניעור כל הלילה). נספח: המגן אברהם התקשה בדברי השו"ע שמצד אחד הכריע למעשה לא להחשיב את השינה כדבר המפסיק, ועל כן מי שישן ביום שנת קבע אין צריך לברך שנית, זה מורה כרבנו תם שהשינה אינה מהווה הפסק, ואילו בסעיף אחר כתב שהלילה הולך אחר היום, ואין לברך בלילה כל עוד לא ישן, משמע אפילו בבוקר אין לברך, משמע שזה כמו הרא"ש שרק שינה מהווה הפסק (עיין בהגהת רע"א הנ"ל וכן ביביע אומר המיישבים את קושית מג"א, שהשו"ע לא פטר אלא בסוגיית הלילה הנגרר אחר היום כל עוד לא ישן, אבל אם הגיע יום חדש פשוט שיברך).

הפסק בין הברכה ללימוד

6. שאלה: ברכתי ברכות התורה, ולפני שהספקתי לומר את פסוקי ברכת כהנים, ביקשתי מחבר לסגור את החלון, האם אני צריך לברך שנית בגלל ה'הפסק'? תשובה: בגמרא בסוגיה העוסקת באופן ישיר בהלכות ברכות התורה (ברכות י"א:) לא אמרו בדרך חיוב שיש לברך בכל יום את הברכות הללו, אלא היא אמרה שמי שמעוניין ללמוד לפני התפילה, עליו לברך ברכות התורה. הגמרא שם מציינת שאם כבר התפלל, אין צריך שוב לומר ברכות התורה, הואיל ויצא באמירת אהבת עולם/רבה. בתלמוד הירושלמי, כפי מה שבעלי התוספות מציינים נאמר תנאי:'והוא ששנה על אתר'. בעלי התוספות מעידים שהמנהג הראשוני היה, שהיו מברכים את ברכות התורה לפני התפילה, ולא היו קוראים לאחריהן פסוקים, אלא מיד מתפללים ותיכף יוצאים לעיסוקיהם (ללא לימוד מידי). איך ניתן ליישב המנהג עם דברי הירושלמי הנ"ל? רבנו יצחק מביא שתי תשובות: א. הבבלי חולק על ירושלמי. ב. הבבלי מסכים עם ירושלמי, אלא שסבור שדווקא באופן שיוצא דרך אמירת אהבת עולם צריך שילמד על אתר, ולא מי שמברך את ברכות התורה. בעלי התוספות דנים, איך הברכות הללו מועילות ללמוד בזכותן במהלך היום, והלוא יש הפסק בין הברכה לבין קיום המצווה, ומה זה שונה מכל ברכות המצוות כגון ישיבה בסוכה, שאם יצא ממנה שוב מברך בכניסתו, עיין שם. התוספות לא מבארים מה ההיגיון לכך, שיהיה מותר להפסיק בין ברכות התורה ללימוד, אבל הב"י עוסק בכך:

א. 'ונראה לי דשאני ברכת המוציא שאין הברכה באה אלא על הנאת האכילה וכן ברכות המצות אינן באות אלא על עשיית המצות, והאכילה והמצות אינם דברים שצריך לעשותן תמיד, ומשום הכי כשעושה אותם צריך שלא יפסיק ביניהם, להוכיח שהברכה חוזרת על האכילה או על עשיית המצווה, אבל תלמוד תורה כיון שאדם מחויב שלא להפסיק מלהתעסק בו כלל, כשבא ללמוד כמה שעות אחר שבירך לא מוכחא מילתא שקורא בלא ברכה דאיכא למימר כשהשכים בירך ושנה לאלתר'. ב. 'ועוד יש לומר דאכילה ועשיית המצות כיון שאם רצה שלא לעשותן עד אחר שעה הרשות בידו, כשמפסיק בין ברכה לאכילה או לעשיית המצווה נראה שאותה ברכה אינה חוזרת על אותה אכילה או אותה עשיה, אבל תלמוד תורה שחייב לעסוק בה תמיד כשמפסיק בין ברכה ללימוד לא הוי הפסק מאחר שבאותו זמן שהפסיק היה מחויב ללמוד'. בסוף התוספות מביאים מנהג הצרפתים לומר ברכת כהנים מיד אחרי ברכות התורה. איך אנו פוסקים, כמו הבנת ר"י בתוספות או כמו מנהג בני צרפת? השו"ע כתב להלכה את שיטת רבי יצחק בתור השיטה העיקרית: 'יש אומרים שאם הפסיק בין ברכת התורה ללימודו, אין בכך כלום, והנכון שלא להפסיק ביניהם, וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה'. אחרונים רבים (ב"ח פרי חדש) חלקו על פסיקת השו"ע, וזה בגלל שהם הבינו בצורה שונה את כל הדיון שהובא בתוספות. לדעתם בעלי התוספות דיברו על המציאות שבה אומרים פרשת התמיד אחרי ברכות התורה, ועל כך הם שאלו איך זה תופס לכל היום.

סיכום: אדם שהפסיק בדיבור בין ברכות התורה ללימוד תורה, מדין סב"ל לא יחזור לברך אותם (מ"ב סקי"ט וכף החיים אות י"ט) אלא ישמע הברכות שוב מאחרים, או יכוון לפטור את עצמו בברכת אהבת עולם/רבה וישנה בסיום התפילה.

ביאור הספק

7. שאלה: השו"ע הסתפק מי שיוצא ידי חובת ברכות התורה באמירת אהבת עולם, האם צריך ללמוד או שניתן לצאת ידי חובה בקריאת שמע, מה מקום הספק? תשובה: הרחבת השאלה: המקור לכך שצריך ללמוד על אתר, הוא הירושלמי שדיבר במציאות בה אדם מברך ברכת אה"ר ומן הסתם אומר לאחריה ק"ש, ולמרות זאת הצריכו ללמוד על אתר, אם כן ברור כשמש, שעל פי הירושלמי לא מועיל מה שמצמיד את ק"ש לאה"ר?

בב"י מיישב בשני אופנים (זה הציטוט): א. ואפשר לומר דכבר אפשר שאינו קורא ק"ש סמוך לאהבה דהא איכא מאן דאמר בסוף פרק קמא דברכות (שם) דהא דתנן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ברכה אחת היינו יוצר אור, ואם כן אחר ק"ש אומר אהבה רבה וכל כהאי גוונא איצטריך הירושלמי לאשמועינן שאין ברכת אהבה רבה פוטרת מברכת התורה אלא כשלמד מיד דווקא. ב. ועוד יש לומר דקריאת שמע ותפלה לא חשיבי לימוד לעניין זה דדברי תחנונים ותפלה לחוד ודברי תלמוד תורה לחוד וק"ש כדברי תפילות הוא. על ההסבר השני קשה, והלוא הגמרא במנחות (צ"ט:) מסבירה שאדם יוצא ידי חובת תלמוד תורה בכך שאומר קריאת שמע שחרית וערבית? הרב החיד"א (יוסף אומץ ס"ו) כתב כך: 'הקשה הרב חקרי לב נר"ו בסימן ט' ממאי דאמרינן במנחות אפילו לא קרא אלא ק"ש קיים לא ימוש ספר התורה, למה שכתב מרן בבית יוסף דלא סגי בק"ש דק"ש הוי כתפלות ותחנונים ובסימן מ"ו הביא הב"י מה שנחלקו הפוסקים בפסוקים שיש בתפלה אי בעי ברכת התורה ושם בש"ע פסק דאין צריך לברך, ואם כן תקשי איך יוצא ידי חובת לימוד תורה בק"ש כיון דאינה אלא כדברי תפלות ואפילו ברכות התורה אינו צריך וצריך עיון. ולי ההדיוט נראה דלא קשיא דמה שאמרו במנחות אפילו לא קרא אלא ק"ש וכו' היינו במכוין לצאת י"ח תלמוד תורה בק"ש, וכשכיוין לזה יוצא י"ח דתורה שלימה שלנו היא' עכ"ל הרב החיד"א. הרב י"ש אלישיב דן בנדון זה בפניני תפילה (עמ' ל"ו) והוא מסביר שלא התכוון הב"י שלא מקיימים מצוות תלמוד תורה באמירת קריאת שמע, אלא שלא מוכיח שהיא ברכה על התורה, צריך להיות 'מתחזי שלשם ברכת התורה' נאמר הלימוד, וזה לא קיים בקריאת שמע, על אף שהוא מוגדר כלימוד תורה.

אישה מברכת לבעלה (בברכת התורה)?

8. שאלה: האם אישה יכולה להוציא את בעלה ידי חובה בברכות התורה? תשובה: השו"ע כתב (או"ח מ"ז י"ד): "נשים מברכות ברכת התורה". הקושי בהבנת הלכה זו, נעוץ בכך שאנו יודעים שנשים פטורות מלימוד תורה (כפי שיובא בהמשך). האחרונים נחלקו איך לפרש דברי השו"ע: א. מצד שחייבות ללמוד דינים השייכים להן (ב"י בשם האגור). ב. מצד שיכולות לברך על מצוות שאינן חייבות בהן (ביאור הלכה). א. ההסבר הראשון קשה, כי איך זה מסתדר עם המבואר בתלמוד במספר מקומות (קידושין כ"ט: סוטה כ"א.) שנשים אינן מצוות בלימוד תורה, ואף מה שלומדות אינו בגדר חיוב לימוד תורה אלא בגדר קיום מצוות (הלימוד אצלה הוא רק הכשר לקיום המצוות)? יש ליישב שאמנם אין זה בגדר מצוות תלמוד תורה, אבל סוף סוף יש בכך מצווה, כי היא צריכה לדעת איך לקיים, ועל כן שייך לומר 'וצוונו'.

ב. ההסבר השני קשה, שהרי כיון שהיא פטורה מלימוד תורה, וכל מה שהיא מברכת זה לכאורה מכוח דברי רבנו תם הסובר שאישה רשאית לברך על מצוות שהיא פטורה מהם (קידושין ל"א. ד"ה דלא) איך הדבר מתאים עם לפסיקת השו"ע הסבור להיפך כשיטת הרמב"ם (תקפ"ט ו) שאם היא מברכת, הרי זו ברכה לבטלה?

ניתן קצת ליישב: 1. הרב ש"ז אוירבך (עלהו לא יבול ח"ג עמ' ס"ג): כשם שאישה יכולה להחמיר על עצמה לקיים מצווה שאינה חייבת (כמו שופר ולולב) כך היא יכולה להחמיר לקיים מצווה זו, ובמצווה זו הברכה היא עצם המצווה (הובא הסבר זה גם ביביע אומר ח"ט או"ח י"א במכתבו של רשז"א, וכן בהליכות שלמה תפילה פ"ו אות ז). 2. הרב שלמה משה עמאר (דבריו הובאו בילקוט יוסף סימן מ"ז עמ' ע"א): ברכת התורה אצל נשים זו ברכת השבח, ולכן יכולה לברך על הטובה הגדולה שעַם ישראל קיבל תורה. אבל אצל הגברים זה גם בגדר ברכת השבח וגם בגדר ברכת המצוות. [אין להתפלא על כך שברכת השבח מנוּסחת בסגנון של 'אשר קידשנו במצוותיו', כי גם ביחס לברכת 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו' חלק מן הראשונים הבינו שזו ברכת השבח שניתן לברכה גם אחרי קיום המצווה (ר"ת בתוס' שבת קל"ח ד"ה אבי ורא"ש י"ט י), וגם מי שמברך אותה לפני המצווה, הוא אינו מקפיד לברכה ממש צמוד, ואילו זו היתה ברכת מצוות, היה ראוי לתת למוהל לברך אותה, כפי מה שנהוּג על פי הרמב"ם (אישות ג כ"ג) שבמצווה הנעשית על ידי שליח, שליח מברך את הברכה]. אחת ההשלכות שישנה מדיון זה היא, האם תוכל האישה להוציא גבר ידי חובת ברכות התורה? לפי ההסבר שיכולה לברך למרות שאינה חייבת, אינה יכולה להוציא את האיש ידי חובה, כי סוף סוף 'כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתם' (משנה סוף פרק ג ראש השנה). ואילו לפי ההסבר שחייבת ללמוד תורה במידה/במינון מסוים, יכולה להוציא את האיש ידי חובה, כי שניהם כביכול בבחינת 'בני חיובא'. גם לפי הסבר זה, הדבר 'לא כל כך חלק', מפני שיש לפקפק האם דרגת חיובם זהה. אגב, גם הרב י"ש אלישיב (פניני הלכה עמ' ל"ו) כותב שברכת התורה היא לא ברכת המצוות ולא ברכת הנהנין, אלא ברכת השבח, ולא מבחין בין גברים לנשים בהגדרה הזו. עוד כתב (שם עמ' קל"ח) שאצל נשים ברכות התורה הן בגדר רשות, על כן מרן לא כתב חייבות לברך אלא 'נשים מברכות' משמע שזה רשות. אני מדייק

שלפי דבריו, פשוט שלא תוכל להוציא גבר ידי חובת הברכות.

סיכום: בגלל הספק הנ"ל, אין האישה יכולה להוציא את האיש ידי חובתו בברכות התורה.