ינון שמו/מב
סימן מב
קדושת ספרים חדשים
1. שאלה: האם ספר קודש שטרם למדו בו, קדושתו קלה? הרחבה של השאלה: נתייחס לשתי דוגמאות: 1. ערימת ספרים שיצאה כעת מהדפוס, האם מותר להניחה על הרצפה; 2. מי שקודח בספרים על מנת לכרוך אותם, האם צריך לגנוז את האבק שנוצר, מדין מֶקֶק ספרים, המובא במשנה מסכת שבת (ט, ו)?
תשובה: נפסק בהלכה (שו"ע או"ח מ"ב, ג') כמאן דאמר ש'הזמנה לאו מילתא היא', ולכן מותר להניח מעות בכיס שהכין אותו לתיק של תפילין.
הרמ"א במקום הביא את הראשונים המחלקים בין הזמנה של תשמיש קדושה לבין 'הזמנה לגוף הקדושה' שבזה אמרינן ש'מילתא היא'. המקור לדבריו הוא הגמרא בסנהדרין (מ"ח.) המסבירה שעגלה ערופה אסורה בהנאה משעת ירידתה לנחל איתן, למרות שטרם שימשה למצוותה, מכל מקום אסורה, הואיל ואינה מיועדת לתשמיש מצווה, אלא לגוף המצווה.
על פי זה, אסר הרמ"א לכתוב דברי חול על קלף המעובד לשם תפילין.
לכאורה, בסוגיית ספרים המודפסים, קדושתן אף לפני שלמדו בהם, כי זו הזמנה לגוף הקדושה, ולכן ראוי להצריך גניזה שאריות של קידוחים, וכן לאסור להניחם על הרצפה.
בניגוד לכך, בספר גנזי הקודש (ב, ד) הקל להניח על גבי קרקע בהפסקת נייר וכדומה. (משאת בנימין ק, מ"ב שלד, נ, נוב"י מ"ת יו"ד קעג, וכתב בהערה שהרב ח. קנייבסקי החמיר ודאג שיהיו על הכיסא או על השולחן).
ובפרק ח' (הלכה ו) שם, כתב שהפירורים היוצאים מקידוח ספר חדש שעדיין לא למדו בו, אין צריך לגנזם. ומותר אף לזורקם ולשורפם (משאת בנימין הנ"ל, מ"ב שלד נ, אבנז"ר יו"ד שעו מחמיר בשולים של תנ"ך דווקא).
הרב יהודה נקי השיב לי כך: אמנם יש קדושה בקלף המעובד לשם תפילין או ספר תורה, ולכן אסור לכתוב עליו דברי חולין, אבל בסוגיית הספרים המודפסים, כיוון שהמדפיס לא כיוון לשם קדושת ספרים (בהרבה מן המקרים העובדים בדפוס אינם יהודים) ואפילו יד אדם לא הייתה שם אלא מכונות הם שהדפיסו, לכן אין קדושה.
אבל למעשה אמר לי בשם הרב עובדיה יוסף שאין להניחם ממש על הרצפה, כי זה לא מכובד, אבל יכול להניחם בהפסק נייר.
כמו כן השיב שפירורים הנובעים מקדיחה בספרים חדשים – ניתן לזרוק, אבל בספרים משומשים או בבתים של תפילין שבלו יש לגנוז.
הרב אליהו שילברמן אמר לי, שבספר משומש אף אם לא הודפס לשם קדושה, יש להחמיר, כי סוף סוף הספר היה הגורם שלך ללמוד תורה, ויש לכבד אותו כעין כבוד רבו שלימדו תורה.
עתה הראוני בספר הלכה ברורה (ח"ג עמ' ר"פ) שכתב להתיר מעיקר הדין לשמש מטתו בחדר שיש בו ספרי קודש מודפסים, ובמיוחד אם בני הזוג מכסים כל גופם בסדין [יש לציין שבדרכי טהרה (כ"ב נ, נ"ח) הצריך במצב שגרתי כיסוי אחד בנוסף לכריכת הספר, ובשעת הדחק הקל לשמש כשיש ספרים מודפסים בארון, ובפרט אם הארון גבוה עשרה טפחים].
סיכום:
למרות שבספרים המודפסים אין כוונה של הדפסה לשם קדושה, אבל יש לנהוג בהם כבוד, ובמיוחד אם כבר למדו בהם. כאשר הם חדשים מותר להניחם על הרצפה בהפסקת נייר, ואין להחמיר בפירורים שלהם, אבל בשל משומשים – אין להקל.
שימוש בנרתיק התפילין
2. שאלה: מעשה שהיה כך היה, ראיתי בחור המניח תפילין בתפילת מנחה, וראיתי שבעת שנפל אפיים הוא שם את הנרתיק של התפילין על היד שלו, במטרה שזה ישמש ככיסוי בין הפנים ליד שלו (הוא לבש חולצה עם שרוולים קצרים) ושאלתי את עצמי, האם נהג כשורה?
תשובה: כידוע, תיק של תפילין מוגדר כתשמיש קדושה, ואין להשתמש בו לשימושים אחרים אלא אם כן התנה מהשעה הראשונה שישמש גם לשימושים נוספים (על פי שו"ע או"ח מ"ב ג'). לפי זה, לא נכון נהג אותו בחור כאשר עשה שימוש בנרתיק של התפילין.
לאחר חשיבה, ניתן ללמד זכות משני צדדים או אף להתיר זאת לכתחילה: א. בימינו נרתיק של תפילין הוא 'תשמיש דתשמיש'; ב. השימוש הצד הפנימי 'הוקדש' ולא השימוש בצד החיצוני.
בהרחבה:
א
בספר הליכות שלמה (תפילין עמ' נח) כתב בשם הרב ש"ז אוירבך ש"תיק של תפילין בימינו אינו טעון גניזה, מפני שהוא תשמיש דתשמיש, שהרי התפילין יש להם נרתיק מלבד תיק זה".
פירוש לדבריו: הואיל ובימינו הקופסאות מפלסטיק עוטפות את בתי התפילין מכל הצדדים, והרי הן מוגדרות כתשמיש לתפילין וממילא יוצא שהנרתיק הוא 'תשמיש דתשמיש', ואין בו קדושה.
[בהערות שם, מפנים לדברי ביאור הלכה (לד, ד ד"ה שתי) הכותב כך, שאם התיק מכסה גם את המעברתא והתיתורא, אז התיק שמעליו נחשב תשמיש דתשמיש. על פי זה מובן, שבדור הקודם שהקופסא היתה מכסה רק את הבית, ואילו התיתורא היתה גלויה, אז היה על הנרתיק שם של 'תשמיש קדושה', מה שאין כן בימינו שהונהג להשתמש בקופסאות המכסות גם את החלק התחתון של התפילין, וממילא אין התיק מוגדר כתשמיש קדושה]
בהערות שבסוף משנה ברורה מהדורת איש מצליח (על סעיף מב, ג) ישנה הפניה לדברי ביאור הלכה (מ"ב א, ד"ה משל ראש) החושש לכתחילה לשיטת הב"ח הנוקט על פי רש"י שמקום הקשר והיו"ד הוא קדושה עצמה, וממילא נסתר ההיתר הנ"ל, הואיל והקופסאות אינן מכסות את הקשר, וממילא יש לנרתיק עדיין שם של 'תשמיש קדושה', ולכן מסיק שיש להקל (להניח דברי חול בנרתיק של תפילין) רק בשעת הצורך.
ב
הרב יוסף הורביץ האיר את עיני וציטט את הסוגיה הבאה:
הגמרא (פסחים כ"ו.) דנה האם מותר לאדם ליהנות מהנאה האסורה כאשר היא באה אליו בעל כורחו, ובתור ניסיון להוכיח שהדבר מותר, הגמרא מביאה מעשה שרבי יוחנן בן זכאי היה יושב בצילו של היכל, ודורש כל היום כולו.
דוחה הגמרא את ההוכחה בלשון זו: 'ורבא אמר, שאני היכל דלתוכו עשוי'.
ומפרש רש"י: 'ואין הנאת צילו נאסרה, דאין זה דרך הנאתו'.
היה נראה ללמוד מכאן כלל, שבמקרה שאדם משתמש תשמיש של חולין בצידו החיצוני של התיק (שמיועד לדברי קדושה), הדבר מותר.
אבל לפי שיטת התוספות אין מכאן הוכחה לנידון דידן. תוספות שם שאלו: והלוא דווקא באיסורי אכילה, בהם חז"ל דרשו שהנאה שלא 'כדרך הנאתו' מותרת, אבל ביחס לאיסור מעילה, ראוי לאסור גם שלא בדרך הנאתו? והם מיישבים כך: דיני מעילה נלמדים בגזירה שווה מתרומה, ובתרומה כתוב לשון אכילה.
לפי דברי התוספות ניתן להסיק, שדווקא באיסורים הכתובים בלשון אכילה לא נאסרה הנאה כזו, (שהיא חיצונית ביחס לשימוש הרגיל שהוא פנימי), אבל בשאר איסורים, כגון האיסור להשתמש בתשמיש קודש לענייני חול, לא יהיה שום היתר אם משתמש בצד החיצוני של התיק.
בניגוד להסבר התוספות, שתלו את הנאמר בגמרא דווקא באיסורים הנאמרים בלשון אכילה, רבנו חננאל כותב "ואין קדושה בצילו". משמע שזו הבנה בהגדרת המעשה האסור (בכלל ולא רק באיסורי אכילה). ומאירי כתב בלשון זו: "שאין עיקר קדושתו אלא לתוכו, ונמצא שאין ישיבה בצל שחוצה לה, דרך הנאתה". ולא פירש שזה בגלל גזירת הכתוב של איסורי אכילה, ועיין גם בלשונו של המהר"ם חלוואה.
אשר על כן, בספר דבר שמואל (פסחים כ"ו.) מביא שני הסברים שונים לתשובת רבא הנ"ל (שאני היכל דלתוכו עשוי):
1. בשם שער המלך (יסודי התורה ה, ה) שההיתר הנ"ל אינו בנוי כלל על סברת "שלא כדרך הנאתן" אלא מ'עיקרא' כשהקדישו את ההיכל, עשו זאת על דעת שלא תחול קדושה, אלא על מה שבתוכו ולא על הנאה של צל שחוצה לו, שלב בית דין מתנה עליהם, כדי שלא יכשלו בו רבים.
2. אבל בשם עצמו כותב שם הסבר אחר: זה לא קשור למושג 'לב בית דין' הרגיל. אלא הוא "מעיקר הדין, שאפילו בהדיוט אינו בעלים למנוע שלא יהנה אדם מצל שחוצה לו, וכל שבהדיוט ליכא גזילה, אין מעילה בהקדש באופן זה... והיינו דכיון שאין בהם ממש, על זה אין ההקדש בעלים".
נראה שלפי ההסבר הפשטני שיש בראשונים אחרים (מלבד התוספות) מעולם לא נאסרה הנאה שאינה עיקר השימוש של החפץ. לפי זה, גם נרתיק של תפילין, תוכו אסור אבל חוצה לו מותר.
סיכום:
בנידון דידן, יש לצרף את שתי הסברות, שתיק שבימינו הוא תשמיש דתשמיש ועוד שתיק זה לתוכו עשוי, ויש להתיר להניח אותו על ידו בשעת נפילה אפיים.
מכסה התפידנית
3. שאלה: ב'תפידנית' שבמכסה שלה דבוקה מראה, האם יהיה מותר להניח בה גם כסף לצדקה, מסרק וסידור?
תשובה: בנרתיק המשמש לתפילין (רק אם הוזמן לשימוש קבוע וגם שמו בו תפילין) אסור להניח מעות, הואיל ויש כאן תשמיש קדושה (או"ח מב ג).
אם התנה מראש, מותר להניח גם דברי חול (רמ"א שם ומ"ב סקי"ז).
לפי זה, ניתן להסיק שנרתיק משומש, אסור לשים בו דברים אחרים מעבר לתפילין. אבל בנרתיק חדש, יוכל להתנות שישמש לשימושים נוספים, כי אז "לא ירדה עליו קדושה".
מוסיף המשנה ברורה (ס"ק י"א) "שאותם האנשים ההולכים בדרך ומשתמשים בשק של תפילין בדברים אחרים של חול, אף דמדינא אסור, אף על פי כן יש ללמד עליהם זכות, דכיון דרגילים בכך הוי כאילו התנו מתחילה, ואעפ"כ לכתחילה אין נכון לעשות כן".
התפידנית המדוברת, ניתן להתייחס אליה בכמה צורות: א. כיון שמתחילת שימושה יש בה מראה, זה נחשב כאילו הבעלים התנו, וממילא אין בה הגדרה של תשמישי קדושה ולכן ניתן להניח בה כל דבר שרוצים; ב. כיון שהמראה נתונה במכסה אין איסור (כביכול שהמכסה לא מוגדר כחלק מהתיק); ג. כיון שהמראה משמשת את מצוות הנחת תפילין של ראש במקום המדויק, לכן אין הנחתה שם נוגדת את קדושת הנרתיק.
הערה: אפשרות ב' לא נראית כל כך, כי כל חלקי התפידנית משמשים את התפילין, ומאותה סיבה אסור לשים את המכסה על הסידור על מנת שלא ייסגר מעצמו.
הערות הרב יוסף הורוביץ:
א. אף באופן שהיה תנאי, לא יהיה על כל דבר, התנאי הוא לאביזרי תפילין אולי לסידור אולי למעות לצדקה שנותן בזמן התפילה, אבל לא למסרק.
ב. לשאלתי, האם יש מושג של תנאי למחצה ענה, בקדשים לב בת דין מתנה [במעות לצרכי ציבור ולכל דבר שאין בשר ודם יכול להיזהר בו, אמנם בגדי כהונה חוץ למקדש לישראל או לכהן או כאשר בלו מועלים בהם].
ג. צריך לברר האם תוגדר התפידנית כתשמישי קדושה או לא, כי אם אינו דרך כבוד ואינו מעוצב, אלא לשמירה מחבטות ומים, אינני יודע מה אדון בה.
בספר הלכות שלמה (תפילין עמ' נ"ח) כתב הרב ש"ז אורירבך שמותר ליתן מראה בתוך תיק התפילין, אם היא משמשת את האדם לדייק בהנחת תפילין של ראש, מפני שנחשב צורך המצווה, והזמנת התיק הרי הייתה לתפילין ולכל צרכיהם.
סיכום: א. אם ננקוט כ א', התשובה תהיה שמותר; ב. אם ננקוט כ ב-ג', רק מראה מותר להניח, ואף בתיק ישן של תפילין העשוי מבד יהיה מותר להכניס מראה; ג. הרב דוב ליאור אמר שדעתו כאפשרות ג' וכך נראה שסובר הרב ש"ז אוירבך.
שימוש בסידור
4. שאלה: הסידור שלי נסגר כל רגע, האם אני רשאי להחזיק את דפיו על מנת שלא ייסגרו, על ידי הנחת הקופסאות של התפילין על צידי הסידור? תשובה: חז"ל למדונו שתשמשי קדושה אין עושין בהם שימוש חול, ועל כן אין להשתמש בקופסאות הללו לשם אחיזת דפי הסידור (אין על הסידור שֵם של תשמיש קדושה ועל כן קדושתו פחותה מתשמישי תפילין). הראוני שהרב מאיר מאזוז כתב לכאורה, אחֶרֶת ממה שכתבתי, בעלון משכן שילה כי תשא תשע"ח (גליון 592 עמ' 9) וזו לשונו: 'אין בזה כלום (כלומר מי שמעמיד את סידור התפילה על גבי קופסאות הפלסטיק של התפילין) כי הסידור הוא קדושה ממש, כמבואר במגילה (כו:) ועדיף מקופסאות הפלסטיק של התפילין'.
אני תמיה:
א. האם באמת הסידור שהוכן בדפוס בדרך כלל על ידי אנשים שאינם מכוונים לשם קדושת ספרים, הוא ברמה של תשמישי קדושה של תפילין שנכתבו על הקלף לשם קדושת תפילין? ב. הרב מאזוז עוסק בהנחת הסידור על הקופסאות, שזה שונה מהנידון בשאלה בה אנו עוסקים, ועיין במגן אברהם (או"ח קנ"ד) המתיר להניח ספר קודש על ספר קודש אחֵר המונח שם, לשם הגבהתו.