ינון שמו/ג
סימן ג
צניעות בבית הכיסא
1. שאלה: בישיבה בה אני לומד, משפצים את השירותים בפנימייה, ולכן עקרו את דלתות התאים. האם מותר להתפנות באופן זה, ללא דלתות?
תשובה: זו לשון הסעיף העוסק בכך: 'כשנפנה בשדה, אם הוא אחורי הגדר יפנה מיד. ובבקעה, יתרחק עד מקום שלא יוכל חברו לראות פירועו'.
ההדגשה שישנה בהלכה היא, 'שלא ירָאֶה פירועו', ולכן המתפנה בשדה צריך להתפנות מאחורי גדר, ואם זה בבקעה, שאין בה תל ולא קיר, מרחיק עד מקום שלא יוכל חברו לראות פירועו. משמע שבמצב שרואים רק את הפנים, הדבר לא נאסר. אמנם הרמ"א כותב (ג,ב) :'ויסגור הדלת בעדו, משום צניעות'. אך יתכן שמדובר במצב שיש דלת, וניתן לומר שלא בא לאסור להתפנות כאשר היא איננה. ועוד ניתן לחלק בין מצב של לכתחילה בו יש לנעול הדלת משום צניעות, לבין שעת הדחק שבה אין לאסור כאשר חלק האחורי של גופו, אינו גלוי לעין (ביחס לעשיית צרכים קטנים, אין שום איסור בדבר).
דיבור בשירותים
2. שאלה: למדנו בשיעור הלכה, שאין לשוחח/לדבר בשירותים. מה ההיגיון שיש בהלכה זו, והאם אני רשאי/ת לענות לטלפון כאשר אני שם, כאשר אין אנשים בסביבה?
תשובה: בהלכה נאמר (רמ"א ג ב):'ולא ילכו שני אנשים ביחד, גם לא ידבר שם ויסגור הדלת בעדו, משום צניעות'.
על פי פשט, האיסור הזה נובע בגלל גדרי צניעות, כלומר אין ראוי לאדם להבליט את הימצאותו בשירותים. לפי זה נראה שאם אין נוכחים בבית, אין איסור בכך ויהיה מותר לענות או ליזום שיחת טלפון שם (כמובן שיש להיזהר לא לגלוש לנושאים שאין לדבר בהם במקומות המטונפים). אמנם כתבו בשם המקובלים, שגם באופנים הללו, אין לדבר בשירותים, משום שעלול להינזק מכך (עיין פסקי תשובות ח"א עמ' כ"ט).
ישנם מקרים נוספים שמותר בהם לדבר, כגון כאשר המניע הוא להרחיק גברים מאיזור בו מתפנות נשים (על פי סנהדרין י"ט.), וכן מותר לרמוז במי שמנסה בטעות להיכנס לתא שיש בו כבר מישהו (על פי ברכות ס"ב:) ועיין עוד יביע אומר (ח"ח א') המקל לדבר שם במקום הפסד.
בספר אבני דרך (ח"ג ד) הביא בשם ספר חרדים, שאיסור זה נובע בגלל חשש סכנת שדים המצויים שם, וזה בבתי כיסא שבשדות.
בכף החיים (ג אות ו) הביא הסבר שלא לדבר שם, 'כדי שלא לתת להחיצוניים מקום להאחז בעניין הקול והדיבור של האדם, כי קדוש הוא' (ע"כ) אולי לפי הסבר פנימי זה, אין הבדל אם בית הכיסא בעיר או בשדה.
סיכום: אין ראוי לדבר כאשר מתפנה, ואם יש צורך גדול מותר לדבר בקצרה.
השהיית נקבים
3. שאלה: האם האיסור שהוזכר בפוסקים שלא להשהות נקביו תקף גם בימינו?
תשובה:
רקע: א. בהלכה מציינים את האיסור להשהות נקביו משום 'בל תשקצו' ומתייחסים בחומרא רבה למי שנמנע מלהטיל מים משום 'לא יהיה עקר' (או"ח ג, יז מ"ב לא, וכן סימן צ"ב). ב. ההנחה המדעית שעליה מבוסס האיסור להתאפק, כאשר אדם נזקק להטיל מים, התבררה לכאורה כלא נכונה, כפי שיבואר בהמשך.
התלמוד במסכת בכורות (מ"ד:) כותב: "משתינין מים בפני רבים, ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין ונמצא כריסו צבה... תנו רבנן: שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום. בשעה שאדם נצרך, אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר...". בהמשך: "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך'? אימתי לא יהיה בך עקר? בזמן שבבהמתך". פירש רש"י: שתשים עצמך כבהמה שלא תהא צנוע בהטלת מים. כמו כן, יש עוד מקור בתלמוד בו רואים שהיו שם שני שבילים, וזו לשון הגמרא (יבמות ע"ה:) :' ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא איסתתים גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים'. כיום ברור לאנשי המדע, בניגוד למתואר בתלמוד, שישנו רק שביל אחד בו עוברים השתן וגם הזרע, ולכן יוצא מזה שהאיסור אינו קיים. אבל פשוט שחז"ל אסרו זאת, ואף הביאו מעשיות על בני אדם שנהיו עקרים מפני שהתאפקו (שלא יצאו לשירותים בזמן הדרשה), כלומר גם אם ההגדרה המדעית לא מדוייקת, סוף סוף, יש סכנה לדעתם אם מתאפק (האיר הרב מרדכי גבאי, שאף אם יש שני שבילין, יכול להיות שאם האדם מתאפק, זה עלול ליצור לחץ על איזורים יותר פנימיים). וזו לשון הגמרא במסכת יבמות (ס"ד:): ר' אבא בר זבדא איעקר מפרקיה דרב הונא, רב גידל איעקר מפרקיה דרב הונא, ר' חלבו איעקר מפרקיה דרב הונא. רב ששת איעקר מפרקיה דרב הונא... אמר ר' אבא בר יעקב: שתין סבי הוינא, וכולהו איעקור מפרקי דרב הונא לבר מאנא דקיימי בנפשי: החוכמה תחיה בעליה. ממקור זה ניתן להסיק שגם אם ההגדרה המדעית של חז"ל לא היתה מדויקת, סוף סוף הם הבינו שההתאפקות פוגעת בכושר הילודה. הדרך להתיר את ההתאפקות יכולה להיות כך: אם נניח שהטבע השתנה, ומה שהיה בזמן חז"ל נכון ביחס למבנה גוף האדם השתנה עם הזמן, אזי גם ההלכה עשויה להשתנות. אצטט מדברי החזו"א (אבן העזר י"ב במכתב) שמהם ניתן לחזק טענה אחרונה שהזכרתי: "ושאלתי הדבר לרופא, ואמר כי בספרי הניתוח יש אריכות איזה צורות שבאיברים הן קבועות ואיזו עלולות להיות משתנות בדורות ובמדינות. ואפשר שהיה בדורות קודמים שביל הזרע נמשך עד הסוף". כלומר: המציאות כנראה השתנתה. הרב אבגדר נבנצל (בהערות ביצחק יקרא סו"ס ג) כותב על פי דברי חזו"א הללו ש'לא שייך טעם עקרות עכשיו'. הרב דוב ליאור אמר לי שקשה לקבוע בזה (כלומר קשה להתיר זאת) וגם הרב צבי קוסטינר אמר שיש לחשוש, וכן ראיתי פוסקים נוספים שכתבו שעל אף שאין חשש עיקור, ישנו חשש שההתאפקות תפתח בגבר מחלות אחרות רח"ל. הרב יעקב אפשטיין הפנה אותי לעוד מקור, שם רואים שההתאפקות גורמת לעקרות, בסנהדרין (צ"ג:) מסופר על הסריסים שהיו בהיכל המלך, ומוסבר שם איך קרה להם כך שנהיו סריסים ממש: 'מאי ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך אמר רבי חמא ברבי חנינא מלמד שהיו אונסין את עצמן מן השחוק ומן השיחה ומן השינה ומעמידין על עצמן בשעה שנצרכין לנקביהם מפני אימת מלכות'. [מה שניתן להוכיח משם הוא שהדבר הזה גורם עיקור, ולולא אימת מלכות הדבר היה אסור]. ואף הפנה אותי למקור נוסף, שממנו רואים שיש איסור, גם אם אין סכנה בדבר, וזו לשון רמב"ם בספר המצוות (ל"ת קע"ט): 'והנה אמרו גם כן (מכות ט"ז:) המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו ... כי כל זה מוזהר ממנו אבל אינו חייב עליו מלקות בעבור, כי פשטיה דקרא הוא בשרץ לבד. אבל יכוהו על זה מכת מרדות'. הרב גיורא ברנר כתב לי, שכבר כתבו האחרונים שאנו מתייחסים לדברי חז"ל כאל ודאי, ואילו לרופאים אנו מתייחסים כאל ספק, ולכן מתירים חילול שבת בהוראת רופא למרות שלפי חז"ל אין סכנה, אבל לא להיפך, כגול מציצה הנחשבת לפי חז"ל כפיקוח נפש, נעשית אף בשבת, למרות שהרפואה לא נותנת לכך חשיבות. כמו כן כאן, אף שלפי ההגדרה הרפואית אין סכנה, לא דוחים 'ודאי של חז"ל'. כמו כן הוסיף לי, שעל אף שאין סכנה קרובה אולי יש סכנה לאחר זמן (עיין אבני נזר יו"ד ש"כ ג, דעת כהן יו"ד ק"מ, ציץ אליעזר ח"ח ט"ו, חזון שבת ח"ג עמ' רל"ג). סיכום: על אף שהתבררה העובדה שתאור חז"ל אינו משקף את המציאות המדעית, אין היתר להשהות עצמו מלהשתין.