ימים דובבים

קצרים-קצרים השירים: ניד-ניד, הרף-עין. יש והשיר נראה כקטע משיר; אך יש והוא קבוּע איתן במסגרתו הלבנה ואין להוסיף או לגרוע. יש תדמה: רגע מרגעי הזמן תפוס בכף והנקוּדה המסיימת בהולה לבוא בעוד מועד, בטרם חדל הרגע מפרכוסיו. ויש תדמה כי רק זכר-הרגע היה זה, וכי בין הריש ובן ביטוּיו מפריד מרחק-מה של הגות, הרהור. אז עצור קול השר כקולו של מתוַדה והשיר שקט, קט. השקט הרי בעצם מהוּתה של המשוררת והיא שבה אליו כשוּב מארצות-נוד אל ארץ מולדת.

בְּהוֹלְלוּת שִׂמְחָה
לְשִׁקְטִי יִחַלְתִּי,
לְגַנִּי הַבּוֹדֵד.
עוֹד הֶמְיָה תִּרְדְּפֵנִי וְשִׂמְחַת הַיַּיִן.
אַךְ אֲנִי כְּבָר שַׁבְתִּי אֵלַי.
עַל בִּרְכֵּי דְמָמָה מִצְחִי אַנִּיחַ.

אמנם במקום אחר כתוב: "בת-חדוה אנכי". אך חדוַת-החיים של א. פ. אנדה עמיר-פינקרפלד אינה עוברת על גדות-הלב, לגלוש מהם בניבי שיר. ברכת-החדוָה שמוּרה לה עמוק במעמקים, מגן לימי תוּגה. המבט מופנה כלפי פנים, המבט המתבונן, השוהה. אולי בא רושם זה משום שקיפוח הרחש שהסתנן, כביכול, עקב שהייה. שקיפוּת הרחש כשקיפוח הבטוי הנן מסגוּלותיה היקרות של א.פ.; בשיר הבא מגיעה הסגולה הזאת לשׂיאה:

הִרְגַּעְתַּנִי, אֱלֹהִים,
בְּתִתְּךָ בִּי יֶלֶד.
לְמִשְׁאֲלוֹתַי מִמְּךָ
תְּשׁוּבָה אַחַת הֲשִׁיבוֹתָ לִי:
זֶרַע חַיִּים זָרַעְתָּ בִּי.
וּשְׁקֵטָה לֹא אוֹסִיף שְׁאוֹל.
 
לִרְגָעִים, רִגְעֵי סֵבֶל וּמְרִי
וְאָמַרְתָּ לְיַלְדִּי
לְהָנִיעַ בְּחֵיקִי בְּיָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ הַזְּעִירָה.
וְהִנְנִי שׁוּב שְׁקֵטָה
אַרכִּין רֹאשִׁי לְפָנֶיךָ.

השיר הזה הוא אחד הטובים שבקובץ, אך לא האָפייני מכולם. יש שירים נועזים יותר, חדישים יותר מגוּונים יותר. כולם כאחד חפשיים ממסורת ה"בית", פרוקי-נטל-החרוז, קלי-רגל ובוטחים. הלשון גמישה, עסיסית קולעת – לשוננוּ העברית.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).