ילקוט שמעוני תורה תשפב

במדבר - פרק כח - רמז תשפב[עריכה]

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת (במדבר כח, ט). למה נאמר. לפי שהוא אומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת, או שתהא שבת דוחה את העבודה, ת"ל ביום השבת, הא מה ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת. או אחד של יחיד ואחד של צבור, אמרת במה הענין מדבה בשל צבור. עולת שבת בשבתו (כתוב ברמז קצ"ט). תנו רבנן עולת שבת בשבתו למד על חלבי שבת שקרבין ביוה"כ, יכוף אף של יום הכפורים קרבין בשבת, ת"ל בשבתו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר עולת שבת בשבתו למד על חלבי שבת שקרבין ביום טוב, יכול אף ביום הכפורים, תלמוד לומר בשבתו, כשתמצא לומר לרבי ישמעאל נדברים ונדבות קרבין ביום טוב [וכי איצטריך קרא ליוה"כ. לדברי ר"ע נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכי איצטריך למישרי ביו"ט]. רמי ליה רב ספרא לרבא כתיב ולא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין, וכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב, אמר ליה כבר רמי ליה ר' חייא לרבי אבהו ושני ליה הכא בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביום טוב ושבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה. עולת שבת בשבתו ולא עולת ערב שבת בשבת. עולת שבת בשבתו ולא עולת שבת זו בשבת אחרת. הרי שלא הקריב לשבת זו שומע אני יקריב לשבת הבאה, ת"ל עולת שבת בשבתו מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו. על עולת התמיד (יעשה) ונסכה מגיד שאין מוספין קרבין אלא בינתים:

וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם (במדבר כח, יא). בעא מיניה עולא (מרב) [בר רב מרבא] פרשת ראש חדש כיצד קורין אותו צו את בני ישראל דהוו תמני פסוקי היכי לעביד, ליקרי תלתא תלתא פשו להו תרי ואין מסיימין בפרשה פחות משלשה פסוקים וכו', ליקרי תרי מהך ותלת מהך פשו להו תרי. רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק. רב אמר דולג קסבר כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה, ושמואל אמר פוסק, והאמר רבי חנינא צער גדול היה לי אצל רבי חנינא קרא ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עושין, התם טעמא מאי משום דלא אפשר הכא נמי לא אפשר, ושמואל אמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג, גזרה משום הנכנסין והיוצאין. והילכתא אמצעי דולג. ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' למה נאמר, לפי שהוא אומר את הכבש אחד וגו' אף ראשי חדשים בכלל היו והרי הכתוב מוציאן מכללן להחמיר עליהן לידון במוספין. וילמדו משבת והדין נותן אי מה שבת שני כבשים אף בר"ח שני כבשים, תלמוד לומר ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' וגו' בענין אחר הכתוב מדבר. פרים בני בקר שנים. כתיב וביום החדש תקח פר בן בקר תמים בני בקר שנים. כתיב וביום החדש תקח פר בן בקר תמים וששת כבשים ואיל תמימים יהיו, פר מה ת"ל, לפי שנאמר בתורה פרים, ומנין שאם לא מצא שנים מביא אחד, ת"ל פר. ששת כבשים מה ת"ל, לפי שנאמר בתורה שבעה, ומנין שאם לא מצא שבעה שמביא ששה, ת"ל ששת. ומנין אם לא מצא ששה מביא חמשה ארבעה שלשה שנים ואפילו אחד, ת"ל ולכבשים כאשר תשיג ידו. ומאחר דכתב הכי ששת כבשים למה לי, דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן. ומנין שמעכבין זה את זה, ת"ל יהיו. תניא היה ר' מאיר אומר מה ת"ל עשרון עשרון לכבש האחד מלמד ששני עשרונות היו במקדש אחד גדוש ואחד מחוק, גדוש (שכן) [שבו] היה מודד לכל המנחות, מחוק (שכן) [שבו] היה מודד לחביתי כהן גדול. וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד שנאמר ועשרון אחד לכבש האחד, אם כן מה ת"ל עשרון עשרון לרבות חצי עשרון, ורבי מאיר (האי) [חצי] עשרון מנא ליה, נפקא ליה מועשרון. ורבנן וי"ו לא דרשי. ורבי מאיר האי ועשרון אחד לכבש האחד מאי דריש ביה, ההוא שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל. ורבנן נפקא להו מנקודו דתניא אמר רבי יוסי למה נקוד על וי"ו שבאמצע עשרון של עשרון ראשון של יום טוב ראשון של חג שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל. ור' מאיר נקוד לא דריש. ששה לפר וארבעה לאיל ושלשה לכבש מנלן, דכתיב ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר וגו' הין תריסר לוגי הוו דכתיב שמן זית הין וכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם ז"ה בגימטריא תריסר הוו. רבי אליעזר בר צדוק אומר הין היה במקדש כמין שנתות היו בו עד כאן לפר ועד כאן לאיל עד כאן לכבש, רבי ישמעאל אומר לא היה שם הין אלא מדתה יתירה של לוג ומחצה בבקר ולוג ומחצה בין הערבים:

זאת עולת חדש בחדשו. ולא עולת חדש זה בחדש אחר. הרי שלא הקריב בחדש זה שומע אני יקריב בחדש אחר, ת"ל זאת עולת חדש בחדשו מגיד שאם עבר היום בטל קרבנו. לחדשי השנה למה נאמר, לפי שנאמר ובראשי חדשיכם תקריבו שומע אני מיעוט חדשים שנים, ת"ל לחדשי השנה. באחד בניסן ראש השנה לתרומת שקלים מנלן, אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה אמר קרא זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדש וגמר שנה שנה מניסן. וליגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה, דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים ואין דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים. תמם תינן באחד באדר משמיעין על השלקים, ולמה כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונותן ותרומין תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן. אמר רבי יצחק [תרומת הלשכה] כתחלתה שנאמר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, ותני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומה. רבי טבי ורבי יאשיה בשם רבי כהנא נאמר כאן חדש ונאמר להלן חדש מה להלן אין מונין אלא מניסן אף כאן אין מונין אלא מניסן. אמר רבי יונה שבק רבי טבי רישא ואמר סיפא דלא כי הא מתניתין דתניא זאת עולת חדש בחדשו יכול יהא תורם בכל חדש וחדש, ת"ל לחדשי השנה בחדש אחד יהא תורם כל חדשי שנה. יכול יהא תורם באיזה (רגל) [חדש] שירצה, נאמר כאן חדשי ונאמר להלן חדשי מה חדשי האמור (כאן) [להלן] אין מונין אלא מניסן אף חדשי האמור (להלן) [כאן] אין מונין אלא מניסן:

ושעיר עזים אחד. תנן התם על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף חטא שסופו להודע שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי רבי יהודה, מאי טעמא דרבי יהודה דאמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר, והאי מיבעי ליה לכדר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא מכפר על שמעטתי את הירח, אם כן לימא קרא על ה' מאי לה' שמע מינה תרתי, וניכפר נמי אפילו בשאר עבירות, תנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע וזה בא בזמן קבוע מה זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אשכחן שעירי ראשי חדשים, שעירי רגלים מנלן, [וכ"ת] הא נמי כדתנא דבי רבי ישמעאל, איכא למיפרך אי מראש חודש שכן תדיר, אי מיום הכפורים שכן מרובה כפרתו, וכי תימא הא גמרינן ראש חדש מיום הכפורים ולא פרכינן, התם כפרה כתיבא גלוי מילתא בעלמא הוא, אבל הכא מאי איכא למימר כולה מילתא גמרינן, אלא כדאמר ר' חמא בר חנינא שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר. ואיתקש שעירי רגלים לשעירי ראש חדש מה שעירי ראשי חדשים אין מכפרים אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אף שעירי רגלים אין מכפרין אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. ר' מאיר אומר כל השעירים מכפרים וכפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו. אמר רבי חמא בר חנינא מאי טעמא דרבי מאיר אמר קרא שעיר ושעיר הוקשו כל השעירים זה לזה וי"ו מוסף על ענין ראשון, כולהו מראש חדש גמרי. עצרת ויום הכפורים דלא כתיב בהו ושעיר מאי איכא למימר, אמר רבי יונה אמר קרא אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולן זה לזה. והא ראש חדש לאו מועד הוא, אמר אביי ראש חדש נמי איקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד. אמר רבי יוחנן ומודה רבי מאיר בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן דאמר קרא אחת כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, והן אינן מכפרין כפרתו אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. תניא נמי הכי על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ועל טהור שאכל את הטמא שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ מכפרין דברי ר"מ, ואילו שעיר הנעשה בפנים שייריה וכפרתו שייר. רש"א וכו' (כתוב בסוף פרשת ואתה תצוה). אמר רבי יוחנן ומודה רבי מאיר בשעיר של ראש חדש דבעינן שעיר בת שעירה, מאי טעמא א"ק אחד המיוחד ובא מששת ימי בראשית. והא מהכא נפקא [מהתם נפקא] שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה, צריכא, דאי מהתם הוה אמינא הני מילי היכא דלא נחית לדרי אבל היכא דנחית לדרי לא, ואי מהכא הוה אמינא הני מילי [לגבי קרבן] חובה אבל (בנדר) בנדבה אימא לא, צריכא. תני רבי שמעון איש המצפה בתמיד בא לו לקרבן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה, מערבית (עד) דרומית נותן מערבה ואחר כך נותן דרומה, מ"ט דר"ש איש המצפה, א"ק ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד, עולה היא ואמר רחמנא עביד בה מעשה חטאת הא כיצד נותן מתנה אחת שהיא שתים כמעשה עולה (ארבע) [שתים] שהן (ארבע) [שתים] כמעשה חטאת, וניתיב שתים שהן ארבע כמעשה עולה וארבע שהן ארבע כמעשה חטאת, לא מצינו דמים שהן מכפרין וחוזרין ומכפרין, וכי מצינו דמים שחציין חטאת וחציין עולה, אלא על כרחך הקישן הכתוב [ה"נ בעל כרחן הקישן הכתוב], התם פיסוק מתנות בעלמא הוא. וניתיב אחת שהיא שתים למטה כמעשה עולה ושתים שהן שתים למעלה כמעשה חטאת, לא מצינו דמים שחציין למטה וחציין למעלה. ומאי שנא דיהיב דעולה ברישא והדר יהיב דחטאת ניתיב ברישא חטאת והדר ניתיב דעולה, כיון דעולה היא היא קדמא ברישא. ומאי שנא דיהיב מזרחית צפונית ומערבית דרומית ניתיב דרומית מזרחית לא היה לו יסוד. ומאי שנא דיהיב ברישא מזרחית צפונית והדר מערבית דרומית ניתיב ברישא מערבית דרומית והדר מזרחית צפונית, כיון דאמר מר כל פנות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין למזרח ברישא הוא פגע. וממאי בחטאת קאמר רחמנא עביד בה מעשה עולה, לא סלקא דעתך דכתיב על עולת התמיד מגיד שאין מוספין קרבין אלא בינתים. ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו' קבעו הכתוב חובה:

ובחמשה עשר יום לחדש. רבי אליעז ראומר מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת גמר חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות. שבעת ימים מצות יאכל (למה נאמר לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו) שומע אני כל מצה במשמע, ת"ל לא תאכל עליו חמץ וגו' לחם עוני וגו' לא אמרתי אלא בדבר הבא לידי מצה וחמץ אל חשמת המינים ואלו הן החטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון יצאו אורז ודוחן והפרגין והשומשמין שאינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון. וביום הראשון מקרא קדש ארעו במאכל ובמשתה וכסות נקיה. כל מלאכת עבודה לא תעשו מגיד שאסור בעשית מלאכה, ומנין להתיר בו אוכל נפש, נאמר כאן מקרא קדש ונאמר להלן מקרא קדש מה מקרא קדש האמור להלן להתיר בו אוכל נפש אף מקרא קדש האמור כאן להתיר בו אוכל נפש. תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. תנו רבנן את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד וכו' (כתוב ברמז שנ"ו):

והקרבתם אשה עולה לה' פרים בני בקר שנים וגו'. הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים, שומע אני לא יקריב עד שימצא כולם, תלמוד לומר שבעת ימים תקריבו אשה אפילו אחד מהן, או אפילו כולן מצויים, תלמוד לומר פרים בני בקר שנים ואיל אחד וגו':

מלבד עולת הבקר. כל התדיר מחברו קודם את חברו. התמידין קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש, מוספי ראש חדש קודמין למוספי ראש השנה שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה. מנלן [מנלן] כדקתני טעמא מלבד עולת הבקר, דילמא תמידין הוא דקדמי למוספין משום דתדירי, מוספין דקדמי למוספין מנלן, א"ר אילעא דא"ק כאלה תעשו ליום שבעת ימים אלה כאלה, והאי מיבעי ליה לגופיה, א"כ נימיא קרא אלה תעשו ליום. אי כתב אלה תעשו ליום שבעת ימים ה"א אלה לשבעת הימים (אין מידי אחרינא לא), ליום כתיב (כאלה). ואכתי אימא אלה ליום אבל שאר יומי לא ידענא כמה, אמר קרא תעשו שיהו כל העשיות שוות, אביי אמר לעולם מגופיה דקרא, אם כן ליכתוב קרא מלבד עולת הבקר ולישתוק ומה ת"ל אשר לעולת התמיד, הכי קאמר הך דתדיר היא תקדום:

כאלה תעשו ליום שבעת ימים למה נאמר, שהיה בדין הואיל וחג טעון חגיגה והפסח טעון חגיגה מה החג (מה) פוחת והולך אף הפסח יהא פוחת והולך, תלמוד לומר כאלה תעשו שלא להוסיף ולא לגרוע. על עולת התמיד יעשה מגיד שאין מוספין קרבין אלא בינתים. וביום הבכורים בקריבכם (כתוב בפסוק ראשית וגו' ברמז תנ"ג). וביום הבכורים למה נאמר, לפי שהוא אומר עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום יכול מנה חמשים והקרב מנחה בחמשים ואחד, ת"ל וביום הבכורים. ועדיין אני אומר עשה יום טוב בחמשים ואחד והקרב מנחה בחמשים, ת"ל בשבועותיכם מקרא קדש הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון מנה חמשים והקרב מנחה בחמשים. מנחה חדשה לה', שתהא חדשה לכל המנחות שלא תקדמנה מנחת אחרת, מכאן אמרו אין מביאין מנחה ובכורים קודם לעומר ואם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר. מה הפרש בין העומר לשתי הלחם, הקודם לעומר אסור לגבוה ואסור להדיוט לפיכך אם קרבו לא יעלו, הקודם לשתי הלחם אסור לגבוה ומותר להדיוט לפיכך אם קרבו יעלו. ר' טרפון אומר הואיל ועומר מתיר ושתי לחם מתירות אם למדתי למנחות הבאות קודם לעומר שהן פסולות אף מנחות הבאות קודם לשתי הלחם יהו פסולות, א"ל ר' יהודה בר נחמן לא אם אמרת במנחות הבאות קודם לעומר שלא כשרו לא לגבוה ולא להדיוט תאמר במנחות שקדמו לשתי הלחם שאינן פסולות שאע"פ שלא כשרו לגבוה הוכשרו להדיוט. נסתכל בו רבי עקיבא וצהבו פניו, א"ל רבי יהודה צהבו פניך שהשבת את הזקן תמה אני עליך אם תאריך ימים בעולם. אמר רבי יהודה בר רבי אילעא בפסח היה הדבר וכשבאתי לעצרת אמרתי היכן יהודה בר נחמן אמרו לי הלך לו וכו':

במדבר - פרק כט - המשך רמז תשפב[עריכה]

ובחדש השביעי באחד לחדש הה"ד לעולם ה' דברך נצב, תני רבי אליעזר בעשרים וחמשה באלול נברא העולם ואתיא כרב דתניא בתקיעתא דרב זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חוק לישראל הוא ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, נמצאת אומר בראש השנה נברא אדם הראשון. בשעה ראשונה עלה במחשבה. בשניה נמלך במלאכי השרת. בשלישית כנס עפרו. ברביעית גבלו. בחמישית רקמו. בששית העמיד גולם על רגליו. בשביעית זרק בו נשמה. בשמינית הכניסו לגן עדן. בתשיעית צוהו. בעשירית עבר על צוויו. באחת עשרה נידון. בשתים עשרה יצא בדימוס מלפני הקב"ה, אמר לו הקב"ה אדם אתה סימן לבניך כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפני בדין ביום הזה ויוצאים בדימוס. ר' יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש פתח עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסא דין בדין הוא עולה שנאמר עלה אלקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלין שופר ותוקעין הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים דכתיב ה' בקול שופר, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מדת הדין למדת רחמים, אימתי בחדש השביעי. רבי יאשיה פתח אשרי העם יודעי תרועה, ואוה"ע אין יודעין להריע קרנות יש להם וכמה בוקינוס יש להם וכמה סלפירים יש להם ואתה אומר יודעי תרועה, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה, אימתי בחדש השביעי:

רבי ברכיה פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכי כל החדשים אינן חדש אלא בכסא ושאר חדשים אינן נכנסין אלא ליום חגנו והלא ניסן חדש ונכסה ויש לו חג בפני עצמו, אלא איזו חדש שנכסה ויש לו חג וחגו בן יומו זה תשרי. תשרי כתיב על שם תישרי ותשבוק כל חובינו, אימתי בחדש השביעי. רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינא פתח כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' אלקיך מלמדך להועיל, מהו מלמדך מסקר לך כהדין מסאסא שהוא מסקר להדא פרתא, ושלשה שמות נקראו לו מלמד מרדע דרבן, מלמד שהוא מלמד לפרה לחרוש. מרדע שהוא מורה דעה בפרה. דרבן שהוא מורה בינה לפרה. אמר הקב"ה לפרתו אדם עושה דרבן וליצרו הרע אינו עושה דרבן. מדריכך בדרך תלך משל לבן מלך שהיה לו דין לפני אביו, א"ל אביו אם מבקש אתה לזכות לפני בדין מנה לך ניקולוגוס פלוני ואתה זוכה בדין, כך אמר הקב"ה לישראל אם מבקשים אתם לזכות לפני בדין תהיו מזכירים זכות אבותיכם ואתם זוכים לפני בדין. אחד זה אבינו אברהם שנאמר אחד היה אברהם. זכרון תרועה זה אבינו יצחק וירא והנה איל אחר וגו'. מקרא קדש זה אבינו יעקב שמע אלי יעקב וישראל מקוראי. ואימתי מזכירים זכות אבות ואתם זוכים לפני בדין בחדש השביעי:

ר' חייא בר חמא בשם רבי לוי פתח אך הבל בני אדם כזב אני איש, אמר רבי נחמיה כל הבלים וכזבים שישראל עושין בעולם הזה כדאי הוא אבינו אברהם לכפר את כולן ומה טעם האדם הגדול בענקים. במאזנים לעולת [במאזנים] מתכפר להן בחדש שמזלו מאזנים ואיזה זה תשרי. בחדש חדשו מעשיכם. שופר שפרו מעשיכם, אמר הקב"ה אם שפרתם מעשיכם לפני הרי אני נעשה לכם כשופר הזה מה השופר הזה מכניס בזו ומוציא בזו אף אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומתמלא עליכם רחמים ומרחם אתכם והופך לכם מדת הדין למדת רחמים אימתי בחדש השביעי.

דבר אחר בחדש השביעי בחדש שהוא משובע במצות, שופר בתוכו, כפור בתוכו, לולב בתוכו, ערבה בתוכו, סוכה בתוכו.

דבר אחר בחדש השביעי בחדש שהוא (משופע) [משובע] בכל, גרנות בתוכ, גיתות בתוכו, כל מיני מגדים בתוכו.

דבר אחר בחדש השביעי רבי ברכיה קרי ליה ירחא דשבועתא (שכן) [שבו] נשבע הקב"ה לאברהם אבינו שנאמר ויאמר בי נשבעתי נאם ה', מה צורך לשבועה זו, אמר אבינו אברהם לפני הקב"ה רבון העולמים גלוי וידוע היה לפניך בשעה שאמרת לי קח את בנך שהיה בלבי להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כך כשיהו בניו של יצחק באין לידי עבירה ומעשים רעים תהא נזכר להם עקדת אביהם ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מדת הדין למדת רחמים, אימתי בחדש השביעי. וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אמר רבי יודן מלמד שהראה הקב"ה לאברהם אבינו את האיל נוטש מחורש זה ונסבך בחורש אחר, א"ל הקב"ה כך עתידין בניך להיות נאחזין בעונות ונסבכין בצרות וסופן ליגאל בקרניו של איל, שנאמר וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו וה' אלקים בשופר יתקע. אמר רבי חנינא מלמד שהראה הקב"ה לאברהם אבינו את האיל נוטש מחורש זה ונסבך בחורש אחר, אמר ליה הקב"ה כך עתידין בניך להיות נאחזין באומות נסבכין במלכיות ונמשכין ממלכות למלכות, מבבל למדי, וממדי ליון, ומיון לאדום, וסופן להגאל בקרניו של איל שנאמר וה' עליכם יראה ויצא כברק חצו וגו'. כל השביעיים חביבים (כתוב ברמז רע"ו). רבי יוחנן וריש לקיש היו מתקשין, תנינן יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, אמרין אם דבר תורה הוא במדינה למה נדחה, ואם אינו דבר תורה אף במקדש לא ידחה, עד דאינון יתיבין מתקשיי ן, עבר רב כהנא אמרין הא אתא מרא דשמעתא ניקום ונשאול, קמון ושאלון ליה, אמר לון כתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם וכתוב אחד אומר זכרון תרועה מקרא קדש כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, בזמן שהוא בא בחול יום תרועה, ובזמן שהוא בא בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין. תני רבי שמעון ידחה במקדש שהן יודעין זמנו של חדש ואל ידחה במדינה שאין יודעין זמנו של חדש. תנא ר' שמעון בן יוחאי אומר יום תרועה יהיה לכם ועשיתם במקום שהקרבנות קרבין. אמר ר' תחליפא קיסריא בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם, אמר הקב"ה מכיון שנכנסתם לפני בדין ביום הזה ויצאתם בדימוס מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם כאלו היום בראתי אתכם בריה חדש הה"ד כי כאשר השמים החדשים וגו':

שבתון זכרון תרועה (כתוב ברמז תרמ"ו). ר' אליעזר אומר שופר וכל מכשירין דוחין את השבת שנאמר יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת, למאי אילימא לתקיעה והא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא למכשיריו. ורבנן ההוא מיבעי להו ביום ולא בלילה, ורבי אליעזר נפקא ליה מביום הכפורים תעבירו שופר וגמרי מהדדי. ועניתם את נפשותיכם (כתוב ברמז תרמ"ח). והקרבתם עולה לריח ניחוח וגו' אלו אתה מקריב חוץ מן האמור בתורת כהנים, אתה אומר כן או הן הן האמורים בתורת כהנים וכי שוין הן, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון אלו אתה מקריב חוץ מן האמור בתורת כהנים. פרים בני בקר וגו' הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים, שומע אני לא יקריב עד שימצא כולן, ת"ל (שבעת ימים תקריבו אשה לה') [והקרבתם עולה] אפילו אחד מהן. או אפילו כולן (מנין) [מצויים], ת"ל פרים בני בקר שנים:

(מלבד חטאת הכפורים) [כתוב ברמז שפ"ו). מלבד עולת התמיד ומנחתה תמימים יהיו לכם ונסכיהם מקיש נסכים לבהמה מה בהמה נפסלת במומין בחסר וביתר אף נסכים נפסלין במומין בחסר וביתר:

ובחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה מקרא קדש יהיה לכם קבעו הכתוב חובה:

וחגותם (אותו) חג לה'. תנן הלכות חגיגה כהררין התלויין בשערה. חגיגה מיכתב כתיבא וחגותם חג לה', כדאמר ליה רב פפא לאביי ממאי דהאי וחגותם זביחה דילמא אמר רחמנא תחוגו חגא, אלא אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר וכתיב הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים אף כאן זבחים. ומאי כהררין התלויין בשערה, דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן:

והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח. הני [שבעים פרים] כנגד מי כנגד שבעים אומות, פר יחידי כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שעשה סעודה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה כדי שאהנה ממך. אמר ר' יוחנן אוי להן לאומות העולם שאבדו ואינן יודעין מה אבדו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהן עכשיו מי מכפר עליהן. מנין לנסוך המים בחג, היה ר' עקיבא אומר נאמר הביאו עומר בפסח שתתברך לכם תבואה ונאמר הביאו בכורים בעצרת כדי שיתברכו להם פירות האילן אף נסוך המים בחג שיתברכו עליכם גשמים. ר' יהודה בן בתירא אומר נאמר בשני ונסכיהם וכו' (כדלעיל):

ביום השמיני עצרת, עצרו הכתוב מלצאת. הרי שהביא את קדשיו מבית פאגי לירושלים שומע אני יאכל בירושלים (וילך) [וילין] בבית פאגי, ת"ל ביום השמיני עצרת תהיה לכם עצרו הכתוב מלצאת, ואין עצירה אלא כניסה שנאמר ואני עצור לא אוכל לבוא בית ה' ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית והוא עודנו עצור וגו'. אין לי אלא יו"ט האחרון שעצור מלצאת, יו"ט הראשון מנין, ודין הוא הואיל וזה קרוי מקרא קדש וזה קרוי מקרא קדש מה זה עצור מלצאת אף זה עצור מלצאת. והרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר אחר איל אחד הרי שמצא פרים ולא מצא אילים, אילים ולא מצא כבשים, שומע אני לא יקריב עד שימצא כולן, תלמוד לומר שבעת ימים תקריבו אשה לה' אפילו אחד מהם, או אפילו כולן מצוין, ת"ל פר אחד איל אחד וגו':

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. תניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציון לבית המדרש. אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, הא כיצד, ר' אליעזר אומר או כלו לה' או כלו לכם, ר' יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם (כתוב ברמז תרנ"ג). מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר (כתוב ברמז תרמ"ט). איבעיא להו נסכים הבאין בפני טעונין שירה או אין טעונין שירה, כיון דאמר שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין אמרינן, או דילמא אאכילה ושתיה אמרינן אשתיה לחודיה לא אמרינן. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו עולות הבאות חובה ברגל, לבד מנדריכם ונדבותיכם לימד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד. לעולותיכם במה הכתוב מדבר אם בעולות נדר הרי כבר נאמר נדריכם, ואם בעולת נדבה הרי כבר נאמר נדבותיכם. הא אינו מדבר אלא בעולת יולדת ועולת מצורע. ולמנחותיכם במה הכתוב מדבר אי במנחת נדר הרי כבר אמור, ואי במנחת נדבר הרי כבר אמור, הא אינו מדבר אלא במנחת חוטא ובמנחת קנאות. ולנסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום. ולשלמיכם לרבות זבחי שלמי (צבור) [נזיר], א"ל אביי ולימא מר לרבות שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא דתנן כל הנידר ונידב קרב בבמת יחיד ושאינו נידר ונידבר אינו קרב בבמת יחיד ותנן המנחות והנזיר קרבין בבמת יחיד דברי ר' מאיר, סמי מכאן נזירות. רב דימי אמר לא תסמי מכאן נזירות תנאי היא הא ר' מאיר והא רבנן. ולנסכיכם ולשלמיכם (כתוב ברמז תפ"א). אלה תעשו לה' במועדיכם אלו נדרים ונדבות שנדר ברגל שיביאם ברגל. או אינו אלא נדרים ונדבות של כל השנה כולה, כשהוא אומר כי תדור נדר לה' אלקיך וגו' הרי נדרים ונדבות שנדר קודם הרגל אמורים, הא מה תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם אלו נדרים ונדבות שנדר ברגל שמביאם ברגל. לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם אלו [קיני] זבין וקיני זבות שנתנה תורה רשות שיביאם ברגל. ויאמר משה אל בני ישראל להפסיק הענין דברי ר' ישמעאל:

ביום השמיני עצרת, הלכה אדם מישראל מהו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד יו"ט האחרון. אמר ר' יהושע בן לוי צריך אדם להפריש עצמו מסוכתו ביום השמיני שכבר אמרה תורה בסוכות תשבו שבעת ימים. ואם היתה סוכתו ערבה עליו היאך יעשה, אמר ר' הושעיא נכנס ומקדש בתוך ביתו ונכנס ואוכל בתוך סוכתו. (ד"א) [ר"א] צריך לפוסלה מבעוד יום, וכיצד הוא פוסלה מעביר חרות אחת והוא פוסלה. ולמה הטריחה עליו התורה שיכנס בתוך ביתו מפני שרגל בפני עצמו הוא. רבא אמר יום השמיני רגל בפני עצמו, פייס בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, טעון ברכה לעצמו. מה ברכה הוא טעון, אמר ר' אילעא להזכיר בו זמן, תדע לך שהוא זמן בפני עצמו, אמר ר' אבין הלוי אמר ר' חייא בכל ימות החג כתיב וביום ובזה כתיב ביום, להודיעך שמועד בפני עצמו, מנין ממה שכתוב בענין ביום השמיני עצרת תהיה לכם:

זה שאמר הכתוב יספת לגוי ה' יספת לגוי נכבדת, אתה נותן לישראל בן הוא מוהלו לשמונה ימים. אתה נותן לו בית הוא קובע מזוזה, נתת לו גג הוא עושה לו מעקה. נתת שלוה לפרעה שמא קראך ה' לא בחרופין ובגדופין מי ה' אשר אשמע בקולו. נתת שלוה לסנחריב שמא קראך ה' לא בחרופין ובגדופין מי בכל אלקי הארצות וגו'. נתת שלוה לנבוכדנצר שמא קראך ה' לא בחרופין ובגדופין ומן הוא אלה וגו'. נתת שלוה לדוד נכבדת וברכך ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דויד ברוך אתה ה', נתת שלוה לשלמה נכבדת וברכך ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל וגו'. נתת שלוה לדניאל נכבדת וברכך שנאמר ענה דניאל ואמר להוא שמיא די אלהא מברך. רבנן אמרי יספת לגוי כל שאתה מוסיף לנו ימים טובים אנו מוסיפין לך קרבנות. אמר רבי לוי בכל חדש וחדש [שבקיץ] בקש הקב"ה ליתן לישראל מועד, בניסן נתן להם פסח. באייר נתן להם פסח קטן. בסיון נתן עצרת. בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו העגל ובטל תמוז ואב ואלול, ובא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכפורים והחג, א"ל הקב"ה לאחרים הוא פורע ושלו אינו נוטל תן לו יומו. ביום השמיני עצרת תהיה לכם זש"ה תן חלק לשבעה וגם לשמונה, ר' אליעזר אומר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי השבת, וגם לשמונה אלו שמונת ימי המילה. ור' יהושע אומר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג.

דבר אחר תן חלק לשבעה [א"ר לוי תן חלק לשבעת ימי החג] וגם לשמונה הזהיר אף בקדושת יום השמיני. אמר ר' יהודה בר ר' סימון בשם ר"מ אם נתת חלק לשבעת ימי הגדה [וגם לשמונה] אתה זוכה שאתן לך בן ואתה מוהלתו לשמונה. להלן אומר עצרת לה' אלקיך וכאן עצרת תהיה לכם, אמר ר' חנינא בר אדא בפסח אני נועל בפניכם את הרוחות ואת הגשמים בשביל שתזקקו למלאכת השדה, אבל בחג אתם נועלים עצמכם מלפני ואני פותח לכם את האוצרות שבהם הרוחות ושבהם הגשמים. ד"א א"ר לוי בשם ר' חמא בר חנינא למה הדבר דומה לשני פרגמטוטין שנכנסו למדינה אמר אחד לחברו אם פותחין אנו שנינו כאחת הרי אנו עושין זול במדינה, אלא את פתח שבתך ואני פותח שבתי:

מה יפו פעמים בנעלים [בנעל אין כתיב כאן אלא בנעלים] בשתי נעילות, נעילה בפסח נעילה בחג, אמר הקב"ה לישראל בני אתם נועלין [בפני] הפסח ואני נועל בפניכם בחג משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות. ואתם נועלים בפני בפסח ואתם יוצאים וקוצרין ומוציאין אותה מלאה ברכות, לפיכך צריך הכתוב לומר ביום השמיני עצרת. ד"א למה נעצרו עוד יום אחד, רב אמר משל למה הדבר דומה למלך שהיגע לו יו"ט באו אריסיו וכבדו אותו באו בני ביתו וכבדו אותו, היתה מטרונא מרמזת בהם עד שנוהג עמכם תבעו צרכיכם מן המלך, כך התורה מרמזת לישראל תבעו צרכיכם כיצד וביום השמיני ונסכיהם, ביום הששי ונסכיה, וביום השביעי כמשפטם מ"ם יו"ד מ"ם מים, כיון שלא הבינו כבשה אותם עוד יום אחד זה יום השמיני. אתה מוצא כשם שעצרת של פסח רחוקה חמשים יום אף זאת היתה צריך להיות רחוקה חמשים יום, ולמה היא סמוכה לחג, אמר ר' יהושע בן לוי משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו בנים הרבה מהן נשואין [במקום רחוק ומהם נשואין] במקום קרוב [כשהיו מבקשים אותם שהיו נשואים במקום קרוב] באין אצלו וכשהיו מבקשין לילך ולחזור היו הולכין ובאין ומניחן, למה כך שהדרך קרובה, וכל יום שהן מבקשין לילך [היו הולכין ובאין] אבל אותן שהיו נשואין במקום רחוק באין אצלו וכשהיו מבקשין לילך היה כובשן עוד יום אחד אצלו, כך בפסח ימי הקיץ והן עולין בעצרת לירושלים אחר חמשים יום אבל עכשיו אחר החג ימות הגשמים הן והדרכים טרחות, לפיכך אמר הקב"ה עד שהן כאן יעשו את העצרת הוי ביום השמיני עצרת:

והקרבתם עולה אשה אמר ר' פנחס בר חמא שבעים פרים היו שהיו ישראל מקריבים בחג כנגד שבעים אומות שישבו בשלוה. וכן היה ר' ברכיה מחשבן, ביום הראשון שלש עשרה ובשביעי שבעה הרי עשרים, ביום השני שנים עשר ובששי שמונה הרי עשרים, ביום השלישי אחד עשר ובחמישי תשעה הרי עשרים, וביום הרביעי עשרה הרי שבעים, אמר הקב"ה בני כל ימי החג אנו טורחין עם האורחים אני ואתם נסעוד היום הזה, הוי פר אחד ואיל אחד. אמר רבי חנינא בר יודן כיון שהיו ישראל עולין לירושלים ומקריבין קרבנות החג כביכול הקב"ה מסביר להם פנים, ומה אומר להם בני תהיו שונים היום הזה בטובה ובאין אצלי, מנין דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם. מה ראה להיות פוחת בכל יום, אלא למדתך תורה דרך ארץ שאם ילך אדם לאכסניא וקבלו חברו, יום ראשון מאכילו עופות, בשני מאכילו דגים, בשלישי בשר, ברביעי ירק, פוחת והולך עד שמאכילו קטניות. תהיה לכם א"ל הקב"ה לישראל השמחה נאה לכם המועדים נאים לכם ימים טובים נאים לכם. ביום השמיני עצרת, יספת לגוי, ישראל אם אתה נותן לו בן [הוא מונה ח' ימים ומל אותו] אם הוא בכור פודהו לשלשים יום, הגדיל מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומברכך בכל יום ויום ואומר ברכו את ה' המבורך.

דבר אחר יספת לגוי, להכותים אתה מרבה להם ימים טובים אוכלין ושותין ופוחזים נכנסין לבתי תרטיאות ולבתי קרקסאות ומכעיסין אותך בדבריהם ובמעשיהם, אבל ישראל אינן כן אתה נותן להם ימים טובים הן אוכלין ושותין ושמחים ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבים בתפלות ומרבין במוספין וקרבין קרבנות, לפיכך צריך הכתוב לומר ביום השמיני. אמר רבי אלכסנדרי משל למלך שבאת לו שמחה כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה אלא טול תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר, כך כל שבעת ימי החג ישראל עסוקים בקרבנותיהן של אומות העולם דאמר ר' פינחס כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהן מה טעם תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה בטוחים אנו בתפלה. וכיון שיצאו שבעת ימי החג אמר הקב"ה לישראל עכשיו אני ואתם נשמח יחד ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד ואיל אחד, וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. אמר ר' אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך. אמר רבי יצחק בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורתך ב' תרי ך' עשרים: