ילקוט שמעוני תורה תרצה

<< · ילקוט שמעוני · תורה · תרצה · >>

במדבר - פרק ד - רמז תרצה

אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי (במדבר ד, יח). זה שאמר הכתוב אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא (משלי כב, כב). אמר ר' לוי זה התורמוס שהוא נכנס עם הפרפרת. לא יאמר אדם יש לפני אגוזים ותמרים עליהם אני מברך ומניח את התורמוס, אמר הקב"ה אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא (שם). אמר רבי יוחנן כל מי שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר אַל תִּגְזָל דָּל (שם). וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו אפילו משלישי (הלכות). ששנו רבותינו: אמר ר' תנחום הלבלר מקובל אני מר' מיאשא שקבל מן הזקנים הלכה למשה מסיני, [כל מי שאינו אומר דבר משל תורה בשם אומרו עליו הכתוב אומר אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא (משלי כב, כב).] וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ממי אתה למד מאסתר ששמעה הדבר ממרדכי ואמרה לאחשורוש, שנאמר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי (אסתר ב, כב). ועל ידי כן זכתה שנגאלו ישראל על ידה.

דבר אחר אַל תִּגְזָל דָּל (משלי כב, כב). מדבר בשבטו של לוי, רבי יהודה ברבי סימון ורבנן. אחד מהן אומר [למה נקראו דלים] שהיו דלים מנחלה, שנאמר וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה (יהושע יג, לג). לפיכך אל תגזלהו מן המתנות. ואחד אומר שהיו דלים מן המנין, למה שהיה הארון מכלה בהם, לפיכך הקב"ה מצרה ואומר אל תכריתו. ילמדנו רבינו העובר על כריתות שבתורה במה הם (מתכפרין) [מתרפאין] ויוצאין מידי כריתתן, כך שנו רבותינו כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וגו' (דברים כה, ב). אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ וגו' וְנִקְלָה אָחִיךָ (שם ג). כיון שלקה [חסה עליו התורה ואמרה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ] הרי הוא אחיך, ולמה ארבעים? אלא האדם הזה נוצר לארבעים יום ועבר על התורה שניתנה לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון כשנצטוה ונאמר לו וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל (בראשית ב, יז). נתחייב מיתה ולקה העולם בארבעים עונשין, עשרה לאדם, עשרה לחוה, עשרה לנחש, עשרה לאדמה. כשמתו בני אהרן ראה אותן שבטו של קהת, התחילו צווחין על משה לאמר כך אנו מתים, א"ל הקב"ה למשה כשם שעשיתי תקנה לאהרן, שנאמר בזאת יבא אהרן. אף למשפחות הקהתי אני עושה תקנה שלא ימותו בבואם אל קדש הקדשים, שנאמר וזאת עשו להם וגו'. מנין ממה שקרינו בענין אל תכריתו. זש"ה הנה עין ה' אל יריאיו. מדבר בשבטו של לוי, שנאמר ואתנם לו מורא וייראני. למיחלים לחסדו, שהם מיחלים לשמו של הקב"ה בכל עת. להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, בכ"ד מתנות שנתן להם, עשר במקדש ועשר בגבולין וארבע בירושלים. עשר במקדש, חטאת ואשם, זבחי שלמים, וזבחי שלמי צבור, חטאת העוף, ואשם תלוי, ולוג שמן של מצורע, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ומותר העומר, ושירי מנחות. עשר בגבולין, תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז והזרוע, והלחיים, והקיבה, ופדיון הבן, ופטר חמור, וגזל הגר, וחרמים, ושדה אחוזה. וארבע בירושלים, הבכורות, והבכורים, והמורם מאיל תודה ומאיל נזיר, וחזה ושוק של שלמים ועורות קדשים, הרי ולחיותם ברעב. אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי, צפה הקב"ה שקרח עתיד לעמוד לחלוק על הכהונה, אמר הקב"ה לא בשביל קרח נאבר את הלוים. [אל תכריתו] זה שאמר הכתוב למען שמי אאריך אפי. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן ונדבק עם הליסטים, [ונתפסו] נתפס בנו עמהם, אמר המלך מה אעשה אהרוג את הליסטים, אפשר אהרוג בני עמהם [בשביל בני אני מכפר אותם עכשיו], כך היו הלוים נושאין את המשכן, [שנאמר] ולבני קהת לא נתן, והיה הקב"ה מביט בקרח שעתיד לחלוק על משה ואהרן, אמר הקב"ה להרוג אותם במדבר אי אפשר למה שנטל חצי שמו ונתן עליו [יה שנתן הקב"ה על קהת] הקהתי, לפיכך הוא אומר למען שמי אאריך אפי. אל תכריתו - זה שאמר הכתוב טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו. אין מדתו של הקב"ה כמדת ב"ו, מלך ב"ו שמרדה עליו מדינה שולח בה אנדרלמוסיא והורג הטובים עם הרעים, והקב"ה אינו כן אלא מאבד את הרשעים וממלט את הצדיקים, חטאו דור אנוש אבד אותם והציל את חנוך, שנאמר ויתהלך חנוך את האלקים. למה ביום צרה יודע חוסי בו. דור המבול הכעיסוהו ואבדן, שנאמר וימח את כל היקום. והציל לנח, שנאמר ונח מצא חן. וכן הסדומיים [הכעיסוהו] ואבדן, שנאמר וה' המטיר על סדום וגו'. והציל ללוט, שנאמר וישלח את לוט מתוך ההפכה. הביא חושך על המצריים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. למכה מצרים בבכוריהם, הקרשתי לי כל בכור בישראל. למה ביום צרה יודע חוסי בו. יצאו ממצרים באו למדבר, עשו אותו מעשה חוץ משבטו של לוי, שנאמר ויאספו אליו כל בני לוי. מיד עמד משה והרג לחוטאים, שנאמר ויעשו בני לוי כדבר משה וגו'. ושבטו של לוי שנתנו נפשם על קדושת השם נאמר למשה ולאהרן אל תכריתו. במקום אחד נאמר פקוד את בני לוי. וחזר ואמר אך את מטה לוי לא תפקוד. אמר ליה למה? אמר ליה להוציא מן הגזרה, שצפה הקב"ה שישראל עתידין להכעיס לפניו, והוא אומר להם במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם, לפיכך הקב"ה אומר על בני לוי ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. למה שהן שלי, שנאמר והיו לי הלוים. שכל מי שמקריב את עצמו מעט מקריבין אותו הרבה, והן קרבו עצמן כשאמר משה מי לה' אלי, ולא עוד אלא [אמר הקב"ה] ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות. שכל מי שנבדק בדבר ונמצא נאמן הקב"ה מאמינו לעולם, שכן אתה מוצא ביהושע שנבדק בעמלק ועשה בו כתורה וכמצוה, שנאמר ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. א"ל הקב"ה משבטך אני מעמיד (ופורע) [שיפרע] בעמלק, שנאמר מני אפרים שרשם בעמלק. [מהו] מני אפרים? בלבי לשרש ביצתו של עמלק, אמר לו אחריך בנימין הניח לשאול בן קיש, שהוא בן ימיני הוא משרשו. [ד"א מני אפרים] נבדק שאול ולא נמצא נאמן בפקדונו אלא ויחמול שאול והעם על אגג. החזירו אחריו וניטלה המלכות ממנו, שנאמר אחריך בנימין בעממיך. ואף השבט הזה בדקתי אותו ונמצאו שומרים בכבודי ונתנו נפשם על קדושת שמי, שנאמר שימו איש חרבו על ירכו. ויעשו בני לוי כדבר משה. ולא נשאו להם פנים, לפיכך משה מברכן, שנאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. ואף אני מקרבו ועושה אותו (פלטנטירין) [פלמנטרין] (פי' ממונה על ביתי) שלי, ואני מאמין ביתי וקדושתי להם, שנאמר ואתה הפקד את הלוים וגו'. ומה שאמרתי לך את מטה לוי לא תפקוד. להוציאם מן הגזרה שאני עתיד לגזור על ישראל, אלא כבוד גדול אני חולק להם, שאתה מונה לעצמן בדבור פקוד את בני לוי. ומה אם ללוים שנושאין את המשכן כיבדתי אותם עאכ"ו לבני קהת הנושאים את הארון, לכך נאמר להם אל תכריתו. אמר הקב"ה ומה אם בני קהת בשביל שיראו אותי חלקתי להם כבוד כך כל מי שהוא מתירא ממני איני מכרית שמו מן העולם, ממי אתה למד מיונדב בן רכב, שנאמר לא יכרת איש ליונדב בן רכב וגו'. ומה אם אותם שהיו גרים כל שעשו רצוני כך עשיתי להם, כשישראל יעשו רצוני על אחת כמה וכמה שלא יכרתו ולא ישמד שמם מלפני אלא חיים וקיימים הם לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום:

במדבר - פרק ה - המשך רמז תרצה

ולא יטמאו את מחניהם. ריבה כאן שלש מחנות. יכול כולן ישתלחו חוץ לשלש מחנות, אפשר שהן נחלקין זה למקום זה וזה למקום זה, הא מה הדבר החמור שבכולן חוץ לג' מחנות זה מצורע, מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו (ח) עשר קדושות הן. ארץ ישראל קדושה מכל הארצות, ומה קדושתה שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם, מה שאין כן מכל הארצות. ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשרה לבית השכינה ואין עבר הירדן כשרה לבית השכינה. ערי חומה מקודשת מן הארץ שמצורעין הולכין בכל הארץ ואינם הולכין בערי חומה. ירושלים מקודש מערי חומה שקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בירושלים ואין נאכלין בערי חומה. הר הבית מקודש מירושלים, שזבין וזבות נכנסים בירושלים ואין נכנסים בהר הבית. החיל מקודש מהר הבית שנכרים וטמאי מת נכנסין בהר הבית ואין נכנסין לחיל. עזרת ישראל מקודשת מעזרת הנשים שמחוסרי כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסין לעזרת ישראל. ישראל (ח) מערבי שמש נכנסים לעזרת הכהנים על רוחב אחת עשרה ועל אורך מאה ושלשים וחמש אבל לא היו עומדים על הדוכן, והלוים היו עומדים על הדוכן אבל לא היו נכנסים לפנים מכאן ובעלי מומים כהנים פרועי ראש ושתויי יין היו נכנסים לפנים מכאן, אבל לא היו נכנסים לא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ארבע אמות. ושאר הכהנים נכנסו לאולם ולהיכל ולסביבות המזבח ארבע אמות, אבל לא היו נכנסין לבית קדש הקדשים. וכהן גדול היה נכנס לבית קדש הקדשים ארבעה פעמים ביום הכפורים: