ילקוט שמעוני תורה קל
<< · ילקוט שמעוני · תורה · קל · >>
רמז קל
ותאמר לאה זבדני אלהים אותי זבד טוב הפעם יזבלני אישי. השדה הזו, כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה.
ואחר ילדה בת. תמן תנינן: הרי שהיתה אשתו מעוברת ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר", הרי זו תפילת שוא. ר' ינאי אומר: ביושבת על המשבר הדא מתניתא. ר' יהודה בן פזי אמר: אף ביושבת על המשבר, יכול הוא להשתנות; הדא הוא דכתיב: "הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל הנה כחומר ביד היוצר" וגו'. התיבון, והכתיב: ואחר ילדה בת? אמר להו: עיקר ברייתה של דינה זכר היתה, ומתפילתה של רחל שאמרה: יוסף ה' לי בן אחר, נעשה נקבה.
האמהות נביאות היו; 'יוסף ה' לי בנים אחרים' לא נאמר, אלא בן אחר. אמרה: עוד אחד הוא עתיד לעמוד, והלוואי יהיה ממני. נתכנסו כל האמהות ואמרו: דיינו זכרים, תפקד עוד זאת ברחל.
היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא. ולא מהני רחמי? והכתיב: ואחר ילדה בת? מאי ואחר? אחר שדנה לאה דין בעצמה; אמרה לפניו: רבונו של עולם! י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות; אם זה זכר הוא, לא תהא אחותי כאחת מן השפחות? מיד נהפך זכר לנקבה, שנאמר: ותקרא את שמה דינה? אין מזכירין מעשה ניסים. ואיבעית אימא, מעשה דלאה בתוך ארבעים הוה, כדתניא: שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח; משלשה ועד ארבעים, יבקש רחמים שיהא זכר; מארבעים ועד שלשה חדשים, יבקש רחמים דלא יהא סנדל. משלשה חדשים ועד ששה חדשים, יבקש רחמים שלא יהא נפל; מששה חדשים עד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא מאמו בשלום. ומי מהני רחמי? והא אמר ר' יצחק, מאי דכתיב: "אשה כי תזריע וילדה זכר"? אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר; איש מזריע תחילה, יולדת נקבה? הכא במאי עסקינן, שהזריעו שניהם כאחד:
ויזכר אלהים את רחל. בראש השנה נפקדה (כתוב לעיל ברמז צ"ג). "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל". חסדו זה אברהם, שנאמר "חסד לאברהם". ואמונתו זה יעקב, שנאמר: "תתן אמת ליעקב". לבית ישראל, ישראל סבא; מי היה ביתו של יעקב אבינו? לא רחל? בכולן כתיב "בני לאה בכור יעקב ראובן", בני זלפה שפחת לאה", "בני בלהה שפחת רחל", וברחל כתיב: "בני רחל אשת יעקב". דבר אחר: "זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל", ויזכור אלהים את רחל. "פדה בשלום נפשי מקרב לי". פדה בשלום נפשי, זה יעקב. מקרב לי, שלא תקרב לו עצתו של אותו רשע, שלא יאמר: זו שילדה הימנו יטלנה עמו, וזו שלא ילדה אל יטלנה עמו. "כי ברבים היו עמדי", בהרבה תפילות נפקדה רחל: רחל, בזכות עצמה; את רחל, בזכות אחותה; וישמע אליה, בזכות יעקב; ויפתח את רחמה, בזכות האמהות. אמר ר' שמואל בר נחמן: אוי להן לרשעים (כתוב ברמז נ"ו). מה זכירה נזכר? ששתקה לאחותה; בשעה שהיו נותנין לו את לאה, היתה יודעת ושותקת. ויזכור אלהים את רחל, והדין נותן, שהכניסה צרתה לביתה. "דן יוסף ובנימין". בזכות דן נפקדה רחל, בזכות דן עמד יוסף ובנימין.
אסף אלהים את חרפתי. היתה רחל מצירה שתנתן בחלקו של עשו. כאן נאמר: אסף את חרפתי, ואין חרפה אלא ערלה, שנאמר: "כי חרפה היא לנו".
אמר יעקב: ברשות יצאתי, וברשותו של הקב"ה אני חוזר. אמר לו הקב"ה: רשות אתה מבקש? "שוב אל ארץ אבותיך". כלום באתה אלא בשביל השבטים; הרי השבטים בידך, הרי רחל בידך, הרי נולד שטנו של עשו. "ויהי לו מקנה הרבה" אין כתיב כאן, אלא "צאן רבות", שהיתה פרה ורבה והיו אומות העולם באין ונותנין ליעקב כסף ליקח ממנו צאן:
אסף אלהים את חרפתי. עד שלא תלד האשה, הסרחון נתלה בה: מאן אכל הדא מקמתא? מאן תבר הדא מקמתא? אבל משתלד, הסרחון נתלה בבנה: מאן אכל הדא מקמתא? ברך; מאן תבר הדא מקמתא? ברך. אסף אלהים את חרפתי, בפילגש בגבעה: "ארור נותן אשה לבנימין". אסף אלהים את חרפתי, בימי ירבעם: "ולא עצר כח ירבעם עוד".
ויקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר. אחר לגלות: עשרה שבטים גלו לפנים מנהר סמבטיון; שבט יהודה ובנימין מפוזרים בכל הארצות. בן אחר, למחלוקת: מתפילתה של רחל, לא חלק שבט יהודה ובנימין עם עשרת השבטים. אחר, עושה מעשה אחרים.
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף. כיון שנולד שטנו של עשו; דאמר ר' שמואל בר נחמני: מסורת אגדה בידנו, שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הדא הוא דכתיב: "אם לא יסחבום צעירי הצאן". ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן? שהם צעירים של שבטים:
מאי שנא כי אתיליד יוסף? אלא ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש". איתיביה: "ויכם דוד מהנשף" וגו'? אמר ליה, דאקרייך נביאי לא אקרייך כתובים, דכתיב: "בלכתו אל ציקלג נפלו עליו ממנשה". מיתיבי: "מן בני שמעון הלכו להר שעיר" וגו'? ישעי נמי ממנשה קאתי, דכתיב: "ובני [חצי שבט] מנשה וגו' ועפר וישעי":
אמר רב הונא אמר רב: שלשה תכיפות הן. תיכף לגאולה תפילה, תיכף לסמיכה שחיטה, תיכף לנטילת ידים ברכה, תיכף לנטילת ידים אחרונה ברכת המזון. אמר אביי: אף תיכף לתלמיד חכם – ברכה במעשה ידיהם, שנאמר: "נחשתי ויברכני" וגו'. איבעית אימא מהכא: "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף". נחשתי, נסיתי ובדקתי, ויברכני ה' בגללך.
ויאמר נקבה שכרך. סכום קבוע פרוש.
כי מעט אשר היה לך לפני. נאמר כאן "מעט" ונאמר להלן "מעט", "ויגר שם במתי מעט": מה להלן שבעים נפש, אף כאן שבעים. מתי אעשה גם אנכי לביתי, ראובן בעי בי, שמעון בעי בי.
וענתה בי צדקתי ביום מחר. ר' יהודה בר סימון אומר: "אל תתהלל ביום מחר". אתה אמרת: וענתה בי צדקתי ביום מחר, למחר בתך יוצאה ומתענה, שנאמר: "ותצא דינה בת לאה".
ויאמר לבן הן לו יהי כדברך. כל דבר שהיה לבן מתנה עם יעקב אבינו, היה חוזר בו עשרה פעמים למפרע, שנאמר: הן לו. ורבנן אמרין: מאה פעמים, שנאמר: "ותחלף את משכרתי עשרת מונים", דאין מנין פחות מעשרה.
ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות. נותרת כתיב, מנהון בישין, מנהון עקרן, מנהון קווסרן. קודם עד שלא בא יעקב לחרן שלח הקב"ה מגפה בצאנו של לבן, ונשתיירו מעט. מהכא, שנאמר: ויעקב רועה את צאן לבן הנותרות, שנותרו מן המגפה כדי להפרות ולהרבות צאנו לרגלו של יעקב. מכאן אתה אומר: יש רגל מחרבת בית, ויש רגל מברכת בית, שנאמר: "ויברך ה' אותך לרגלי":
ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון. חוטר רטיב חיור דלוז ודדלוב. כך היה אבינו יעקב נותן את המקלות בתוך הבורות של מים. היתה הבהמה באה לשתות, והיתה רואה את המקלות, והיא נרתעת לאחוריה ובא הזכר ורובעה, והיא יולדת כיוצא בה. אמר ר' הושעיא: נעשו המים זרע בתוך מעיהם, ולא היו חסרות אלא צורת הולד. אמר ר' הונא דבית חורין: מלאכי השרת היו טוענין מתוך צאנו של לבן ונותנין בתוך צאנו של יעקב; הדא הוא דכתיב: "שא נא עיניך וראה כל העתודים", 'עולים' אין כתיב כאן אלא "העולים", מאליהם. ר' תנחומא אמר: שטף של גשמים. רבנן אמרין: ענני כבוד.
ובהעטיף הצאן לא ישים. ר' יוחנן אמר: בכיריא דלבן; וריש לקיש אמר: לקישייא דלבן.
ויפרוץ האיש מאד מאד. נפרצה לו פרצה מעין דוגמת העולם הבא. ר' אבא בר כהנא אמר: מאתן ותרתין רביין ושבעת אלפים ומאתן עדרין הוו לאבונון יעקב. ר' לוי אמר: ששים רבוא כלבים; רבנן אמרין: מאה ועשרים רבוא. ולא פליגי: מאן דאמר ששים רבוא, לכל עדר ועדר חד כלבא; מאן דאמר מאה ועשרים, לכל עדר תרתין תרתין כלבים.
פרק לא
[עריכה]וישמע את דברי בני לבן לאמר. חזקיה אמר: עד שלא ירד יעקב אבינו לשם לא נפקדו בזכרים, הדא הוא דכתיב: וישמע את דברי בני לבן לאמר.
ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. אין כבוד אלא כסף וזהב, שנאמר: "בוזו כסף בוזו זהב ואין קצה לתכונה, כבוד מכל כלי חמדה".
וירא יעקב את פני לבן. לב אדם ישנה פניו בין לטוב בין לרע. אמר לו הקב"ה ליעקב: חמיך אין מסביר לך פנים, ואת יושב אצלו? שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך:
ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך. "זעקתי אליך ה' אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים". והלא אין ארץ החיים אלא צור וחברותיה? תמן שובעא, תמן זולא; ואת אמרת "בארץ החיים"? אלא ארץ שמתיה חיים תחילה לימות המשיח. ריש לקיש משום בר קפרא מייתי לה מהכא: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה". אמר ליה הקב"ה: אתה אמרת: "חלקי בארץ החיים"? שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך, אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, אני בעצמי מצפה לך. נכסי חוצה לארץ אינן בכלל ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך אהיה עמך. הכא את אמרת ואהיה עמך, ולהלן את אמרת "ואהיה עמך בכל אשר התהלכת"? אלא דוד, על ידי שהיה מפרנס לכל ישראל, הוא אומר "בכל אשר התהלכתי"; יעקב, על ידי שהיה מפרנס את ביתו, הוא אומר לו: שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך:
וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. אמר ר' שמעון בן גמליאל: בשלשה דברים אני אוהב את בני מדי: שאין נושכים ואוכלין, אלא חותכין ואוכלים; ואין נושקין אלא ביד; ואין נוטלים עצה אלא בשדה, דאית בה רווח. הדא הוא דכתיב: וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו.
אם כה יאמר נקודים יהיה שכרך. צפה הקב"ה מה שעתיד לעשות לבן עם אבינו יעקב, והיה צר צורה כיוצא בה; "אם כה אמר" אין כתיב כאן, אלא אם כה יאמר. "כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך" אין כתיב כאן, אלא עושה לך.
ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב (יעקב), לו ולדורות; אין דור שאין בו כאברהם, ואין דור שאין בו כיעקב, ואין דור שאין בו כמשה.
שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים. "עולים" אין כתיב כאן אלא העולים, מאליהן היו עולים.
ויצל אלהים את מקנה וגו'. כזה שהוא מציל מן הנצולות.
ותען רחל ולאה ותאמרנה לו. למה מתה רחל תחילה? ר' יהודה אומר: מפני שדברה בפני אחותה. אמר לו ר' יוסי: מימיך ראית אדם קורא ראובן, ושמעון עונה אותו? והלא לרחל קרא ורחל ענתה. על דעתיה דר' יהודה ניחא. על דעתיה דר' יוסי, לא מתה אלא מקללתו של זקן: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה", והוה כשגגה שיוצאה מלפני השליט.
הלוא נכריות נחשבנו לו וגו'. אפשר כן? אלא אי הוה חמי קווקיא טבא הוה נסיב ליה, פטיקלין טב הוה נסיב ליה.
ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים. לב חכם לימינו זה יעקב, ולב כסיל לשמאלו זה עשו, "ויקח עשו את נשיו" ואחר כך "את בניו ואת בנותיו".
ולבן הלך לגזוז את צאנו. בכל מקום שנאמר גזיזה, עושה רושם.
ותגנוב רחל את התרפים. היא לא נתכוונה אלא לשמים, אמרה: מה אנא מיזל לי, ונשבוק הדין סבא בקלקוליה? לפיכך ותגנוב רחל את התרפים.
ויוגד ללבן ביום השלישי. אמר ר' אבהו: מה שהלך יעקב אבינו לשלשה ימים, הלך לבן ביום אחד. אמר ר' חייא בר אבא: מה שהלך יעקב אבינו לשבעה ימים, הלך לבן ליום אחד. מה נפשך, רוצה ולא רוצה, כבר כתיב: "וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב", וכתיב: ויגד ללבן ביום השלישי? שלישי לבריחה, שנאמר: "וירדוף אחריו דרך שבעת ימים". יומא דהוו קיימי ביה, הוי מה שהלך יעקב אבינו לשבעה ימים הלך לבן ביום אחד.
ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה וגו' השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: כל טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים, שנאמר: השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. בשלמא רע לחיי, אלא טוב אמאי לא? אלא שמע מינה אפילו טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים. בשלמא הכא דלמא מדכר ליה שמא דעבודה זרה, אלא התם מאי רעה איכא? משום דקא שדי בה זוהמא, דאמר ר' יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, אותם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן.
השמר לך מדבר עם יעקב. אפילו דברים שאתה אומרן לטובתו, הוא חושבן לרעתו. למה נחבאת לברוח, אמר: דלמא דחזר ביה. ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי, אמר: עד כדון אית ביה? אמר: יש לאל ידי לעשות עמכם רע, אמר: לית הוא מניה.
למה גנבת את אלהי. כיון ששמעו השבטים כך, אמרו: בושנו ממך, לבן אבי אמנו, שלעת זקנתך את אומר: למה גנבת את אלהי.
ויבא באהל רחל, דהוה משמשנית.
ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל, בעביטא דגמלא.
ותאמר אל אביה. אמר ר' יוחנן: תרפים לא מצא, קיתוניות מצא. נעשו תרפים קיתוניות, שלא לבייש את רחל.
מה הן תרפים? שוחטין אדם בכור ומולקים את ראשו, ומולחין אותו במלח ובשמים, וכותבין על ציץ הזהב שם רוח הטומאה, ומניחין אותו תחת לשונו ונותנין אותו בקיר, ומדליקין ומשתחוים לו והוא מדבר עמם, שנאמר: "כי התרפים דברו און". לפיכך גנבתם רחל, שלא יגידו ללבן שברח יעקב. ולא עוד, אלא להכרית עבודה זרה מבית אביה:
אמר רב ספרא: כמאן קרו פרסאי לנדה דישתנא? מהכא, כי דרך נשים לי.
ויחר ליעקב וירב בלבן. קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים. קפדנותן של אבות מנין? ויחר ליעקב וירב בלבן. מה את סבור, שמא מכות ופצעים היו שם? ולא היו שם אלא דברי פיוסים, יעקב מפייס את חמיו. כי מששת את כל כלי, חתן שהוא דר בבית חמיו, אפשר לו שלא ליהנות ממנו אפילו כלי אחד או חפץ או סכין אחד? ברם הכא, כי מששת את כל כלי, אפילו מחט אחד, אפילו צנורא אחד. ולא ענותנותן של בנים, מדוד: "ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יהונתן מה עשיתי ומה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי", מזכיר שפיכות דמים בפיוסו.
טרפה לא הבאתי אליך, דקטילא. אנכי אחטנה, אני הייתי חוטא על הארי, שכך גזר הקב"ה על צאנו, שהיה הארי אוכל ממנו בכל יום חמשה. ואם תאמר שאם היה רועה אחר היה מצילו, תלמוד לומר: "כי כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו" וגו'. גנובתי יום וגנובתי לילה, קריין לי גנבא דיממא וגנבא דליליא.
זה לי עשרים שנה. גדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהם:
ואילי צאנך לא אכלתי. אמר רבא: שור בן יומו קרוי שור, דכתיב: "שור או כשב או עז כי יולד"; איל בן יומו קרוי איל, שנאמר: ואילי צאנך לא אכלתי, אילים הוא דלא אכל, הא כבשים אכל? אלא שמע מינה איל בן יומו קרוי איל:
הייתי ביום אכלני חורב. ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא. שריק חדא מנייהו נפלת לנהרא. אתא לקמיה דרבה, פטריה, אמר: מאי הוה ליה למעבד? הא נטר כדנטרי אינשי וכו'. הכא נמי דפטור? אמר ליה: אין. איתיביה, עד מתי שומר שכר חייב לשמור? כגון הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. [התם] בחזני מתא. אטו יעקב אבינו מחזני מתא הוה? הכי קאמר ליה ללבן: נטרי לך נטירותא יתירתא כחזני מתא. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, מה היה אומר? רבי יהושע בן לוי אמר: חמשה עשר שיר המעלות שבספר תהלים; מה טעם? שנאמר: "לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל", ישראל סבא. רבי שמואל בר נחמן אמר: כל ספר תהלים; מה טעם? שנאמר: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ישראל סבא.
לולי אלהי אבי אלהי אברהם. כל מקום שנאמר "לולי", בזכות אבות. והכתיב: "כי לולא התמהמהנו"? כל עצמן לא עלו אלא בזכות אבות, שאילולי זכות אבות לא עלו משם לשלום. אית דמפיק לישנא אחרינא: כל מקום שנאמר לולי בזכות אבות הוא בא, חוץ מזה. אמרו ליה: אף זה בזכות אבות, בזכות קדושת השם, בזכות תורה, "לולי תורתך שעשועי", בזכות אמנה, שנאמר: "לולא האמנתי לראות בטוב ה'".
ואת יגיע כפי ראה אלהים. חביבה היא מלאכה מזכות אבות, שזכות אבות הצילה ממון, ומלאכה הצילה נפשות. זכות אבות הצילה ממון, לולי אלהי אבי וגו' כי עתה ריקם שלחתני; ומלאכה הצילה נפשות, את עניי ואת יגיע כפי.
ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנותי. אמר רבי ראובן: כלהון בנותיו היו; הבנות בנותי הרי שתים, ולבנותי הרי ארבע.
ויקח יעקב אבן. אמר ר' יוחנן: כשן הזה של טבריא.
ויאמר יעקב לאֶחָיו. חד אח היה ליה, ולואי קבריה! אלא אלו בניו, והיה קורא אותם אחיו? צדיקים כיוצא בו, גבורים כיוצא בו. אמר רבי יודן: לבש אדם לבושו של אביו, הרי הוא כיוצא בו.
ויקרא לו לבן יגר שהדותא. אמר רבי שמואל בר נחמן: אל יהא לשון סורסי קלה בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהקב"ה חולק לו כבוד. בתורה, ויקרא לו לבן יגר שהדותא. בנביאים, "כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו". בכתובים, "וידברו הכשדים למלך ארמית מלכא לעלמין חיי".
והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני ובינך. 'כי יסתר' אין כתיב כאן אלא כי נסתר, עד כאן היינו רואים זה את זה.
אם תענה את בנותי, הרי שתים, ואם תקח נשים על בנותי הרי שתים; כולהון בנותיו היו.
תשמיש המטה דאיקרי עינוי מנלן? דכתיב: אם תענה את בנותי מתשמיש המטה, ואם תקח נשים וגו', מִצָרות. ואימא אידי ואידי מצרות? מי כתיב "אם תקח"? ואם תקח כתיב. ואימא אידי ואידי מצרות, חד צרות דידיה וחד דאתיא מעלמא? מי כתיב "אם תקח ואם תענה"? אימא תשמיש יתירה, דתשמיש גופה עינוי הוא, דכתיב: "וישכב אותה ויענה"? התם שעינה בביאות אחרות.
עד הגל הזה וגו' אשר יריתי. כזה שהוא מורה את החנית. עד הגל הזה ועדה המצבה. לרעה אין אתה עובר עלי, אבל אתה עובר לפרקמטיא.
אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו. אלהי אברהם קודש, ואלהי נחור חול, ואלהי אביהם משמש קודש ומשמש חול.
פרק לב
וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם. דוויים וסגופים היו, ולא היו מפרינין אלא בפה.
וילך וישב לבן למקומו, חזר לדוויו, מלמד שנכנסו ליסטין בתוך ביתו והיו מקרקרין בו כל הלילה.
ויעקב הלך לדרכו. כמה מלאכים היו מלוין ליעקב? שישים רבוא. הדא הוא דכתיב: ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה, ואין שכינה שורה על פחות משישים ריבוא. רבנן אמרין: מאה ועשרים ריבוא.
ויקרא שם המקום ההוא מחנים. רבי איבו אמר: נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו, הדא הוא דכתיב: וישלח יעקב מלאכים לפניו:
פרשת וישלח יעקב:
[עריכה]רבי פנחס בשם רבי ראובן פתח: "קומה ה' קדמה פניו", קדמיה לרשיעא עד דלא יקדימך. "הכריעהו", הכריעהו לכף חובה, שוברהו, כמה דאת אמר: "המה כרעו ונפלו". "פלטה נפשי מרשע חרבך", מאותו רשע שבא מכוחה של אותה חרב, שנאמר: "ועל חרבך תחיה". דבר אחר: מאותו רשע שהוא עתיד ליפול בחרבך, כמה דאת אמר: "כי ריוותה בשמים חרבי". אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך, והיית משלח אצלו ואומר: כה אמר עבדך יעקב.
רבי יהודה בר סימון פתח: "מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע". כשם שאי אפשר למעין להרפס ומקור להשחת, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע. אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך וכו'. רבי הונא פתח: "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו". משל לארכיליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, ועבר חד מעיר ביה. אמר ליה: קום לך, דבישא שכיח הכא. קם ושרי מקפח ביה. אמר ליה: ינער בישא, דהוא דמיך ועוררתיה. כך אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך וכו'.
"אל תתן ה' מאויי רשע", רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע מחשבות לבו. "זממו אל תפק", עשה לו זמם לעשו הרשע, שלא תהא לו נחת רוח שלמה. ומה זמם עשה לו הקב"ה? אלו בני ברבריא ובני גרמניא, שאדומיים מתיראים מהם.
דבר אחר: וישלח יעקב מלאכים. מה כתיב למעלה מן העניין? "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה". כמה הוא מחנה אלקים? שני אלפים רבוא, שנאמר: "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן". ויקרא שם המקום ההוא מחנים, שתי מחנות, למה? מלמד שנתנו לו ליעקב ארבעת אלפים רבוא מלאכי השרת, ונדמו כולם לחיילות של מלך. מהם לבושי ברזל, מהם רוכבי סוסים, מהם יושבי קרנות. פגע בלבושי ברזל, אמר להם: של מי את? אמרו לו: של יעקב. וכן רוכבי סוסים, וכן ביושבי קרנות. הדא הוא גכתיב: "מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי". ואף יעקב היה מזכיר לעשו הרשע שמו של הקב"ה כדי ליראו ולבהלו, דכתיב: "כי על כן ראיתי פניך" וגו'. משל דיעקב ועשו למה הדבר דומה? לאחד שזימן חבירו לסעודה, והכיר בו שהוא מבקש להרגו. אמר לו: דומה תבשיל זה לאותו תבשיל שטעמתי בבית המלך. אמר: ידע ביה מלכא? מסתפי ולא קטליה. אף הכא, כיון שאמר לעשו: "כראות פני אלהים", אמר עשו הרשע: הגיעו הקב"ה לכבוד הזה? שוב איני יכול לו.
מלאכים. שלוחי בשר ודם. אמר רבי חמא בר חנינא: הגר שפחת שרה היתה, ונזדווגו לה חמשה מלאכים; זה שהוא אהובו של בית, על אחת כמה וכמה. יוסף קטנן של שבטים, נזדווגו לו שלשה מלאכים: "וימצאהו איש", "וישאלהו האיש", "ויאמר האיש"; זה שהוא אביהם, על אחת כמה וכמה.
לפניו. זה שבא עתו ליטול מלכות. לפניו, חלש פורפוריה וטלקיה קודמוי, אמר ליה: אין שני זרזירין ישנים על דף אחד:
אל עשו אחיו. אפילו עשו, אלא אחיו.
ארצה שעיר שדה אדום. למה נקרא שמו שעיר? שהוא מעמיד שערותיהם של אדם.
ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו. רבינו אמר לרבי אפס, כתוב חד איגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס, וכתב ליה: מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. נסבה וקראה וקרעה; אמר ליה, כתוב: מן יהודה עבדך למרן מלכא אנטונינוס. אמר ליה: מה את מבזה על כבודך? אמר ליה: מה אנא טב מן סבי? לא כך אמר יעקב: כה אמר עבדך יעקב?
עם לבן גרתי. לבן רבהון דרמאי יהביתיה בחפתי, ההוא גברא לא כל שכן.
ואחר עד עתה. שעדיין לא נולד שטנו של אותו האיש, דאמר רבי שמואל בר נחמני: מסורת היא בידינו, שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל.
דבר אחר: ויצו אותם לאמר, אל תאמר: כשיצא נטל כלום מתפוסת בית אביו, אלא בשכר קניתי כל המחנות האלו, בכוחי, שנאמר: "ועתה הייתי לשני מחנות".
באותה שעה שקרא יעקב אבינו לעשו 'אדוני', אמר לו הקב"ה: אתה השפלת את עצמך לפני אחיך וקראת אותו אדון שמונה פעמים, אני מעמיד ממנו שמונה מלכים קודם לבניך, דכתיב: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל".
אמר ליה: אם לשלום אתה מתוקן – אני כנגדך, ואם למלחמה – אני כנגדך, יש לי גבורים ובעלי מלחמה, ואומר לפני הקב"ה דבר והוא עושה, שנאמר: "רצון יראיו יעשה":
ויהי לי שור וחמור. רבי יהודה אומר: משור אחד יצאו שוורים הרבה, ומחמור אחד יצאו חמורים הרבה. רבי נחמיה אומר: לישנהון דברייתא, חמרוותא, גמלוותא. רבנן אמרין: שור זה משוח מלחמה, שנאמר: "בכור שורו הדר לו"; חמור זה מלך המשיח, שנאמר: "עני ורוכב על חמור". צאן אלו ישראל, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי"; ועבד ושפחה, "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו". דבר אחר: ויהי לי שור וחמור, שור זה יוסף, דכתיב: "בכור שורו הדר לו". חמור זה יששכר, דכתיב: "יששכר חמור גרם"; ובן בנו של יוסף עומד לכלות את עמלק, דכתיב: "ויחלוש יהושע" וגו'; ובניו של יששכר יודעים מה הקב"ה עושה בעולמו, שנאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים". וצאן אלו ישראל, שנאמר "ואתן צאני". ועבד זה דוד, שנאמר: "אני עבדך בן אמתך"; ושפחה זה אביגיל, שנאמר: "הנה אמתך לשפחה".
באותה שעה הלכו אותן שלוחים וראו את עשו, שהיו עמו גבורים מזויינים, וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו. את נוהג בו כאח, והוא נוהג בך כעשו. וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, ריש לקיש אמר: עמו כעמו, מה הוא עשוי על ארבע מאות איש, כך כל אחד מהם עשוי על ארבע מאות איש. עמו, רבי שמואל בר נחמן אמר: ארבע מאות [קושרי] כתרים היו עמו. ויש אומרים: ארבע מאות איפרכין היו עמו. רבי ינאי אומר: ארבע מאות ראשי גייסות היו עמו. רבי לוי אמר: הלך ונטל אגרמי ממצרים, אמר: אי יכילית ליה, טבות; ואי לא, אנא אמר ליה: אייתי מכסא; מיגו כן אנא קאים עליה וקטל יתיה.
כיון שאמרו לו ליעקב כל אותה גדולה, היה מתירא ממנו והיה מחלק את בניו ואת נשיו לשני מחנות, שנאמר: ויירא יעקב מאד ויצר לו. באותה שעה עמד יעקב בתפילה לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, כתבת בתורתך: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"; ואם יבוא רשע זה ויאבד בני ואת אמם כאחת, ספר תורה שאתה עתיד ליתן בהר סיני מי יקראנו? בבקשה ממך הצילני מידו, שלא יבוא ויכני אם על בנים, שנאמר: הצילני נא. מה עשה? מיד שלח לו דורון לסמות את עיניו, שנאמר: "כי השחד יעור עיני חכמים", ואין חכמים אלא אדום, שנאמר: "והאבדתי חכמים מאדום".
ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו. מהו ורוח תשימו בין עדר ובין עדר? אמר לפניו: רבונו של עולם, אם יהיו צרות באות על בני, לא תביא אותן זו אחר זו, אלא הרויח להן מצרותיהן. באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שבא מרחוק, ונשא עיניו למרום ובכה; ושמע הקב"ה תפילתו והבטיחו שהוא מושיעו, שנאמר: "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב":