ילקוט שמעוני/תהלים/רמז תשנח
למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני. אמר דוד תרי"ג מצות נתת לנו קלות וחמורות איני ירא מפני מצות חמורות שבתורה מפני מפני שהן חמורות אלא מפני הקלות אותן שבני אדם אין משגיחין עליהם ומשליכין אותן אתחת עקביהן ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה לכן הוא אומר עון עקבי יסובני. וכה"א והיה עקב תשמעון מצות שאדם דש בעקביו, וכה"א בשמרם עקב רב רב, הצפון לשומר מצות קלות, וכה"א ארח חיים פן תפלם נעו מעגלותיה לא תדע, וכה"א מכל משמר נצור לבך. ארשב"ל עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסבבין אותו לעולם הבא ולכך נענשה בתו של רבי חנינא, דא"ר יוחנן פעם אחת היתה מהלכת לפני גדולי רומי ואמרו כמה נאים פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה פסיעותיה, והושיבוה בקובה של זונות וכיצאה צדקה עליה את הדין ואמרה גדול העצה ואב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו'. ד"א למה אירא בימי רע עון וגו' בזמן שיסורין באים על הצדיקים מצטערין לידע מאיזה עון באו עליהם, וכן יעקב כשבא עליו הרעב אמר שמא יסורין הללו בשביל שאחזתי בעקבו של עשו. משל למלך שהיה לו בן ורצה לידע בבני פלטין אם מחבבין לבנו אם לאו, התחיל צווח לפני בנו למה אתה מדבק לתרבות רעה, אמרו בני פלטין אדוננו המלך מה סרח, א"ל כשהיה קטן היה מצחק באגוזים א"ל הרי כל מה שסרח, כיון (שסרח) [שראה] בן המלך כך אמר (צט) איני בוטח אלא בכחו של אבי, כך כשרצה הקב"ה לברר אם המלאכים אוהבים את יעקב דכתיב וריב לה' עם יהודה א"ל מה חטא א"ל בבטן עקב את אחיו. אח לא פדה. לא יצחק מציל את ישמעאל ולא יעקב מציל את עשו וכה"א ואין מידי מציל:
ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם. יקרה נפש זו שכשאדם חוטא אין לה תשלומין אף לעתיד (יש) [אין] להם פדיון שנא' אח לא פדה יפדה איש, ויקר פדיון נפשם, חבייבן ישראל שנתן להם הקב"ה עובדי אלילים לכפרה תחת נפשותיהם שנאמר נתתי כפרך מצרים מפני מה מאשר יקרת בעיני וגו'. כי יראה חכמים ימותו. רבי יעקב איש כפר חטיא הוה רגיל דהוה מקבל אפיה דרבי בכל יום, כי קש א"ל לא ליצטער מר דלא יכיל מר, אמר ליה מי זוטר מאי דכתיב ויחי עוד לנצח לא יראה השחת וכתיב בתריה כי יראה חכמים ימותו ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה בחייהם עאכ"ו. ועזבו לאחרים חילם, רבי שמעון בן לקיש זבין נפשיה ללודאי שקל בהדיה חייתא וגלגלתא וגמירי דדיומא בתראה כל מה דבעי מנייהו עבדי כי היכי דליחול על דמיה. יומא בתראה אמרי ליה מאי ניחא לך, אמר להו בעינא אקמינכו ואותבינכו כל חד וחד לחוד ומחינא לכו חייתא ופלגא, קמטינהו ואותבינהו, כד מחא חדא חייתא נפק נשמתיה חרק לשינה, אמר ליה אחוכי קא מחייכת אכתי פש לך גבי פלגא דחייתא, קטלינהו ונפק, אתא יתיב ואכיל ושתי אמרה ליה ברתיה אבא לא בעית מידי למזגא עליה אמר לה בתי כרסי כרי, כי נח נפשיה שבק קבא דמוריקא קרי אנפשיה ועזבו לאחרים חילם:
קרבם בתימו לעולם. רבי יודן אמר מה סבורים הרשעים שקרבם בתימו לעולם ומשכנותם לדור ודור. קראו בשמותם עלי אדמות טבריא לשם טבריוס, אלכסנדריא לשם אלכסנדרוס, אנטוכיא לשפם אנטיוכוס. ר' פנחס אמר קרבם בתימו לעולם למה, בתיהם נעשה קבריהם, משכנותם לדור ודור שאינם לא חיים ולא נידונין, ולא עוד אלא שקראו בשמותם עלי אדמות שנאמר ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אע"פ שנתקלקלו מאואות מערב שבל לא לקו עד מוצאי שבת, אתיא כרבנן ולא כרבי אמרי דא"ר אמי אדם הראשון לא לן בכבודו שנאמר ואדם ביקר בל ילין, רבנן אמרין לן כבודו עמו ולמוצאי שבת נטל זיוו ממנו וטרדו מגן עדן שנאמר משנה פניו ותשלחהו, כיון ששקעה חמה בלילי שבת בקש הקב"ה לנגנוז את האורה וחלק הקב"ה כבוד לשבת באורה הה"ד ויברך אלהים את יום השביעי (ברמז תר"ט). ואדם ביקר בל ילין וגו', נמשל כבהמות נדמה אין כתיב כאן נדמו, שניהם אדם וחיה. אמר רמי בר חמא אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נמשל לה כבהמה שנאמר נמשל כבהמות נדמו. זה דרכם כסל למו וכו' אמר רבא אמר הקב"ה יודעים רשעים שאחריתם למיתה ויש להם חלב על כסלם, שמא תאמר שכוחה מהם תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה. כצאן לשאון שתו (ברמז תכ"ח):