ילקוט שמעוני/שמות/רמז שפב
ונשמע קולו בבואו אל הקדש. רבי יוחנן כד הוה סליק למשאל בשלמיה דרבי חנינא היה מנענע על שם ונשמע קולו. רבי חנניא בן חכינאי ורבי שמעון בן יוחאי אזלי ללמוד תורה אצל רבי עקיבא בבני ברק שהו שם שלש עשרה שנה, רבי שמעון בן יוחאי שלח וידע מה גו ביתיה, רבי חנניא בן חכינאי לא הוה ידע מה גו ביתיה שלחה לו אשתו בתך בגרה בוא והשיאה כו'. אף על פי כן צפה רבי עקיבא ברוח הקדש ואמר להן כל מי שיש לו בת בוגרת ילך וישיאנה. קם נסב רשותא ואזל בעא לה בגו ביתא ואשכח דפניית לזוית אוחרי מה עבד אזל יתיב ליה על מלייתהן דנשיא ושמע קלא דברייתא אמרין ברת חכינאי מלי קולתיך וסוק ליך היה מהלך אחריה עד שנכנסה לתוך ביתו ונכנס אחריה פתאום, לא הספיקה אשתו לראותו עד שיצתה נשמתה, אמר לפניו רבונו של עולם עניה זו זו שכרה לאחר שלש עשרה שנה חזרה נשמתה לגופה. אמר רבי שמעון ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן האוחז באמתו ומשתין והמשמש מטתו ערום והאומר דברים שבינו לבין אשתו בפרהסיא והנכנס פתאום לביתו של חברו. פתוחי חותם קדש לה' ציץ דומה כמין טס של זהב ורוחב שתי אצבעות מוקף מאזן לאזן וכתוב עליו שני שיטין יו"ד ה"א מלמעלה וקדש מלמטה. ואמר רבי אלעזר בר' יוסי ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת. כי אתא רב דימי אמר מנין לתכשיט כל שהוא שהוא טמא מציץ. אריג כל שהוא טמא מאו בגד. אריג ותכשיט כל שהוא מכל כלי. ואף על גב דבמדין כתיב גמר כלי כלי מהתם מוסיף שק על הבגד אף על פי שאינו אריג טמא. למאי חזו אמר ר' יוחנן שכן עני קולע שלש נימין ותולה בצואר בתו. תניא כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת:
ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' וכי איזה עון הוא נושא אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה אם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור. מאי טומאה אילימא שרץ היכא אישתראי אלא לאו טומאת מת ולאו כגון שנטמאה בעלים במת אלמא נטמאו בעלים במת משלחין קרבנותיהן ובמאי אי בנזיר וכי ימות מת עליו כתיב אלא לאו לעושה פסח ולאו כגון שנטמאו בעלים במת. לעולם טומאת שרץ ושם טומאה בעולם. ואיכא דדייקי ומייתי הכי עון הקדשים אין עון מקדישים לא מאי טומאה אילימא טומאת שרץ מי אישתראי בצבור אלא לאו טומאת מת ועון קדשים אין עון מקדישים לא לעולם טומאת שרץ ושם טומאה בעולם. מתקיף לה רבי זירא אימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה אמר אביי אמר קרא לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין דיוצא לא. מתקיף לה רבי אילפא אימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכפורים אמר ליה אביי אמר קרא עון עון שהיתה בו ודחיתיו לאפוקי יום הכפורים דהכשרו בשמאל הוא. רב אשי אמר אמר קרא עון הקדשים ולא עון המקדישים. אמר ליה רב סמא בריה דרב אידי לרב אשי ואימא עון בעלי מום שהותר מכללו בעופות אמר ליה עליך אמר קרא לא ירצה ולא לרצון יהיה לכם. תנו רבנן דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה במה דברים אמורים ביחיד אבל בצבור בין שוגג בין מזיד הורצה. ובכותי בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון לא הורצה ורמינהו על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בצבור. אמר רב יוסף לא קשיא הא רבנן הא רבי יוסי דתניא אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד אין תרומתו תרומה. רבי יוסי אומר בין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה. והתניא רבי אליעזר אומר הציץ מרצה על אכילות רבי יוסי אומר אין הציץ מרצה על אכילות איפוך. רבינא אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. ורב שילא אמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה. טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. ולרב שילא הא קתני שנטמאו בין בשוגג בין במזיד הכי קאמר נטמא בשוגג זורקו בין בשוגג בין במזיד לרצון להם כתיב. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם מנא ידעי העבירום לפני הציץ כל שפניה מוריקות בידוע שהגיע זמנה להבעל, אין פניה מוריקות בידוע שלא הגיע זמנה ליבעל. סימן לעבירה הדרוקן, כיוצא בדבר אתה אומר וימצאו מיושבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעה איש משכב זכר מנא ידעו הושיבן על פי חביות של יין בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף, ונעברינהו לפני ציץ אמר קרא לרצון ולא לפורענות. אי הכי במדין נמי אמר ר' אשי כתיב להם לרצון ולא לפורענות לאומות העולם אפילו לפורענות. ציץ לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינר זהב דבולט ולא כדינר דאילו התם מגואי ואילו הכא מאבראי: