ילקוט שמעוני/שמות/רמז קצב
ויקחו להם וכי כולן היו לוקחין אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו, תני ושלח מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה מלמד שהיא עושה שליח, ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח, אשכחן בגרושין בקדושין מנלן וכי תימא דיליף מגרושין מה לגרושין שכן ישנו בעל כרחה, אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח, ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בעל הבית מנלן, וכי תימא יליף מגרושין מה לגרושין שכן ישנו חול תאמר וכו', אמר קרא אתם גם אתם לרבות שלוחכם, וניכתוב רחמנא בתרומה וניתו הנך ונגמרו מניה, משום דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן ישנה במחשבה, והא דתנן חבורה שאבד פסחה ואמרה לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט הוא אוכל והן אוכלין עמו מנלן, וכי תימא דיליף מהנך, מה להנך שכן חול הן אצל קדשים, נפקא ליה מדר' יהושע בן קרחה דאמר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל כולן היו שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, וניתו הנך ונגמרו מניה, משום דאיכא למיפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח, ולא ניכתוב רחמנא בתרומה ותיתי מהנך, הכי נמי אלא אתם גם אתם למה ליה מיבעיא ליה לכדר' ינאי מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ואיצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתא בתרומה דנפשיה דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה אימא שליחות נמי עביד, ולרבי שמעון דפטר דתנן תרומת הנכרי מדמעת וחייבין עליה חומש ורבי שמעון פוטר אתם גם אתם למה לי איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר מר אתם ולא אריסים אתם ולא שותפים אתם ולא אפוטרופסים אתם ולא התורם את שאינו שלו אימא אתם ולא שלוחכם נמי קא משמע לן, הניחא לרבי יהושע בן קרחה אלא לרבי יונתן דאמר מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שליחות מנא ליה, וכי תימא נילף מניה דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה, אלא מהכא ויקחו להם איש שה לבית אבות, התם נמי אית ליה שותפות בגויה אם כן תרי קראי למה לי אם אינו ענין להיכא דשייך תנהו ענין להיכא דלא שייך, האי מיבעיא ליה לכדרבי יצחק איש זוכה ואין קטן זוכה, ההוא מואיש לפי אכלו נפקא, ואכתי מיבעיא ליה שוחטין את הפסח על היחיד, סבר לה כמאן דאמר אין שוחטין את הפסח על היחיד:
איש שה לבית אבות בכלל שה גדי וטלה שנאמר שה כשבים ושה עזים, לבית אבות אין לבית אבות אלא משפחות שנאמר למשפחותם לבית אבותם והרי שהיו עשר משפחות לבית אב אחד שומע אני שה אחד לכולם תלמוד לומר שה לבית, דבר אחר שה לבית מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום, שה לבית לאו דאורייתא, דתנן האומר לבנו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו ואי אמרת שה לבית דאורייתא על בישרא קאי ומזכי להו אלא למה להו דאמר להון אבוהון כדי לזרזן [במצוות], תניא נמי הכי מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים:
ואם ימעט הבית מהיות משה בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא רבי יהודה אומר ובלבד שהיה שם אחד מחבורה ראשונה שלא לעשות עיקר טפלה וטפלה עיקר, ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט, ר' שמעון אומר עד שיזרק הדם ורבנן סברי מהיות מחיותא דשה, ורבי שמעון סבר מהויתה דשה, אבל למנות עליו דברי הכל עד שישחט אמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו, תניא מהיות משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח, רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחרים עמו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן, רבה ור' זירא בעצי צליתו כולי עלמא לא פליגי דכגופו דמי כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי ורבי סבר כיון דהכשרו דפסח הוא כפסח דמי, וחד אמר במצה ומרור נמי לא פליגי, כי פליגי ליקח בהן חלוק או טלית דרבנן סברי מהיות משה החייהו לשה ורבי סבר החייה עצמך משה:
ולקח הוא ושכנו רבי עקיבא אומר מנין אתה אומר שאם רוצה אדם לעשות פסח יחידי שהוא רשאי תלמוד לומר ולקח הוא, רבי ישמעאל אומר מנין אתה אומר שאם רוצה אדם למנות אחרים על פסחו שהוא רשאי תלמוד לומר ולקח הוא ושכנו, שומע אני שכנו שבגגו או אינו אלא שכנו שבצדו תלמוד לומר הקרוב אל ביתו דיבר הכתוב בהווה (רבי שמעון בן יוחאי אומר) שכנו מכל מקום, במכסת אין מכסת אלא מנין שישחטנו למנויו, אבל אם שחטו שלא למנויו שומע אני שיהא כשר תלמוד לומר איש לפי אכלו תכוסו שנה עליו הכתוב לפסול, רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה, אשכחן שלא למנויו שלא לאוכליו מנלן, אמר קרא איש לפי אכלו תכוסו איתקש אוכליו למנויו: