ילקוט שמעוני/שופטים/רמז סח
רבי יוחנן ור' שמעון ב"ל, ר' יוחנן אמר יפתח הקדש דמים היה חייב, ור"ל אמר אפילו הקדש דמים לא היה חייב. דתנינן אמר על הבהמה טמאה הרי זו עולה ועל בעלת מום הרי (אלו) [זו] עולה לא אמר כלום. הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהם עולה. ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו. אלא פנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו. יפתח אמר אני ראש קציני ישראל ואני אלך אצלו, בין דין לדין אבדה הנערה. הדא היא דברייתא אמרין בין חייתא למחבלתא אזיל ברא דעלובתא. ושניהם נענשו בדמיה יפתח מת בנשילת אברים בכל מקום שהיה הולך אבר נשול ממנו והיו קוברין אותו הדא הוא דכתיב וימת יפתח ויקבר בערי הגלעד, בעיר גלעד אין כתיב כאן אלא בערי הגלעד. פנחס נטלה הימנו רוח הקדש שנאמר ופנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו:
ארבעה הם שנדרו, שנים נדרו ונשתכרו ושנים נדרו והפסידו. יעקב נדר והפסיד שמתה אשתו רחל. יפתח נדר והפסיד בתו. ישראל נדרו ונשתכרו שנאמר וידר ישראל נדר. חנה נדרה ונשתכרה שנאמר ותדור נדר ותאמר:
יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן להעלות בתו על גבי המזבח נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה, היה לפנחס שיאמר להם להתיר את נדרו לא באתם אלא לעשות מריבה באתם אלא הוא לא מיחה בבני אפרים והוא לא התיר את נדרו ליפתח. יושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אחר ששם זה נפשו בכפו ובא להציל את ישראל מבני עמון ומואב ובאו לעשות עמו מריבה מיד עמד והרג מהם שנים וארבעים אלף שנאמר אמר נא שבולת ואמר סבולת זה לשון ע"ז כאדם שאומר לחברו (טו) שא בל, ומי הרג אותם פנחס שהיה ספק בידו למחות ולא מיחה ולהתיר לו נדרו ליפתח ולא התיר וכל מי שספק בידו למחות ואינו מוחה להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל דמים שנשפכין בישראל נשפכין על ידיו שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו' ואתה כי הזהרת את הרשע מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח. שנו חכמים במשנה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם אראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושנים אלף ומי הררג אותם סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם, ופלגש בגבעהה בימי כושן רשעתים היתה באותה שעה נתנה הכהונה לבני איתמר בן אהרן כארבעים ושתים שנה וקלקלו בני עלי, באותה שעה אמר הקב"ה תחזור הכהונה לבעליה שנאמר אמור אמרתי אמרו לאהרן (טז) אמור לירמיהו והקימותי לי כהן נאמרן זה צדוק הכהן לפני דוד המלך:
אבצן מבית לחם אמר רבה בר יצחק א"ר (יצחק) אבצן זה בעז ואמר רבה בר יצחק ק"כ משתאות עשה בועז לבניו שנאמר ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות (שלשים בנות) שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ ובכלם לא זמן את מנוח אמר כודנא עקרה במאי פרעא לי. תאנה וכלם מתו בחייו והיינו דאמרי אינשי בחייך דילדה אתתך שתין שתין מאי הנאה אית לך דילדה אכפל ואוליד חד טב דמשתין זריז:
הנה נא את עקרה ולא ילדת ילדת. בר קפרא אומר גדול השלום שדבר הכתוב לשון בדוי בנביאים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו דכתיב הנה נא את עקראה ולא ילדת אבל למנוח לא אמר כן אלא מכל אשר אמרתי אל האשרה תשמר מכל מקום סממנין היא צריכה:
ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא, מאי כל טמא, א"ר יצחק דבי רבי אמרי דברים האסורים לנזיר. והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים אמר רב אחא בר חנינא הוחלה שבועתו של אבימלך דכתיב אם תשקור לי ולניני ולנכדי:
איש האלהים בא אלי (כתוב ברמז מ'):
וילך מנוח אחרי אשתו. אמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה שנאמר וילך מנוח אחרי אשתו, אלא מעתה וילך אלקנה הרמתה על ביתו הכי נמי והא כתיב ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים איש אחד שבא ממאתים צופים שנתנבאו להם לישראל, אלא אחר דבריה ואחר עצתה הכא נמי אחר דבריה ואחר עצתה, ולמאי דאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה אפילו פסוקי דבי רב לא קרא דכתיב ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ולא לפני האיש: