ילקוט שמעוני/עזרא/רמז תתרסט
הוא עזרא עלה מבבל. תנא ר' יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אלמלא קדמו משה, במשה הוא אומר ומשה עלה אל האלהים ובעזרא הוא אומר הוא עזרא עלה מבבל, מה עליה האמור להלן תורה אף כאן תורה, במשה הוא אומר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים, ובעזרא הוא אומר כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט, ואע"פ שלא נתנה התורה על ידו נשתנה הכתב על ידו שנאמר וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית, ואומר ולא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודעא למלכא, ואומר וכתב לו את משנה התורה כתב הראוי להשתנות, ולמה נקרא אשורית שעלה עמהם מאשור, רבי אומר בכתב זה נתנה תורה כיון שחטאו נהפך להם לרועץ כיון שחזרו החזירן להם שנאמר שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך, ולמה נקרא שמו אשורי מאושר שבכתב, ור' שמעון בן אלעזר משום ר' אלעזר בן פרטא ורבי אלעזר המודעי כתב זה לא נשתנה כל עיקר שנאמר ווי העמודים מה עמודים לא נשתנו אף הים לא נשתנו, ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונם מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה, אלא מה אני מקיים את משנה התורה הזאת לשתי תורות שכותב לו, ולמאן דאמר כתב לא נשתנה כל עיקר מאי לא כהלין כתבא למקרא בגימטריא איכתיב ליה (בדניאל בפסוקו ובפסוק הוא אחשורוש):
כי עזרא הכין (את לבו) [לבבו], אם כוונת לבך בתפלתך תהא מבושר שתשמע תפלתך (בתהלים ברמז תתס"ו):
מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן לומר לא יהיבנא כרגא דכתיב מנדה בלו והלך, ואמר רב יהודה מנדה זו מנת המלך, בלו זו כסף גולגלתא, והלך זו ארנונא, רב נחמן בר חסדא שדי כרגא ארבנן. אמר לו רב נחמן בר יצחק עברת לך אדאוריתא ואדנביאי ואדכתובי, אדאוריתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידך, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אפילו בשעה שאתה מחבב האומות יהיו כל קדושיו בידך, והם תכו וממדינה למדינה ללמוד תורה, ישא מדברותיך לישא וליתן בדבריו של מקום, אדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים, אמר עולא פסוק זה בלשון ארמי נאמר אם כולם יתנו בגוים עתה אקבצם, ואם מעט מהם ויחלו ממשא ממלך שרים, אדכתובים דכתיב מנדה בלו והלך:
ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוה ונחנה שם. איתמר מפני מה קנסו לוים במעשר מפני שלא עלו בימי עזרא דכתיב ואקבצם אל הנהר וגו' ומבני לוי לא מצאתי. דבר אחר שם היו אלא שלא היו יכולים להקיש בכנורות (בתהלים/רמז תרי"א). (ואבוא) [ואקבצם] אל הנהר הבא אל אהוה. אמר רבי אלעזר הבא מן הדרך אל יתפלל עד שלשת ימים דכתיב (ואבוא) [ואקבצם] אל הנהר וגו' ונחנה שם ימים שלשה וגו':
ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת, לא בעינן רחמי אתרתי (בתהלים בפסוק פותח את ידך):
ואומרה אליהם אתם קדש וגו'. אבא ורב הונא הוו יתבין ואכלין והוה רבי זעירא משמש קומיהון על טעין משחא וחמרא תרויהון בחדא ידא, אמר ליה רב הונא מה ידא חוריתא קטיעא, וכעס עליה ר' אבא אמר ליה לא מיסתייך דאת רביע והוא קאים ומשמש ועוד דהוא כהן ואמר שמואל המשתמש בכהן מעל דאמר ר' אחא בשם ר"ש ואורה אליהם אתם קדש לה' והכלים קודש מה כלים המשתמש בהם מעל אף אתם המשתמש בכם מעל:
הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עולות לאלהי ישראל. אמר רבי יוסי הכל עולות, סלקא דעתך, אלא אימא הכל כעולה מה עולה לא נאכלת אף חטאת שהקריבו לא נאכלת, וכן היה רבי יהודה אומר על עבודת אלילים הביאום ואמר רב יהודה אמר שמואל על עבודת אלילים שעשו בימי צדקיהו, בשלמא לרבי יהודה משכחת לה להני שנים עשר חטאות כגון דחטאו שנים עשר שבטים וכו' אלא הוראת שעה היתה דאי לא תימא הכי אילים צ"ט כבשים שבעים ושבעה כנגד מי, אלא הוראת שעה היתה, והא מזידים הוו, אלא הוראת שעה היתה:
ואלי יאספו כל חרד וגו' ואני יושב משומם עד למנחת הערב ומנחת הערב קמתימתעניתי, אמר אביי בתעניתא מצפרא עד פלגא דיומא מעייני במילי דמתא, ומפלגא דיומא רביעא דיומא קרו ומפטרו, ורביעא דיומא בעו רחמי שנאמר ויקראו בספר תורת האלהים רביעית היום ורביעית היום מתודים ומשתחוים לה', ואיפוך אנא, לא ס"ד דכתיב ואלי יאספו כל חרד וגו':
לרומם את בית אלהינו. אמר רבא בר מחסיא א"ר חמא בר גוריא אמר רב כל עיר שגגותיה גבוהות מבית הכנסת סופה חרבה שנאמר לרומם את בית אלהינו ולהעמיד חרבותיו, והני מילי בבתי אבל בקשקושי ואברורי לית לן בה:
ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם וגו' אנחנו מעלנו. שנו רבותינו אין מעברין את השנה אלא במזומנים לה, מעשה ברשב"ג שאמר השכימו לי שבעה בעליה השכים ומצאה שמונה אמר מי הוא זה שעלה שלא ברשות ירד, עמד שמואל הקטן ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר שנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי, אמר ליה שב בני שב ראויות כל השנים כלן לעבר על ידך אלא אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה, ולאו שמואל הקטן הוה אלא אינש אחרינא הוה ומחמת כסופא הוא דעבד, כי הא דיתיב רבי וקא דריש והריח ריח שום ואמר מי שאכל שום יצא, עמד ר' חייא ויצא עמדו כלם ויצאו, בשחר מצאו ר"ש ב"ר לרבי חייא, א"ל אתה הוא שצערת לאבא, א"ל ח"ו לא תהא כזאת בישראל, ורבי חייא מהיכא גמר לה ממעשה דרבי מאיר, דתניא מעשה באשה אחת שבאה לבית מדרשו של רבי מאיר אמרה ליה רבי אחד מכם קדשני בביאה, עמד רבי מאיר וכתב לה גט, עמדו כלם וכתבו לה גט, ור"מ מהיכא קא גמיר לה, משמואל הקטן, ושמואל הקטן מהיכא קא גמיר לה, משכניה בן יחיאל, ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה, מיהושע דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך חטא ישראל אמר לפניו רבש"ע מי חטא אמר ליה וכי דילטור אני לך והטל גורלות, ואי בעית אימא ממשה רבינו דכתיב עד אנה מאנתם:
ועתה נכרת ברית לאלהינו להוציא כל נשים והנולד מהם. יעקב איש כפר גבוריא הורה בצור מותר למול בנה של נכרית שבא עליה ישראל בשבת, שמע רבי חגי ואיקפד, אמר ליה איתא לקי, אמר בר נש דאמר מילי דאורייתא לקי, א"ל ומן הן הורית דכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם משפחת אב קרויה משפחה, א"ל לא הורית טבות, א"ל ומן הן את מודע לי, א"ל רבע עצמך (לקבל מלקיות) ואנא מודע לך, א"ל כתיב ועתה נכרת ברית וגו', א"ל מן הקבלה את מלקני, א"ל וכתורה יעשה, אמר ליה רצוף רצפך דהיא טפא לאולפנא. מאיזה תורה, מההיא דאמר רבי יוחנן משום רשב"י ולא תתחתן בם וגו' למה כי יסיר את בנך מאחרי, בנך מבת ישראל קרוי בנך ואין בנך מנכריה קרוי בנך אלא בנה:
וכל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים יחרם וגו'. רבי יהושע שלח בתר חד בר נש תלת זמנין ולא אתא, שלח אמר לו אלולי דלא חרמית בר נש מן יומיא הוינא מחרים לההוא גברא, שעל כ"ד דברים מנדין לכבוד הרב וזה אחד מהם, וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם (הוא) כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה:
דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים. י"ב שנה עשה בא"י מתקן בחומה ומושיב את ישראל איש בעירו ואיש באחוזתו, שכן הוא אומר בשנת ל"ב לארתחשסתא באתי אל המלך ולקץ הימים נשאלתי מן המלך וגו' ואבוא ירושלים בשנת עשרים עד שנת שלשים ושתים וסבי יהודה בנין ומצלחן:
שנו רבותינו באחד בניסן ראש השנה למלכים, אמר רב חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן דכתיב דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה, וכתיב בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו ואשא את היין ואתנה למלך ולא הייתי רע (בעיניו) [לפניו], מדקאי בכסליו וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים מכלל דראש השנה לאו ניסן הוא, בשלמא האיך בתרא מפרש לארתחשסתא, אלא האי ממאי דלארתחשסתא דילמא למנינא אחרינא, אמר רב פפא שנת עשרים שנת עשרים לגזרה שוה מה התם לארתחשסתא אף כאן לארתחשסתא, וממאי דמעשה דכסלו קדים דילמא מעשה דניסן קדים, לא ס"ד דתניא דברים שאמר חנניה לנחמיה בכסלו אמר נחמי למלך בניסן, דברים שאמר חנניה לנחמיה דכתיב דברי נחמיה בן חכליה וגו' ויבוא חנני אחד מאחי הוא ואנשים מיהודה ואשאלם על היהודים וגו', מתיב רב יוסף ביום עשרים וארבע לחדש בששי בשנת שתים לדריוש המלך וכתיב בשביעי בעשרים ואחד לחדש היה דבר ה' אל חגי הנביא, ואם איתא בשביעי, בשנת שלש מיבעי ליה, אמר רבי אבהו כורש מלך כשר היה לפיכך מנו לו כמלכי ישראל, מתקיף לה רב יוסף חדא דאם כן קשו קראי אהדדי וכתיב ושיציא ביתה דנה עד יום תלתה לירח אדר די היא שנת שת למלכות דריוש מלכא, ותניא באותו הזמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו שנאמר שם ויבא ירושלים בחדש החמישי היא שנת השביעית למלך, ועוד מי דמי התם דריוש הכא כורש, תנא הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא, כורש שמלך כשר היה, ארתחשסתא על שם מלכותו, ומה שמו דריוש שמו. מכל מקום קשו קראי אהדדי, אמר רבי יצחק לא קשיא כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ, מתקיף לה רב כהנא ומי החמיץ והא כתיב ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרי לעלון לאלה שמיא חנטין מלח חמר ומשח כמאמר כהניא די בירושלם להוא מתיהב להום יום ביום די לא שלו, אמר ליה מטונך די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי, ואי תימא מנא לן דהחמיץ מהכא, נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת, למה ליה דעבד הכי, סבר אי מרדו בי יודאי אקליה בנורא, אטו שלמה לא עבד הכי והא כתיב ויעש שלמה טורי גזית וטור כרותות ארזים, שלמה דעבד מלמעלה, איהו דעבד מלמטה, שלמה שקעיה בבנינא, איהו לא שקעיה בבנינא, שלמה סדייה בסידא, איהו לא סדייה בסידא. אמר רב יוסף ואי תימא רבי יצחק מנא לן דאחמיץ, מהכא דכתיב ויאמר לי המלך והשגל יושבת אצלו, מאי שגל, אמר רב בר ליואי כלבתא, אלא מעתה דכתיב ועל מרא שמיא התרוממת ולמאניא די ביתה היתיו קדמך ואנת ורברבניך שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון, ואי שגל כלבתא מי שתיא חמרא, הא לא קשיא דמלפו ליה ושתיא, אלא מעתה בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר ואי ס"ד שגל כלבתא היא מאי קא מבשר לישראל, הכי קאמר בשכר שהתורה חביבה לישראל כשגל הזו לעו"א יזכו לכתם אופיר, אי בעית אימא לעולם שגל מלכתא היא, ורבא בר ליואי גמרא גמיר לה, ואמאי קרי לה שגל, שהיתה חביבה כשגל: