ילקוט שמעוני/עזרא/רמז תתרסז
ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה. הרי הוא אומר לפי מלאת לבבל שבעים שנה ואומר למלאת לחרבות ירושלים שבעים שנה. שתים וחמשים שנה שעשו בגולה ועלו, שלשה של כורש וארבעה עשר של אחשורוש ושתים של דריוש שנאמר בשנת שתים לדריוש המלך ויען ויאמר מלאך ה' צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים, ארבע שנה היה הבית נבנה שנאמר ושיציא ביתה דנה עד יום תלתא לירח אדר שנת שית לדריוש מלכא, באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עלו עמו, שכן הוא אומר ויעלו בני ישראל מן הכהנים ומן הלוים והמשוררים והשוערים והנתינים אל ירושלים בשנת שבע לארתחשסתא המלך ויבא ירושלים:
כה אמר כורש מלך פרס וגו' ה' אלהי ישראל הוא האלהים. א"ר יוסף גדול תלמוד תורה וכו' (כתוב ברמז תתמ"ג ובסוף מגלה בפסוק ורצוי לרוב אחיו):
מרדכי בלשן. שנו רבותינו פתחיה זה מרדכי, ולמה נקרא שמו פתחיה שפותח דברי ודורשן, דהנהו שלש נשים דאייתיאו שלשה קנין, חדא אמרה לזובתי, חדא אמרה לימתי, חדא אמרה לעונתי, סבור מניה זובתי זובתי ממש, לימתי לימתי ממש, לעונתי לעונתה, דכלהו חדא חטאת וחדא עולה, אמר ליה מרדכי שמא בזוב סיכנה, שמא בים סיכנה, שמא בעינה סיכנה, דכלהו עולות נינהו, בדוק ואשכח הכי. מרדכי בלשן שהיה יודע שבעים לשון, כלהו סנהדרי נמי הוו ידעי שבעים לשון דאמר רבי יוחנן אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה בעלי זקנה בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן, אלא דהוה בליל לישניה ודורשן, כי הא דלא הוו ידעי מהיכא איכא עומר לאתויי, אכרוז, אתא ההוא חרשא אותיב חדא ידיה אאיגרא וחדא ידיה אצריפא, א"ל מרדכי מי איכא דוכתא דשמיה צריפין גגות או גגות צריפין, בדוק ואשכחו, כי בעי לאתויי שתי הלחם לא הוו ידעי מהיכא, אכרוז, אתא ההוא חרשא אותיב חדא ידיה אעינא וחדא ידיה אסיכרא, א"ל מרדכי מי איכא דוכתא דשמיה עין סוכר או סוכר עין, בדוק ואשכח, והיינו דכתיב מרדכי בלשן:
מספר בגוי, א"ר יהודה הלוי ב"ר שלום למוד הקב"ה לפקוד שבט לוי בכל מקום כשהם קטנים, כשירדו ישראל למצרים נמצאו כלם ס"ו שנאמר כל נפש וגו' וכתיב כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים, א"ר לוי בש"ר שמואל בר נחמני זו יוכבד נמנית במעי אמה, וכן בעולי גולה בקשו רבנן משמרות ולא מצאום שלמים ונמצא מספר בגוי שנמנה במעי אמו. א"ר ברכיה הכהן השרף הזה אינו מספיק לצאת עד שמספיגין אותו, כך היתה אמו של אלונמנין ממעי אמו שנאמר אשר באו עם זרובבל וגו' מרדכי בלשן, וכן כל שבטו של לוי אמר הקב"ה מבן חדש ומעלה תפקדם, בן פחת מואב, הם בני דוד בן יהודה דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר בני יואב בן צרויה, וכלהו מפרש התם. אנשי ענתות מאה עשרים ושמונה, אע"פ שנגזרה עליהם גזרה קשה, הדא הוא דכתיב כה אמר ה' על אנשי ענתות הנני פוקד עליהם רעה ושארית לא תהיה להם וכיון שעשו תשובה זכו להתיחס אנשי ענתות:
בני בקבוק בני חקופא בני חרחור. א"ר יוסי בר חנינא ארבע מדות נאמרו בשמות, יש ששמותם נאים ומעשיהם כעורים, מעשיהם נאים ושמותם נאים, שמותם כעורים ומעשיהם כעורים, שמותיהם כעורים ומעשיהם נאים, יש ששמותם נאים ומעשים כעורים זה עשו עושה ואינו עושה, ישמעאל שומע ואינו (עושה) [שומע], שמותם כעורים ומעשיהם כעורים אלו מרגלים, סתור בר סתורין. גדי בר גדי, שמותם כע ורים ומעשיהם נאים אלו עולי גולה. בני בקבוק בני חרחור ועלו ובנו בית המקדש. שמותם נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים ראובן ראו בן בין הבנים, שמעון שומע לקול אביו שבשמים:
ואלה העולי מתל מלח. שנו רבותינו עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וישראלי חללי גרי וחרורי ממזרי נתיני שתוקי אסופי. כהני לויי וישראלי מנא לן דסליקו דכתיב וישובו הכהנים והלוים ומן העם והמשוררים. חללי מנלן, אמר ר' יוחנן גדולה חזקה דכתיב ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזילי אלו בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגואלו מן הכהונה, ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד הכהן לאורים ותומים, אמר להם הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול אף כאן בקדשי הגבול. גרי וחרורי מנא לן, אמר רב חסדא דאמר קרא כל הנבדל מכל גויי הארצות אליהם לדרוש את ה' אלקי ישראל, ממזרי ונתיני מנ"ל, דכתיב וישמע סנבלט החורני וטוביה העבד העמוני (וגשם הערבי) וידע להם רעה גדולה אשר בא אדם לבקש טוב על ישראל, וכתיב כי רבים ביהודה בעלי שבועה לו וכי חתן הוא לשכניה בן ארח ויוחנן בנו לקח את בת משול וקסבר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, הניחא למאן דאמר הולד ממזר אלא למאן דאמר הולד כשר מאי איכא למימר, ותו ממאי דהוי ליה בני דילמא דלא הוו ליה בני, ותו ממאי דכא הוו סליקו דילמא התם הוו, אלא מהכא ואלה העולים מתל מלח אלו בני אדם שדומין מעשיהן למעשה סדום שנהפכה לתל מלח. תל חרשא זה שקורא אביו ואמו משתקתו. ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם זה אסופי שנאסף מן השוק. כרוב אדן אמר ר' אבהו אמר אדון, אני אמרתי יהיו ישראל לפני ככרוב והם שמו עצמם כנמר, איכא דאמרי א"ר אבהו אף על גב ששמו עצמם כנמר הם לפני ככרוב, אמר רבה בר רב הונא כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו מעלה עליו הכתוב כאלו חרש כל העולם כלו וזרעו מלח שנאמר ואלה העולים מתל מלח תל חרשא. עד עמוד הכהן לאורים ותומים וכו' (כתוב בשמואל בפסוק ויעל אביתר ברמז ק"נ):
אשר לא יאכלו מקדש הקדשים וגו'. אלובנות ברזילי, אי לשם שמים נתגיירו יאכלו מקדש הקדשים, אי תימא שלא לשם שמים נתגיירו יאכלו מקדש הקדשים, אי תימא שלא לשם שמים נתגיירו אפילו בקדש הגבול לא יאכלו, ואפילו תימא לשם שמים נתגיירו וגיורת לאו כזונה היא אצל כהונה, פתר לה לא היה מבנות אלא מבנות בנות ואין מבנות בנות כישראל הן וכר"ש דר"ש אומר גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ולא היה בה דעת לטבול או משהטבילה אותה מכיון שהיא חוזרת וטובלת לשם קדושת ישראל כל אחת גיורת היא וגיורת זונה היא אצל הכהונה:
תל חרשא זה שתוקי ואסופי, כרוב אלו הממזרים רובין אלו שהלכו אחר עיניהם. אדן שהיו אומרים לית דין ולית דיין ולית אדון, ר' חזקיה אמר שאמרו אין דין ואין דיין ואומר שהמרו על מעשיהם הרעים, ר' אבין בשם ר' פנחס פירשו עצמן כאמרא בחלוק, נתינים על שם ויתנם יהושע חוטבי עצים וגו' לעדה ולמזבח אלא תלאן [בדופן אמר אני] לא מרחקן ולא מקרבן אלא מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה ודעתו לקרב יקרב ואת שדעתו לרחק ירחק, בא דוד ורחקן שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה, ויבקש דוד את פני ה' התחיל שואל באורים ותומים על הרעב שהיה שלש שנים, הדא הוא דכתיב בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, שהוא עושה משפט ופועלו כאחת, ויאמר ה' אל שאול וגו' שלח להם דוד ואמר מה לכם ולבית שאול אמרו לו על אשר המית ממנו שבעה אנשים שנים חוטבי עצים ושנים שואבי מים וחזן וסופר ושמש. אמר להם מה אתון בעון כדון אמרו לו שבעה אנשים מבניו והוקענום וגו', אמר להם ומה הנאה לכון ואינון מתקטלין סיבו לכון דהב וכסף, והוון אמרין אין לנו כסף וזב עם שאול ועם ביתו אמר דילמא דאינון בהתין פליגין ותעבד פלגי נסב כל חד מנהון והוה מפייס קומי גרמיה ולא אפייסו, באותה שעה אמר דוד שלשה סימנין (כתוב ברמז קנ"ד), מיד עמד ורחקן אף עזרא רחקן ואף לעתיד לבא הקב"ה מרחקן, והעובד העיר:
כל הקהל כאחד ארבע רבוא, עשרה פעמים נמנו ישראל וכו' (כתוב בסוף שמואל בסיומו):
סוסיהם שבע מאות. א"ר אבהו בוא וראה כמה חבב הקב"ה ביאתה של ארץ ישראל, להלן וילך איש מבית לחם יהודה גרדום, ברם הכא סוסיהם חמוריהם גמליהם:
ויכינו המזבח על מכונותיו וכו' (בדברי הימים בפסוק ויאמר דוד זה בית ה' ברמז תתרע"ד):
ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה. שנו רבותינו נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התבה ולישא את כפיו, מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות, רבי אומר אומר אני עד שיהא מבן עשרים שנה דכתיב ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח. ואידך לנצח שאני והאי קרא בלוים הוא דכתיב כדר' יהושע בן לוי דא"ר יהושע בן לוי בארבעה ועשרים מקומות נקראו הכהנים לוים שנאמר והכהנים הלוים וגו':