ילקוט שמעוני/ישעיהו/רמז תיז
וגר זאב עם כבש, זהו שאמר הכתוב מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו, זהו שאמר הכתוב וגר זאב עם כבש וגו' ופרה ודוב תרעינה וגו' ושעשע יונק על חור פתן מלמד שהתינוק של ישראל עתיד להושיט אצבעו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו. גמול ידו הדה וגמולי חלב עתיד ליתן ידו לפיו של חברבר ומוציא מרה מתוך פיו, הדה זו היא ההורגת את הבריות, וכה"א והשבתי חיה רעה מן הארץ, א"ר שמעון משביתן שלא יזיקו, אמר רבי יוחנן אימתי הוא שבחו של הקב"ה בזמן שיש מזיקין או בזמן שאין מזיקין הוי אומר בזמן שיש מזיקין ואין מזיקין. והיה ביום ההוא יוסיף ה' שניית ידו. כיון שראו הנביאים שהתוספת מרובה על העיקר וכו' (כתוב במלכים ברמז רמ"ג):
אודך ה' כי אנפת בי. דרש רב יוסף: במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהלכו לסחורה. ישב לו קוץ לאחד מהם ברגלו, התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינת חבירו בים, התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני, וכה"א לעושה נפלאות גדולות לבדו, אר"א אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו:
אני צויתי למקודשי. אמר רבן גמליאל בשלשה דברים אני אוהב את הפרסיים שהם צנועים באכילתן וצנועים בתשמיש המטה וצנועים בבית הכסא:
ונספחו על בית יעקב. אמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת, כתיב הכא ונספחו וכתיב התם ולשאת ולספחת:
שבר ה' מטה רשעים. אמר רבי מלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון אלו הדיינים שנעשו מקלות לחזניהם, שבט מושלים אלו תלמידי חכמים שבמשפחות הדיינין, מר זוטרא אמר זה ת"ח שמלמד הלכות צבור לדייני בור, רבי אבא בר ממל אמר לאלו הבכורות כשהוקם המשכן צוווהו ווי:
גם ברושים שמחו לך. לא היו ארזים בכבל, וכיון שעלה נבוכדנאצר לארץ ישראל תלש ארזים ושתלן בבבל, וכיון שמת שמחו עליו הדא הוא דכתיב נחה שקטה כל הארץ פצחו רנב, וכתיב גם ברושים שמחו לך וגו':