ילקוט שמעוני/ירמיהו/רמז ש
כרוח קדים אפיצם. כתיב ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה בעזה שברוחות, וכן אתה מוצא שלא נפרע הקב"ה מדור המבול ומאנשי סדום אלא ברוח קדים שנאמר מנשמת אלוה יאבדו אלו דור המבול ומרוח אפו יכלו אלו אנשי סדום, וכן אתה מוצא באנשי המגדל שלא נפרע הקב"ה מהם אלא ברוח קדים שנאמר ויפץ ה' אותם ואין הפצה אלא רוח קדים שנאמר כרוח אפיצם, וכן אתה מוצא שלא נפרע הקב"ה מעשרת השבטים אלא ברוח קדים שנאמר כי הוא בין אחים יפריא יבא קדים רוח ה', כן אתה מוצא שלא נפרע הקב"ה מצור אלא ברוח קדים שנאמר רוח הקדים שברך בלב ימים. וכן אתה מוצא שאין הקב"ה עתיד ליפרע ממלכות עליזה אלא ברוח קדים שנאמר ברוח קדים תשבר אניות תרשיש. וכן אתה מוצא שאין הקב"ה עתיד ליפרע מן הרשעים בגיהנם אלא ברוח קדים שנאמר הנה ברוחו הקשה ביום קדים, וכתיב כי ערוך מאתמול תפתה:
כי כרו שוחה ללכדני. רבי אליעזר אומר שחשדוהו מזונה, ר' שמואל בר נחמני אמר שחשדוהו מאשת איש, בשלמא למאן דאמר שחשדוהו מזונה דכתיב כי שוחה עמוקה דונה, אלא למאן דאמר שחשדוהו מאשת איש מאי זונה, אטו אשת איש מי נפק מכלל זונה. בשלמא למאן דאמר מאשת איש היינו דכתיב אתה ידת כל עצתם עלי למות אלא למאן דאמר שחשדוהו מזונה מאי למות, שהטילוהו בבור טיט. דרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע אפילו בשעה שעושים צדקה לפניך הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהם שכר:
אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי, אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב דכתיב ויקח את בנו הבכור ויעלהו עולה על החומה, ולא דברתי זו בתו של יפתח הגלעדי, ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם:
ואתה פשחור וגו' ובבל תבוא ושם תמות ושם תקבר. רבי חלבו אומר המת בחוצה לארץ ונקבר בחוצה לארץ שתי צרות בידו אחת צרת המיתה ואחת צרת הקבורה, ור' חמא בר חנינא אמר המת בחוצה לארץ כיון שנקבר בחוצה לארץ אין בידו אלא (מיתה) [צרה] אחת, ומה מקיים רבי חמא בר חנינא ושם תמות ושם תקבר, שקבורת ארץ ישראל מכפרת לו שנאמר וכפר אדמתוו עמו:
פתיתני ה' ואפת. אמרה כנס"י רבש"ע פתיתני עד שנתת לנו את התורה ונתת על צוארי עול מצות ובהם נענשתי אלו לא קבלתי את התורה הייתי כאחת האומות לא שכר ולא עונש, שדלתני בסיני אמרת אנכי ה' אלהיך הייתי סבור שהיא רפה חזקתני ותוכל כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. שדלתני בסיני ואמרת לא יהיה לך אלהים אחרים על פני הייתי סבור שהיא רפה חזקתניי ותוכל זובח לאלהים יחרם. פתיתני בסיני ואמרת לא תשא הייתי סבו שהיא רפה חזקתני ותוכל כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. שדלתני בסיני ואמרת זכור את יום השבת הייתי סבור שהיא רפה חזקתני ותוכל מחלליה מות יומת, וכן כל עשרת הדברות. ד"א פתיתני ה' ואפת. בשעה שהגיעה קצה של ירושלים ליחרב א"ל הקב"ה לירמיה קום לך לענתות וקח השדה מאת חנמאל דודך, אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן חן המקום על בעליו ונושאים ונותנים בתוכו, אמר לו הקב"ה קום לך קנה השדה, כיון שיצא ירמיה מירושלים ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על חומת ירושלים ופרצו קרא ואמר יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו ויבוזו אותו ויחריבו אותו ויכנסו לכרם ויקצצו את גפניו שהשומר הניחו והלך לו, שלא תהיו משתבחים ואומרים שאתם כבשתם אותו קריה כבושה כבשתם עם הרוג הרגתם, באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית, הלכו ועלו להם בבימה האמצעית מקום שהיה שלמה המלך יושב ונוטל עצה מן הזקנים משם שנשתכלל בית המקדש שם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף בית המקדש עד שנמלכו ביניהם נטלו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש ונתנו בארבע זויות של היכל ושרפו אותו, ירמיה הנביא יצא מענתות לבא לירושלים נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה אמר בלבו שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות שהרי עשן הקטרת עולה, בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי גזרות של אבנים וחומת ירושלים מפוגרת, התחיל צווח ואומר פתיתני ה' ואפת אפקתני מן לגו ביתא וחרבתיה, והיה בלבי כאש בוערת אמר ירמיה רבון העולמים מה עונות היו בידי שהנביאים שעמדו לפני ועתידים לעמוד אחרי לא החרבת ביתך על ידיהם אלא על ידי. ואף אני לא אזכרנו ומה אני יכול לעשות והוא בלבי כאשה יושבת על המשבר ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ואין עצור אלא צרה שנאמר כי עצור עצר ה', מה היה ירמיה עושה חוזר וצווח מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי לא אחריש: