ילקוט שמעוני/יחזקאל/רמז שסד
כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו. ר' יודן שאל לרב אחא היכן הרגו את זכריה בעזרת ישראל או בעזרת נשים, אמר לו לא בעזרת ישראל ולא בעזרת נשים אלא בעזרת כהנים, ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל ולא כדם הצפור, תמן כתיב איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם וגו' וכסהו בעפר הכא כתיב כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו, כל כך למה להעלות חמה ולנקום נקם, שבע עבירות עשו ישראל באותו היום, הרגו כהן, ונביא, ודיין, ושפכו דם נקי, וחללו את ה', וטמאו את העזרה, ויום הכפורים שחל להיות בשבת היה כיון שבא נבוזראדן התחיל הדם תוסס אמר להם מה טיבו של דם זה שתוסס א"ל דם פרים ואילים וכבשים שהיינו מקריבים על גבי המזבח, מיד שלח והביא פרים ואילים וכבשים שחטן לפניו ועדין היה הדם תוסס, וכיון שלא הודו לו נטלם ותלאם בגרדום, אמרו הואיל והקב"ה מבקש לתבוע דם סזה מידינו דם כהן ונביא הוא שהיה מתנבא עליננו כל הדברים שאתה עושה ועמדנו עליו והרגנוהו, מיד נטל ארבעים אלף פרחי כהונה והרגן עליו עד שהגיע דמם לדמו של זכריה. ומה טעם פרצו ודמים בדמים נגעו, ועדין היה הדם תוסס ונטל מן נערים כך ושחטן ומן בכורים כך ושחטן ומן זקנים כך ושחטן, כיון שראה שעדין הדם תוסס בההיא שעתא נזף ביה אמר ליה ומה את סבור ומה את בעי דנקטיל כל אומתך עליך, באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמים ואמר אם זה שהוא בשר ודם אכזרי היום עודנו ומחר איננו נתמלא רחמים על בני ואני שכתוב בי כי אל רחום ה' אליהך עאכ"ו, מיד/רמז הקב"ה לאותו הדם ונבלע במקומו, כיון שראה נבוזראדן כך אמר בלבו כולם נתחייבו הריגה בשביל נפש אחת מישראל אני שהרגתי כמה נפשות עאכ"ו ערק ליה ואתגייר ונעשה גר צדק, תאנא נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה:
יען טהרתיך ולא טהרת וגו'. מנא הא מילתא דאמרי אינשי קריתיה לבר עמיתך ולא ענייך רמי גודא רבה שדי עילויה, דכתיב יען טהרתיך ולא טהרת וגו'. (כי) [בן אדם] הנני לוקח את מחמד עיניך. א"ר יוחנן כל אדם שמתה אשתו כאלו חרב בית המקדש בימיו שנאמר (כי [בן אדם] הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה, וכתיב ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב, וכתיב הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם:
פארך חבוש עליך. א"ר אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין שנאמר בהם פאר מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך את הוא דמחייבת הא כ"ע פטירי, וה"מ ביום ראשון. אבל חייב בעטיפת הראש מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ולא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מיחייבי. אבל אסור בשאלת שלום מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום, אבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך. ולחם אנשים לא תאכל א"ר יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לאכול משלו מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל. פארך חבוש עליך. אית דבעי למימר תפלין אית דבעי למימר גיהוץ. האנק דום מכלל שהוא צריך לצווח, אבל לא תעשה לך מכאן שהוא צריך להתאבל, מאן דאמר זה תפלין (י) אי מה תפלין לשני ימים אף אבל לשני ימים ת"ל וכו', מאן דאמר זה גיהוץ אי מה גיהוץ שלשים יום אף אבל שלשים יום. ולא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות פניו. (יא) ויכסנה מלרע, א"ר חסדא דלא יהון אמרין פומיה חשש. ולחם אנשים לא תאכל מכאן שהקטנים הולכים אצל הגדולים, ומנין שהגדולים הולכים אצל הקטנים דכתיב כה אמר ה' אל תבא בית מרזח. מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלים ובדרום שואלין, ר' הושעיא אזל לחד אתרא חמא אבליא בשבתא ושאל בהון אמר אני איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו. ופארכם על ראשיכם וגו', אתה מוצא כשירד נבוכדנאצר מירושלים וגלות צדיה בידו יצתה גלות יכניה לקראתו והיו מכוסים שחורים מבפנים ולבנים מבחוץ והיו מקלסין לפני נ"נ נקטוה דורון והוו שואלין להון מה עביד באבא מה עביד בכרי מה עביד באחי והוו אמרין ליה אשר למות למות ואשר לחרב לחרב, והוון מקלסין בהדא ידא ומספידין בחדא ידא לקיים מה שנאמר ופארכם על ראשיכם וגו':
יען (כי) אמור מואב (כתוב ברמז תע"ד):
לבני קדם על בני עמון (כתוב ברמז מ"ה):