ילקוט שמעוני/יהושע/רמז ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


כי שמענו את אשר הוביש ה' וגו' ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, וכתיב ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה ולא היה בהם עוד רוח מאי שנא התם דכתיב ולא היה בהם עוד רוח ומאי שנא הכא דכתיב ולא קמה עוד רוח, לאשמועינן דאפי' איקשוי לא איקשו. מנא ידעה דאמר מר אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב הזונה. אמרו בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לסוף חמשים שנה נתגיירה, אמרה לפניו רבש"ע (ו) בשלשה חטאתי לפניך (בנדה בחלה ובהדלקה) בשלשה מחול לי בחבל בחלון ובחומה שנאמר ותורידם בחבל וגו', ומה שכר נטלה על כך, ר"א אומר זכתה שיצאו ממנו שמנה נביאים וכהנים ואלו הם ירמיה וחלקיה ושריה ומעשיה ברוך בן נריה חנמאל ושלום. וכתיב ומשפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע אלו בני רחב הזונה שהטמינה את המרגלים בבוץ, לבית אשבע שנשבעו לה המרגלים. רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה היתה מבני בהניה של רחב שנאמר וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור אל חולדה הנביאה אשת שלום בן תקות וכתיב הנה אנחנו באים בארץ את תקות וגו'. והלא דברים ק"ו ומה אם מי שהיתה מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה על שקרבה עצמה כך קרבה המקום, ישראל שעושין את התורה עאכ"ו. יש נשים חסידות גיורות הגר אסנת צפרה שפרה פועה בת פרעה רחב רות ויעל אשת חבר הקיני: