ילקוט שמעוני/חגי/רמז תקסז
בשנת שתים לדריוש (במלכים ברמז קפ"א). (זרובבל בן שאלתיאל עבדי):
אכול ואין לשבעה. זהו שאמר הכתוב ועתה לא כימים הראשונים כי זרע השלום הגפן תתן פריה, מהו כימים הראשונים, אתה מוצא כשיצאו ישראל ממצצרים הוריד להם את המן והגיז להם את השליו והעלה להם את הבאר והיה כל שבט ושבט עושה לו אמת המים וממשיכה מן הבאר והייה ממשיכה אצלו והיה נוטע לו תאנים ורמונים גפנים ותפוחים והם עושים פירות בני יומם כשם שהיה בבריאתו של עולם, וכיון שחטא אדם הראשון נתקללה האדמה שנאמר בזעת אפיך תאכל לחם, וכשנסתלקה הבאר מהם נסתלקה הטוב, א"ל הקב"ה למשה לך אמור להם כשיכנסו לארץ ישראל אני מחזיר להם שנאמרר כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים וגו', כיון שבאו לארץ התחילו חוטאים שנאמר ותבואו ותטמאו את ארצי, התחילו זורעים הרבה ומביאים מעט, למה שבטלו הבכורים, אכול ואין לשבעה משבטל לחם הפנים, שתו ואין לשכרה משבטל נסוך היין, לבוש ואין לחום לו משבטלו בגדי כהונה, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב משבטלו עושי צדקה, שכר האדם לא נהיה משבטטלו עולי רגלים, ושכר הבהמה איננה משבטלו הקרבנות, אבל לעתיד הקב"ה מחזירה שנאמר ועתה לא כימים הראשונים:
וארצה בו ואכבד. א"ר שמואל בר איניא א"ר אחא מאי דכתיב וארצה בו ואכבד וקריינא ואכבדה, מ"ש דמחסרא ה"א, אלו ה' דברים שיש בין מקדדש ראשון למקדש שני, ואלו הם ארון וכפרת וכרובים, ואש, ושכינה, ורוח הקדש, ואורים ותוים:
על כן עליכם כלאו שמים מטל. וכן הוא אומר ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה שבשביל עונותיכם אף אומות העולם לוקים. אריב"ל אלו היו אומות העולם יודעים שהם לוקים כשחוטאים ישראל היו מעמידים שני אסטרדיוטין שיהו משמרין כל אחד ואחד שלא יחטא:
ויאמר חגי וגו' במלאכות ה'. אתה מוצא שהנביאים קוריין מלאכים, ודכוותה ברכו ה' מלאכיו, ודכוותה וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ודכוותה ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים, ודכוותה ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, והלא פנחס היה, אלא פנחס בשעה שהיה רוח הקדש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים, ורבנן אמרין אשתו של מנוח מה היתה אומרת לו הנה אי אלהים בא אלי ומראהו כמלאך ה', כסבורה בו הוא נביא ואינו אלא מלאך: