ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תרפ
וכל מעשר בקר וצאן, מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשים. בבקר ובצאן ואין מתעשרין מזה על זה. בכבשים ובעזים ומתעשרין מזה על זה. בחדש ובישן ואין מתעשרין מזה על זה. ויהא חדש וישן מתעשרים מזה על זה, מקל וחומר, ומה כבשים ועזים שהן כלאים זה בזה מתעשרין מזה על זה, חדש וישן שאינן כלאים זה בזה אינו דין שיתעשרו מזה על זה, תלמוד לומר עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן (מין על שאינו מינו) [מחדש על הישן] לא, אף מעשר בהמה (ממין על שאינו מינו) [מחדש על הישן] לא. אי הכי כבשים ועזים נמי לימא מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא. הא רבי רחמנא וצאן משמע כל צאן. אי הכי חדש וישן נמי הכתיב עשר תעשר, ומה ראית, אמר רבא אמר קרא שנה שנה, לשנה הקשיתיו ולא לדבר אחר. א"ל ר' (אבא) [רבא] בר חנן (לר' אמי) [לאביי] [אלא מעתה] גבי מעשר בהמה דלא כתיבי וכל מעשר בקר ומעשר צאן יתעשרו מזה על זה, א"ק העשירי תן עשירי לזה ועשירי לזה. אי הכי כבשים ועזים נמי, הא כתיב וצאן משמע כל צאן אחד, הכא נמי נימא כל מעשר דגן אחד. אמר אביי ראשיתם. רבא אמר בלא ראשיתם [נמי משמע] כל מעשר דגן אחד לא מצית אמרת, בשלמא התם אמרינן וצאן משמע כל [צאן] אחד, דאי סלקא דעתם כבשים ועזים נמי לא, ליכתוב וכל מעשר בהמה. וכי תימא אי כתב בהמה הוה אמינא אפילו היה, תחת תחת מקדשים גמר, ואתי בקל וחומר מחדש וישן. בקר וצאן למה לי, בקר וצאן הוא דאין מתעשרין מזה על זה, הא כבשים ועזים מתעשרין מזה על זה. אלא הכא מי סגי דלא כתיב דגן למעוטי שאר מינין, מתקיף לה רב הונא (בר נתן) [בריה דרב נחמן] אימא לערבו לבקר וצאן, א"ל מר זוטרא בריה דרב נחמן לרבא אית ליה נמי העשירי. איכא דאמרי אמר רבא בלא עשירי נמי לא מצית אמרת בקר וצאן מתעשרין מזה על זה דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא, אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא. והא רבא הוא דאמר שנה לשנה הקשיתיו ולא לדבר אחר. הדר ביה רבא מההיא. ואיתימא חדא מינייהו רב פפא אמרה. תנו רבנן מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין, תלמוד לומר וכל מעשר בקר וצאן וכו'. יכול שאני מרבה אף שמיני ושנים עשר, אמרת הואיל והוא קדוש וטעותו מתקדשת, מה הוא אינו מקודש אלא בסמוך, אף טעותו אין מתקדשת אלא בסמוך. והתניא מה הוא מיוחד אף טעותו מיוחדת, הא מני רבי אלעזר בר' שמעון היא דאמר לעולם אין אחד [עשר] קדוש עד שישתוק בתשיעי ויקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, סבר לה כר' יהודה דאמר טעות מעשר תמורה היא, וסבר לה כאבוה דאמר אין ממיר חוזר וממיר. תניא הבקר לרבות אחד עשר לשלמים, יכול שאני מרבה אף התשיעי, אמרת וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש, הוי אומר לאחריו מקדש תנו רבנן כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להן פתח קטן כדי שלא יהו יכולין לצאת שנים כאחד ומעמיד אמותיהן מבחוץ והן מבפנים (וגדיותיו יוצאות) [וגועות ויוצא] לקראת אמם. וליפקינהו אינהו. יעבור כתיב ולא שיעבירוהו. ולישדי להו ירקי וליפקו לותיה, אמר רב הונא גזרה משום יתום ומשום לקוח. כל אשם יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת, תחת השבט מצוה למנותם בשבט, לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצין או עומד מנין, תלמוד לומר העשירי קדש מכל מקום, [ואין לי אלא שקרא שמו עשירי, לא קרא שמו עשירי מנין, תלמוד לומר יהיה קדש מכל מקום]. יכול היו לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד יכול יהו מעושרין, תלמוד לומר עשירי ואין זה עשירי. ר' יוסי בר' יהודה אומר מעשר, מאי טעמא דר' יוסי בר' יהודה, סבר לה כאבא אלעזר בן גומל, דתניא אבא אלעזר בן גומל אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר, כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה, אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה, ומעשר קרייה רחמנא תרומה, דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו, ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה, אף מעשר בהמה ניטל באומד ובמחשבה. ולד המעושרת לא יניק מן המעושרות ואחרים מתנדבים כך. ולד המוקדשין לא ינוק מן המוקדשין, ואחרים מתנדבין כך. הפועלין לא יאכלו מגרוגרות הקדש, וכן פרה לא תאכל מכרשיני הקדש. מנא הני מילי אמר רב אחדבוי בר אמי אתיא העברה העברה מבכור מה בכור מועלין בו אף חלב המעושרת נמי מועלין בו. חלב המוקדשין נמי אתיא אמו אמו מבכור, הפועלין לא יאכלו וכו' מאי טעמא, א"ק לא תחסום שור בדישו, דישו שלך ולא דישו של הקדש. והרי מעשר דאמר רחמנא לא יגאל, ותנן כל הקדשים יש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור ומן המעשר אלמא לא מהני, אמר לך אביי מעשר נמי איתרבי מהיכא דאיתרבי בכור דיליף העברה העברה מבכור: