לדלג לתוכן

ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תרכז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ מבל תקיף ובל תשהית ובל תטמא למתים. בשלמא בל תטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן. אלא בל תקיף ובל תשחית מנלן, דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה. ומנא לן דליתנהו בהשחתה איבעית אימא קרא מדשני קרא בדבוריה דאם כן ליכתוב קרא פאת זקנכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך, ואיבעית אימא סברא דהא לית להו זקן. איסי בן יהודה אומר אף בל יקרחו קרחה נשים פטורות מאי טעמא דאיסי דריש הכי וכו' [כתוב למטה ברמז תקצ"ג]. דבר אל בני ישראל וסמך, בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. דבר אל בני ישראל והניף בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות. אל בני אהרן וקמץ בני אהרן ולא בנות אהרן. והריקבו בני אהרן ולא בנות אהרן לקבלת הדם, והקטירו [אותו] בני אהרן ולא בנות אהרן ומלק והקטיר איתקש מליקה להקטרה [בני אהרן ולא בנות אהרן] הזיית בן עוף בכהנים ולא בכהנות מקל וחומר מבן צאן, ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזייתו כן עוף שקבע לו כהן למליקתו אינו דין שיקבע לו כהן להזייתו. מנחת כהנת נאכלת (ומנחת כהן אינה נאכלת) דכתיב וכל מנחת הן כליל תהיה לא תאכל כהן ולא כהנת. כהנית מתחללת (וכהן אין מתחלל) דאמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו זרעו מתחלל ואין הוא מתחלל. כהנת מטמאה למתים בני אהרן ולא בנות אהרן. כהן אוכל בקדשי קדשים דכתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה. איש פורע יפורם ואין האשה פורעת ופורמת. האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה דכתיב את בתי נתתי. האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה דכתיב וכי ימכור איש את בתו. האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה דכתיב ורגמו אותו, אותו בלא כסותו (ולא אותה בלא כסותה). האיש נתלה ואין האשה נתלית דאמר קרא ותלית אותו ולא אותה. האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגנבתה דאמר קרא ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה:

בני אהרן יכול חללים תלמוד לומר הכהנים יצאו הללים. מנין לרבות בעלי מומין תלמוד לומר בני אהרן. בני אהרן אף הקטנים. ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו אין לי אלא למת מנין לרבות את הדם תלמוד לומר לנפש ולהלן הוא אומר כי הדם הוא הנפש. מנין לרבות את כל הטומאות הפורשות מן המת תלמוד לומר ואמרת אליהם לרבות את הטומאות הפורשות מן המת. לנפש לא יטמא בעמיו כל זמן שעמיו שם אין מטמא [אבל] מטמא הוא למת מצוה אית דבעי משמעינה מן הדא להחלו (ג להחלו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ואית דבעי משמעינה מן הדא כי קללת אלהים תלוי את שהוא מוזהר על קללת השם מוזהר על מת מצוה. התיבון הרי כותי. אלו שמיתתן בתליה יצא זה שמיתתו בסייף מנין אתה מרבה סייף שנהרג בי. עץ שנתלה בו, סידר שנחנק בו, תלמוד לומר תקברנו, יכול יקברו עמו תלמוד לומר כי קבור תקברנו קבורה לו וקבורה לעצו הא כיצד מעמיק שלשה טפחים שלא תעלה המחרשה. כתיב כי אם לשארו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו יש בעל שהוא מטמא ויש בעל שאינו מטמא מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה. אין שארו אלא אשתו שנאמר שאר אביך היא. הקרובה ולא ארוסה. אליו ולא הגרושה. יאמר לאמו מה תלמוד לומר לאביו ומה לאמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה אביו שאין מתחלל אינו דין שיטמא לו. אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקיה מנין, תלמוד לומר לאביו. ויאמר לאביו מה תלמוד לומר לאמו ומה אביו שהוא חזקה הרי הוא מטמא לו אמו שהיא ודאית אינו דין שיטמא לה אלו כן הייתי אומר מה אביו שלא נתחלל אף אמו שלא נתחללה אמו שנתחללה מנין, תלמוד לומר לאמו. ויאמר בנו ובתו מה תלמוד לומר לאמו ולאביו ומה אם בנו ובתו שאין חייב בהם בכבודן הרי הוא מטמא להם, אביו ואמו שחייב בהם בכבודן אינו דין שיטמא להם אלו כן הייתי אומר בנו ובתו (יכול) בנו ובתו הנפלים תלמוד לומר ואמו ואביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו נפלים ויאמר לבנו ומה תלמוד לומר לבתו, מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן. בן אביו חייב במצות למולו ולפדותו ללמדו תורה אומנות להשיאי אשה מה שאין כן בבת בת, אביה זכאי במציאתה במעשה ידיה ובהפרת נדרה מה שאין כן בבן הא מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן צריך לומר לבנו וצריך לומר לבתו. ויאמר לאחיו ולאחותו ומה תלמוד לומר לבנו ולבתו ומה אם אחיו ואחותו שאין חייב בהם במצות הרי הוא מטמא להם בנו ובתו שהוא חייב. בהם במצוות אינו דין שיטמא להם. אלו כן הייתי אומר אחיו ואחותו (יכול) אחיו ואחותו מאמו, תלמוד לומר בנו ובתו פה בנו ובתו יורשן אף אחיו ואחיותו שהוא יורשן יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשן. ואמר לאחיו מה תלמוד לומר ולאחותו, אלו כן הייתי אומר מה אחיו בין גדול בין קטן אף אחותו בין גדולה בין קטנה תלמוד לומר ולאחותו הבתולה קטנה ולא גדולה אלו אמר לאחותו ולא נאמר אחיו הייתי אומר מה אחותו קטנה ולא גדולה אף אחיו קטן ולא גדול תלמוד לומר לאחיו בין קטן בין גדול. תנו רבנן אחותו ארוסה רבי יהודה ורבי מאיר אומרים מטמא לה. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין מטמא לה. אנוסה ומפותה דברי הכל אין מטמא לה מוכת עץ אין מטמא לה דברי רבי שמעון שהיה רבי שמעון אומר ראייה לכהן גדול מטמא לה שאינה ראויה לכהן גדול אין מטמא לה בוגרת דברי הכל מטמא לה. מאי טעמייהו, רבי יהודה ורבי מאיר דרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה, יכול שאני מוציא אף מוכת עץ. תלמוד לומר אשר לא היתה לאיש מי שהויתה על ידי איש יצאת מוכת עץ שאין הויתה על ידי איש קרובה לרבות את הארוסה אליו לרבות את הבוגרת למה לי קרא והא אמר רבי מאיר בתולה מקצת בתולים מקצת בתולים משמע סלקא דעתך אמינא נילף בתולה בתולה מהתם מה להלן נערה אף כאן נערה. קא משמע לן. ורבי יוסי ורבי שמעון מאי טעמייהו דרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ, אשר לא היתה לאיש פרט לאורסה, קרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות את הבוגרת. הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה. והא אמר רבי שמעון ראויה לכהן גדול מטמא לה ושאינה ראויה לכהן גדול אינו מטמא לה שאני התם דרבי רחמנא קרובה אי הכי מוכת עץ נמי, קרובה אחת ולא שתים. ומה ראית הא אתעביד בה מעשה והא לא אתעביד בה מעשה ורבי יוסי מדשבקיה לבר זוגיה מכלל דבמוכת עץ כרבי מאיר סבירא ליה מנא ליה. נפקא ליה מלא היתה לאיש, והא אפיקתיה, חד מלא היתה וחד מלאיש אליו לרבות הבוגרת והא אמר ר' שמעון בתולה שלמה משמע. טעמא דרבי שמעון נמי התם דדריש מהכא מדאליו לרבות את הבוגרת מכלל דבתולה בתולה שלמה משמע:

לה יטמא. רשות דברי רבי ישמעאל, ר' עקיבא אומר חובה מאי טעמא דרבי ישמעאל איידי דכתב אמור אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא איצטריך למיכתב לה יטמא. ורבי עקיבא מכי אם לשארו נפקא לה יטמא למה לי, לחובה. ורבי ישמעאל לה מטמא ואין מטמא לאבריה. ורבי עקיבא אם כן נכתוב רחמנא לה יטמא למה לי. ורבי ישמעאל איידי דכתב לה כתב נמי יטמא, כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו. לה יטמא לודאי הוא מטמא ואין מטמא לספק. לה יטמא. ואין לאחרים עמה לא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלקט עלקט עצמות פלוני בידי. לה יטמא ולא לאברים וכו' אבל מטמא לעצם כשעורה מאביו, ר' יהודה אומר אין אדם מטמא לעצם כשעורה מאביו אלא חוזר על עצם כשעורה מאביו. מעשה ביוסף בן פקחין שעלתה נימא ברגלו ונכנס הרופא לחתכו והיה הרופא גורר בה, אמר ליה הנה בה כחוט השערה והודיעני, חתכה והניח בה כחוט השערה והדיעו קרא לבנו ואמר לו צא נחוניא בני עד כאן היית חייב לטפל בי מכאן ואילך צא לך אין אדם מטמא לאבר מן החי מאביו. וכשבא דבר לפני חכמים אמרו על זה נאמר יש צדיק אובד בצדקו [הצדיק אבד וצדקו עמו] אמר ר' חסדא נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ"ט א"ק לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. מיתיבי לה יטמא לה הוא מיטמא ואין מיטמא לאבריה לפי שאין אדם מטמא לא לאבר מן החי של אביו ולא לאבר מן המת של אביו אבל מחזר הוא על עצם כשעורה, מאי מחזר הוא לאו למימרא דאי מיחסר פורתא. לא ר' יהודה היא תניא רבי יהודה אומר להמיטמא ואין מיטמא לאבריה וכו'. והתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב לה מיטמא ואין מיטמא לאחר מאבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תריד רקב. יכול [לא] יטמא לשדרא וגלגלת ולרוב בנינה ולרוב מנינה כשהוא אומר ואמרת הוסיף הכתוב טומאה אחרת, הא נמי רבי יהודה היא ורב חסדא דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי יצחק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל לרבי יהושע בן אלישע ארבעה זקנים יאמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. אמר רב הונא נזיר שהוא עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. איתיביה אביי לרב יוסף כהן שהיה מת מונח על כתפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכול יהא חיב תלמוד לומר לא יחלל מי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומר. א"ל ותיקשי לך מתניתין היה מטמא למתים (כל היום) וא"ל אל תטמא (אל תטמא) חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאים. לא קשיא כאן בחבורין כאן שלא בחבורין. וטומאה בחבורין דאורייתא. והא אמר ר' ינאי לא אמרו טימאה בחבורין אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מאי שנא. כאן בחבורי אדם באדם כאן בחבורי אדם במת:

לא יטמא בעל מה תלמוד לומר. לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו מיטמא להם בין כשרין בין פסולין יכול אף לאשתו מיטמא בין כשרה בין פסולה. תלמוד לומר לא יטמא בעל יש בעל שמיטמא וכו'. יכול אף על פי שפרשו מדכי צבור. תלמוד לומר בעמיו בזמן שעושין מעה עמיו ולא בזמן שפרשו מדרכי צבור. להחלו נוהג כמנהג זה הרי הוא חולין. יכול יהא חולין לעולם תלמוד לומר בעמיו להחלו כל זמן שבעמיו הרי הוא חולין פרש הרי הוא בקדשתו: