ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תרד
זהו שאמר הכתוב ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה הוא מתקדש בעולמי בצדקה שהוא מלמד על ישראל שנאמר אני ה' מדבר בצדקה אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני מתקדש בכם שנאמר כי בראותו ילדיו וגו'. וכן הוא אומר ישראל אשר בך אתפאר. אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם שנאמר קדשים תהיו כי קדוש אני, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עד שלא בראתי אתכם היו מלאכי השרת מקלסין ומקדשין אותי בכם והיו אומרים ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם, כיון שנברא אדם הראשון אמרו זה הוא שאנו מקלסין אותך בשמו א"ל גנב הוא שנאמר ותאכל מן העץ וגו'. בא נח א"ל זה הוא א"ל שכור שנאמר וישת מן היין. בא אברהם א"ל זה הוא. א"ל זה גר הוא בא יצחק א"ל זה הוא א"ל זה אוהב שונאי בא יעקב אמר להם זה הוא וכן הוא אומר לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל ונקרא ישראל על שמו. על זה נאמר ישראל אשר בך אתפאר. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי אתכם היו קדושים כשם שאני קדוש שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני. משל למה הדבר דומה למלך שקידש אשה אמר לה הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך למה שאת אשתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך קדש לי ישראל שנאמר לך אל העם וקדשתם קדשם בא הקדוש ברוך הוא ואמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש למה כי קדוש אני אף אתם תהיו קדושים שנאמר דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו:
קדשים תהיו כי קדוש אני זה שאמר הכתוב ואתם הדבקים בה'. וכתיב וכי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי וגו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל איני כבשר ודם. מלך בשר ודם אין רשות להקרא בשמו תדע לך בשעה שאדם מבקש לקטרג חברו קורא לו אגוסטא פלוני ואין לו חיים. אבל ישראל נקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא אלקים וקרא שם ישראל אלקים שנאמר אני אמרתי אלקים אתם נקרא חכם שנאמר חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם וקרא לישראל חכמים שנאמר רק עם חכם ונבון. נקרא דוד שנאמר צח ואדום וקרא לישראל דודים שנאמר שתו ושכרו דודים. נקרא חסיד שנאמר כי חסיד אני נאם ה' וקרא להם חסידים שנאמר אספו לי חסידי נקרא קדוש שנאמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וקרא לישראל קדושים. אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה ובעולם הבא נקראתם קדושים שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. לישראל שתי קדושות ולמלאכים קדושה אחת הדא הוא דכתיב ואשמע אחריו קול וגו' [אמר יחזקאל] אחר שקלסתי אני וחברי שמעתי מלאכי השרת שקלסוהו ואמרו ברוך כבוד ה' ממקומו. ואומר ברן יחד כוכבי בקר אלו ישראל שנמשלו לכוכבים והדר ויריעו כל בני אלקים אלו המלאכים. וכן הוא אומר קדמו שרים אחר נוגנים. קדושים תהיו בכל מיני קדושות. כי קדוש אני שנאמר כי אלקים קדושים הוא שהוא קדוש בכמה מיני קדושות. דבורו בקדושה שנאמר אלקים דבר בקדשו. דרכו בקדושה לאלקים בקדש דרכך. הלוכו בקדושה הליכות אלי מלכי בקדש. קלוסו בקדושה. מי כמכה נאדר בקדש. חשיפת זרועי בקדושה חשף ה' את זרוע קדשו מקדישים אתם את עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי. או אינו אומר אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש תלמוד לומר. כי קדוש אני בקדושתי אני בין מקדשין בין שאינן מקדשין. אבא שאול אומר פמליא של מלך מה עליה להיות (מחכה) [מחקה] למלך. איש אמו ואביו תיראו (כתוב ברמזד' וברמז רצ"ח). איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים. אם כן מה תלמוד לומר איש. איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה. נתגרשה שניהם שוין. יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כלכם חייבין בכבודי. יכול אמר לו אביו הטמא או אל תחזיר אבדה כול ישמע לו. תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו וגו' כלכם חייבים בכבודי. טעמא דכתב הכי הא לא כתב הכי הוה אמינא נציית ליה אמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודן לכבוד המקום דכתיב כבד את אביך וכתיב כבר את ה' מהונך ליציית ליה קמ"ל. אל תפנו אל האלילים תנו רבנן כתב המהלך תחת דיוקנאות ותחת הצורה אסור לקרותו בשבת ודיוקנה עצמה אסור להסתכל בה אפילו בחול משום שנאמר אל תפנו אל האלילים. מא' תלמידא אמר ר' (יוחנן) [חנין] אל תפנו אל מרעתכ':
אל תפנו אל האלילים אל תפנה לעבדם. ר' יהודה אומר אל תפנה לראותן. אלילים זה אחר מן השמות המגונין שנקראת בהו ע"א עלשם מעשיה. אלילים על שם שהן חלולים. פסל על שם שהן פסולין מסכה על שם שהן נסוכין. מצבה על שם שהן עומדין. תרפים על שם שהן מקריבין. שקוצים על שם שהן משוקצין. גלולים על שם שהן מגוללין עצבים על שם שהן עשויין פרקים פרקי' אשרים על שם שהן מתאשרים מאחרים חמנים על שם שהן עומדין בחמה. אל תפני אל האלילים ואלקי מסכה תחלתן אלילים הן אם פונה אתה אחריהן סופך עושה אותן אלוהות. אלקי מסכה לא תעשו יכול יעשו להם אחרים תלמוד לומר לא לכם יכול יעשו הן לאחרים תלמוד לומר לא תעשו. מכאן אתה אומר העושה אלילים לעצמו עובר משום שתים משום לא תעשו ומשום לא לכם. ר' יוסי אומר שלש משום לא תעשו ומשום לא לכם ומשום לא יהיה לך:
וכי תזבחו זבח שלמים וגו' ביום זבחכם יאכל וממחרת שאין תלמוד לומר אלא זה הוא שאמרנו אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה שאף תחלת זביחתו לא תהא אלא על מנת להאכל לשני ימים. אין לי אלא שלמים מנין לכל הנאכלין לשניימים שלא תהא תחלת זביחתם אלא על מנת להאכל לשני ימים תלמוד לומר וכי תזבחו שלמים. וכי תזבחו זבח לרבות כל הנאכלין לשני ימים שלא תהא תחלת זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים. תניא אמר ר' שמעון. בן עזאי ביא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בה לא אל ואל אלקים אלא לי"י שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. נאמר בשור והגס אשה ריח ניחוח ובעוף הדק אשה ריח ניחוח לומר לך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. וכתיב כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי. האוכל בשר אבירים ודם עתידים אשתה. לא אמרתי להם זבחו אלא כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני. ולא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם שנאמר לרצונכם תזבחהו דבר אחר לרצונכם תזבחהו לרעתכם זבוחו. כרבעי מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר שתהא שחיטה לשם בן בקר. א"ל זו בידינו הוא לעכב מנין. א"ל לרצונכם זבוחו לדעתכם זבוחו. תזבחוהו תני רב יוסף תזבחו שלא יהא שנים שוחטין זבח אחד. תזבחוהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב. זו דברי ר' אלעזר בר רבי שמעון מתימתאה. אבל חכמים אומרים שנים שוחטין זבח אחד. והנותר עד יום השלישי (כתיב בפסוק ויהי ביום השמיני/רמז תק"כ). ואם האכל יאכל (כתוב ברמז תצ"ח). פגול הוא לא ירצה אמר ר' ינאי לעולם אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך שהרי פגיל אחד מנופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה דאמר רבי יוחנן תנא זבדא בן לוי נאמר כאן ואוכליו עונו ישא ונאמר להלן הנפש האוכלת עונה תשא מה להלן כרת אף כאן כרת. וזהו שאמרנו אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו. ואיכליו עינו ישא כי את קדש ה' חלל (ונכרתה זה בנין אב כל שהוא קדש חייבין עליו כרת. ובקצרכם פרט לשקצרוהו ליסטים וקרסמוהו נמלים שברחו הרוח או בהמה. ובקצרכם פרט לשקצרוהו נכרים מכאן אתה אומר נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. ורבי יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העימוד. אין לי אלא הקוצר מנין אף התולש תלמוד לומר לקצור. (יכול אף הפקר תלמוד לומר קצירך) [קוטף מנין תלמוד לומר קצירך]. אין לי אלא תבואה קטניות מנין. תלמוד לומר ארצכם. אילנות מנין. תלמוד לומר שדך. יכול אף הירק הקשואין והדלועין אבטיחים והמלפפונות במשמע. תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתן כאחד אין מכניסן לקיום. יצאו תאנים שאף על פי שמכניסן לקיום אין לקיטתן כאחר. מה קציר מיוחד שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה. נשמר למעוטי הפקר. גידולי מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות. לקיטתן כאחד למעוטי תאנה. מכניסן לקיום למעוטי ירק. התבואה והקטנית בכלל זה. באילן האוג והחרובין האגוזים והשקרים הגפנים והרמונים הזיתים והתמרים חייבים בפאה. לא תכלה פאת שדך אין פאה אלא מחמת הכלוי. אין פאה אלא שיש לה שם. אין פאה אלא בסוף. מכאן אמרו אם נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף יצא. רבי שמעון אומר מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדחו מפני גזל עניים. מפני בטול עניים מפני מראית העין. ומשום שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך. מפני גזל עניים כיצד שלא יניח מן הרע על היפה. ומפני הרמאין שלא יראה בשעה שיאן שם אדם יאמר לקרובו עני הרי זו פאה. מפני בטול עניים כיצד שלא יהו עניים יושבין ומשמרין כל היום ויאמרו עכשיו הוא ניתן פאה אלא ילכו וילקטו בתוך שדה אחרת ויהו באין בשעת כלוי. מפני מראית העין כיצד שלא יהו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לפלוני שלא הניח פאה בתוך שדה. ומשום שאמרה תורה לא תכלה. אטו כולהו לאו משום לאו דלא תכלה נינהו אלא אמר רבא מפני הרמאין. אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי סלקא דעתך לא מהני אמאי לקי. ורבא אמר לא מהני מידי והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא והרי פאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך ותנן מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים. לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי עד שאל מרחו. מרחו מעשר ונותן לו. משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה עד שלא הורמה חלתה. א"ל אביי שאני התם דכתיב עזוב תעזוב ורבא א"ל עזוב תעזוב להכי הוא דאתא יש לך עזיבה שהיא כזו ואי זו זו המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות בשכחה ופאה ותני עלה ופטור מן המעשר. משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה ונותן בעי רבי יונתן מאי טעמא דרבי ישמעאל משום דקסבר שנוי אינו קונה או דילמא בעלמא קסבר שנוי קונה והכא משום דכתיב תעזוב יתירא הוא. ואם תמצא לומר טעמא דרבי ישמעאל משום תעזוב יתירא לרבנן תעזוב יתירא דכתב רחמנא למה לי. מיבעי ליה לכדתניא המפקיר את כרמו והשכים בבקר וכו'. פאה אף על גב דכתב שדך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא ובקצרכם את קציר ארצכם [אלא] שדך למה לי למעוטי שותפות נכרי. ולקט קצירך לא תלקט ולא לקט קטוף שיאן לקט אלא הבא מחמת קצירה דברי רבי יוסי. ומודה רבי יוסי במידי דאורחיה דתניא קציר אין לי אלא קציר (קוטף) [עוקר] מנין תלמוד לומר לקצור. תולש מנין תלמוד לומר בקצרך. שדך ולא של אחרים, ר' ישמעאל בר' יהודה אומר משום רבי שמעון שדך ולא שותף עם הנכרי. שדךם לחייב על כל שדה ושדה, מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית דרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והגיר וזרע אחר והקוצר לשחת מפסיק דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין מפסיק אלא אם כן חרש, אמת המים הקבוע היר זו מפסקת. רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לקצור כאחת מפסקת. וכל ההרים אר במעדר יעדרון אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו נותן פאה לכל וכו'. הכל מפסיקים לזרעים ואין מפסיקים לאילן אלא גדר שגבוה עשרה טפחים אם היה שער כותש אין מפסיק אלא נותן פאה על הכל, לחרובין כל שרואה זה את זה, אמר ר"ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנים פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח. לחרובין כל שרואה זה את זה. רבי אלעזר ברבי צדוק. אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר. לקט קצירך ולא לקט קטוף. אין לקט אלא מחמת הקציר מכאן אמרו היה קוצר קצר מלא ידו ותלש מלא קומצו הכהו הקוץ ועקצתו עקרב ונבעת ונפל מידו לארץ הרי אלו של בעל הבית, תוך היד תוך המגל לעניים. אחר היד אחר המגל לבעל הבית. ראש היד ראש המגל רבי ישמעאל אומר לעניים, רבי עקיבא אומר לבעל הבית. ארבע שבכרם הפרט והעוללות השכחה והפאה כולן אין בהן טובת הנאה לבעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו. ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי: