ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תקלז

<< · ילקוט שמעוני · ויקרא · רמז תקלז · >>

אך את זה תאכלו ממעלי הגרה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה שיא אתה אוכל ואיזה זה טהור הנולד מן הטמא. או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור ומאי ממעלי הגרה וממפריסיהפרסה הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכל תלמוד לומר גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. רבי שמעון אומר גמל גמל שני פעמים אחר גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה. ורבנן האי גמל גמל מאי עבדי ליה חד לאסור עצמו וחד לאסור חלבו. ורבי שמעון נפקא ליה מאת הגמל. ורבנן אתים לא דרשי כדתניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה וכיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש וכו'. אלא מעתה שפן שפן וארנבת ארנבת וחזיר חזיר למאי אתא. אלא לכדתניא למה נשנו בבהמה מפני השסועה. ובעופות מפני הראה. גמל גמל נמי להכי הוא דאתא. כל היכא דאיכא למידרש דרשינן. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא טעמא לרבנן מגמל גמל ולרבי שמעון מאת הגמל הא לאו הכי חלב דבהמה טמאה שרי מאי שנא מהא דתניא הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן איצטריך סד"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי הילכך אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל:

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו'. יש לך במעלי גרה ומפריסי פרסה שאי אתה אוכל ואלו הן הטרפות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ברובה נפסק חוט השדרה ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית הללו נשברה השדרה ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הריאה שניקבה או שחסרה רבי ישמעאל אומר עד שתינקב לבית הסימפונות ניקבה הקבה ניקבו הדקין. ר' יוסי בר"י אומר אף ניקבה המרה פסולה. הכרם הפנימי שנקבה או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה ברובה. המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת האי בגסה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס. יכול אפילו נפדה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח ניקב חלב ולא לבית חללו נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית המסס ובית הכוכות שניקבו זה לתוך זה ניטלו הכליות ניטל הטחול ניטל לחי התחתון ניטל האם שלה וחרותה בידי שמטים תלמוד לומר נבלה וטרפה מה נבלה שאין כמוה חיה אף טרפה שאין כמוה חיה יצאה זו שמכסוה חיה. יכול אפילו אכלה הרדופני וצואת התרנגולים וששתתה מים הרעים תלמוד לומר נבלה וטרפה מה נבלה שאינה בתחיים אף טרפה שאינה בת חיים יצאה זו שהיא בת חיים. הלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין ומודים שאם נשתייר עליה עור בסלע שהיא כשרה. מנין לרבות חמש חטאות מתות תלמוד לומר ממעלי הגרה טמא. מנין לרבות פסולי המוקדשין תלמוד לומר ממעלי הגרה טמא [מנין לרבות חלב ה' חטאות מתות תלמוד לומר ממעלי הגרה טמא]. מנין לרבות חלב פסולי המוקדשין תלמוד לומר (מן) השסועה טמא. מנין לרבות חלב בהמה טמאה ודין הוא אסר בהמה טמאה ואסר ענבים בנזיר מה ענבים בנזיר נעשה מה שיוצא מהם כמותם אף בהמה נעשה מה שיוצא ממנה כמותה. הן אם עשה את היין כענבים שהוא גופן נעשה את חלב בהמה טמאה שאינה גופה. רבן שמעון בן גמליאל אמר אם עשה את היין כענבים בנזיר שאסור בפסילתן נעשה את חלב כבהמה שאין אסור בפסולתה. תרומה תוכיח שאין אסור בפסולתה ועשו את ייצא ממנה כמותה. הן אם החמיר בתרומה באיסור חמור נחמיר בבהמה באיסור הקל, תלמוד לומר גמל גמל שני פעמים אם אינו ענין לכשרה תנהו ענין לחלבה. יכול אף (דם) [בשר] מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתן ודין הוא ומה אם בהמה שהקלת במגעה וכו' כדלעיל:

את הגמל כי מעלה גרה הוא ואת השפן כי מעלה גרה הוא ואת הארנבת כי מעלת גרה היא. מה תלמוד לומר אם לתיקון מקרא הרי כבר נאמר דגמל הארנבת השפן כי מעלה גרה המה ולמה באו לרבות את הרבויים שאמרנו. ואת הגמל כי מעלה גרה הוא מה תלמוד לומר שיכול יתירנו סימן אחד ודין הוא ומה אם חזיר שמפריס פרסה טמא גמל שאין מפריס פרסה אינו דין שיהא טמא. אילו כן הייתי אומר מי אוסר את החזיר גרה תתיר את דגמל תלמוד לומר את הגמל כי מעלה גרה הוא טמא. יאמר גמל וקל וחומר לחזיר. ומה גמל שמעלה גרה טמא חזיר שאין מעלה גרה אינו דין שיהא טמא. אילו כן הייתי אומר מי אוסר את הגמל פרסה הוא תתיר את החזיר תלמוד לומר ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא:

מבשרם לא תאכלו ולא מן העצמות ולא מן הגידין ולא מן הקרנים ולא הטלפים שלהן:

ובנבלתם לא תגעו. יכול יהיו חייבין על מגע נבלה תלמוד לומר אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו הכהנים אין מטמאין למתים ישראל מטמאין למתים וקל וחומר אם מטמאים למתים חמורים לא יטמאו לנבלות קלות הא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו ברגל. אחרים אומרים ובנבלתם לא תגעו יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה את ארבעים תלמוד לומר ולאלה תטמאו. אי ולאלה תטמאו יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא בה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו הא כיצד הוי אומר רשות, טמאים מלמד שמצטרפין זה עם זה בשר ובשר חלב וחלב בשר וחלב בין בחייהן בין במיתתן. טמאים לאסור את צירן ורוטבן וקיפה שלהן. הם פרט לשאין בהן בנותן טעם. לכם מותרין בהנאה:

תנו רבנן ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני לא תאכל את שאין לו וכו' שומע אני אכול את שיש לו למה שנאן הכתוב לעבור עליו בעשה ולא תעשה. את זה תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד לומר שיכול התיר במפורש והתיר בסתום מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא בכלים. ומנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים. היכן התיר בכלים דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו במים בימים ובנחלים הוא דאית ליה אכול דלית ליה לא תאכל הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול. ואימא בכלים אף על גב דאית ליה לא תאכל. לא סלקא דעתך דכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לא יאכל בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תאכל הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול. ואימא במים כלל בימים ובנחלים פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ימים ונחלים אין חריצין ונעיצין לא. במים חזר וכלל. הני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו. אמר רבינא כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שתי כללות סמוכים הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל. במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מים נובעים אף כל מים נובעים. מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא. ומאי מיעט מיעט בורות שיהין ומערות להתירא. ואימא מה הפרט מפורש מים גדלים על גבי קרקע אף כל מים גדלים על גבי קרקע. ומאי רבי רבי אפילו בורות שיחין ומערות לאיסורא ומאי מיעט כלים, אם כן תאכלו מאי אהניא ליה. דברי רבי ישמעאל תנא במים במים ב' פעמים אין זה כלל ופרט וכלל אלא ריבה ומיעט וריבה במים ריבה בימים ובנחלים מיעט במים חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל. מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא. ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות להתירא. ואימא מאי רבי רבי בורות שיחין ומערות ומאי מיעט מיעט כלים. אם כן תאכלו מאי אהני ליה. ואיפוך אנא כדתני מתתיה בר יהודה מה ראית לרבות בורות שיחין ומערות להתירא ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא. מרבה אני בורות שיחין ומערות שהם עצורים ככלים ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורין בכלים. הי סתום והי מפורש פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר יש לו מפורש אין לו סתום. וחד אמר אין לו מפורש יש לו סתום. מ"ט דמ"ד יש לו מפורש אמר לך מיניה הוא דקא משתרו כלים. מ"ט דמאן דאמר אין לו מפורש דהאי הוא דקא מוכח אהאיך. דאי מהאיך הוה אמינא בכלים אעג דאית ליה נמי לא תאכל תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והעפיין הרי זה מותר. יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים כגון אפונם ואטנם כטפסיטים ואכפטיים הרי זה מותר. כל שיש לו קשקשים ושי לו סנפיר דג טהור. יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. מכדי אקשקשת דמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי. אי לא כתב רחמנא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא כתב רחמנא סנפיר. והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת מנלן דקשקשת לבושא היא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. וליכתוב רחמנא קשקשים ולא בעי סנפיר. אמר ר' אבהו וכן תני דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר:

אמר רב יהודה האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא לוקה משום כל השרץ השורץ על הארץ. אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע משום בל תשקצו [ומשום] כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ומשום לא תטמאו ומשום מבשרם לא תאכלו. נמלה לוקה חמש משום השרץ השורץ על הארץ. צירעה לוקה שש משום שרץ העוף. אמר רב האי מאן דמשהה בנקביו עובר משום בל תשקצו. אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי מיא בקרני דאומנא עובר משום בל תשקצו:

מכל אשר במים וגו'. [בימים] זה ים הגדול שנאמר ולמקוה המים קרא ימים. ובנחלים אלו נהרות שנאמר ונהר יוצא מעדן. אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים ואין מושכין בימות החמה עד שאתה מרבה את הביברין תלמוד לומר במים. יכול לענין היתר עשה אתכל המים כימים וכנחלים [מנין אף לענין איסור נעשה כל המים כימים וכנחלים] תלמוד לומר ימים ימים נחלים נחלים לגזרה שוה מה ימים ונחלים האמורים לענין היתר עשה את כל המים כימים וכנחלים אף לענין איסור עשה את כל המים כימים וכנחלים. אתה אומר לכך נאמר במים במים שהתרתי הם המים שאסרתי. או אינו אלא במין שהתרתי באותו מצין אסרתי ואיזה מין התרתי בעל עצמות ופרה ורבה. ומנין בעל עצמות ואין פרה ורבה אין בעל עצמות ופרה ורבה, עד שאתה מרבה להביא את הגלים והצפרדעים הגדלים בים והגדלים ביבשה תלמוד לומר וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו' לא תאכלו. אין לי אלא המרבה בקשקשין ובנפירין כגון קיפונות מנין אפילו אין לו אלא קשקשת אחת ואין לו אלא סנפיר אחת תלמוד לומר וקשקשת. רבי יהודה אומר אף שני קשקשין שנאמר קשקשת ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ושריון קשקשים הוא לבוש. ר' יוסי בן דורמסקית אומר לויתן דג טהור הוא שנאמר גאוה אפיקי מגנים אלו קשקשים שלו, תחתיו חדודי חרס אלו סנפירין שלו. תאכלו לרבות את הטהור שבמעי הטמא. יכול אף הטמא שבמעי הטהור תלמוד לומר אותם. ומה ראית לומר בבהמה שבמעי הטמא טמא ושבמעי הטהור טהור ודגים אינן כן. לפי שאינן גידוליו. תאכלו לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא. יכול אף על פי שנימוק תלמוד לומר אותם. חיה זו חית הים. נפש להביא את הסילנית (נ"א הסירונית). יכול תהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי תלמוד לומר זאת, שקץ לאסור צירן ורוטבן ואת הקיפה שלהן. הם פרט לשאין בהן בנותן טעם. לכם מותרין בהנאה. ושקץ יהיו לכם לרבות את עירובו. כמה יהיה בו ויהא אסור משקל עשרה זוז ביהודה שהוא חמש סלעים בגליל בגרב וכל גרב שמחזיק סאתים דג טמא צירו אסור. ר"י אומר רביעית בסאתים ר' יוסי אומר אחד מששה [עשר] בו. מבשרם לא מן העצמות ולא מן הסנפירין שלהם. ואת נבלתם תשקצו לרבות היבחושים שסינגן. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים מה תלמוד לומר. שיכול אין לי אלא המעלה סמיני טהרה שלו ליבשה השירן במים מנא לן תלמוד לומר במים. שקץ הוא לכם שלא תעשה בהן סחורה. שקץ תשקצו לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ואת ביציהן ועורותיהן ואת עירוביהן. אלה, הם, מן, הרי אלו מיעוטין פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפים ולנוצה. לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל. או לא יאכלו לאסרו בהנאה תלמוד לומר לא תאכלום הא כיצד באכילה אסורין בהנאה מותרין ומה אני מקיים לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל. הילכתא קוקאני אסירי דמינם ניים וקא עיילי ליה באוסייה. [תולעים דרני דבשרא אסירי דכוורי שריין] א"ל רבינא לאימא אבלע לי ואנא איכול. א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא (נפחא) לרבינא מ"ש מדתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות הדרנין שבבהמה. א"ל הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דקא משתרי והני מדלא קא מהניא להן שחיטה באיסורייהו קא קיימי, דגים באסיפה בעלמא הוא דקא מישתרו והכי כי גדלי בהתירא קא גדלי. סימני העוף לא נאמרו. ולא והתניא את הנשר ואת הפרס מה נשר שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל טמא אף כל כיוצא בו טמא. תורים מה תורים שיש להם אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף אין דורסין ואוכלין וטהורים אף כל כיוצא בהן טהורים. אמר אביי לא נאמר פירושן מדברי תורה אלא מדברי כופרים. תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר נשר דלית ליה כלל הוא דלא תיכול הא איכא דאית ליה חד אכול. אלא תורים דכתב רחמנא למאי הילכתא. אמר רב עוקבא בר חמא לקרבן. רבי עקיבא אומר נאמר כאן נשר ונאמר להלן נשר מה נשר האמור להלן עשה כל האמורין עם הנשר בל תאכיל ככל תאכל אף נשר האמור להלן עשה כל האמורין עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל אף נשר האמור כאן נעשה כל האמורין עם הנשר בל תאכיל ככל תאכל. רבי ישמעאל אומר נאמר כאן דיה ונאמר להלן איה מה דיה האמורה להלן עשה את הדאה מן דיה אף איה האמורה כאן נעשה הדאה מן איה:

את כל עורב תני עורב זה עורב. למינו רבי אליעזר אומר להביא את הזרזיר. א"ל לרבי אליעזר והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלין אותן מפני שיש להן זפק אמר ליה עתידין ליתן את הדין. דבר אחר למינו רבי אליעזר אומר להביא סנונית לבנה אמרו ליה והלא אנשי גליל העליון היו אוכלין אותו שקורקבנו נקלף א"ל אף הם עתידין ליתן את הדין אלא עורב וכל מין עורב. אמר רב יהודה עוף המסרט כשר לטהרת מצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים. תנו רבנן עורב זה עורב, את כל עורב להביא עורב העמקי והבא בראש יונים. עורב זה עורב. אטו קמן קאי. אלא עורב זה עורב שחור. וכן הוא אומר שחורות כעורב, עורב העמקי זהו עורב חוורת. וכן הוא אומר מראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל. והבא בראש יונים אמר רב פפא לא תימא דאתי בריש יוני אלא דדמי רשיה לדיונה (כתוב ברמז קי"ג):

ואת בת היענה אמר חזקיה מנין לביצה טמאה שהיא אסורה מן התורה שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא אי זו זו ביצה טמאה. ודילמא היינו שמה לא ס"ד דכתיב בת עמי לאכזר כיענים במדבר. ולא והכתיב אעשה מספר כתנים ואבל כבנות יענה כיענה זו שמתאבלת על בנותיה ושכנו שם בנות יענה כיענה זו שהיא שוכנת עם חברותיה. תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה, ואי סלקא דעתך ביצה ביצה בתמימר שירה היא. אלא קרי לה הכי וקרי לה הכי מדפסיק להו ספרא בתרתי שמע מינה תרתי שמי נינהו. אלא מעתה כדרלעומר דקא פסיק להו כפרא הכי נמי דתרתי שמי נינהו. התם בשתי תיבות קא פסיק להו בשני שיטין לא קא פסיק להו וכו'. תנו רבנן הנץ זה הנץ, למינהו להביא את בר הדיא, מאי בר הדיא אמר אביי שורינקא. ואת הכוס ואת השלך אמר רב יהודה שלך זה השלוה דגים מן הים. דוכיפת שהודו כפות וזהו שהביא שמיר לבית המקדש ר' יוחנן כי הוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה. וכי חזי נמלה אמר צדקתך כהררי אל. ואת התנשמת תנו רבנן תנשמת באוות שבעופות. או אינו אלא באוות שבשרצים. אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בעופות אף כאן בעופות ותני נמי גבי שרצים כי האי גוונא תנשמת זו באוות שבשרצים וכו'. ואת הקאת ואת הרחם אמר רבי יהודה קאת זה הקוק, רחם זה שרקרק. אמר רבי יוחנן למה נקרא שמו רחם כיון שבא רחם באו רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי והוא דיתיב אמירי וקא עביד שרקרק. וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתא משירא דכתיב אשרקה להם ואקבצם. אמר ליה רב אדא בר שימי למר בריה דרב אידי והא ההוא דיתיב אביי כרבא ושרק ואתי גללא ואפסקיה למוחיה. ההיא בדאה הוה:

ואת החסידה אמר רב החסידה זו דיה לבנה ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה. ואנפה זו דיה רגזנית. ולמה נקרא שמה אנפה שהיא מנאפת עם חברותיה. אמר רב חסדא אמר רב כ"ד עופות טמאין הן. אמר ליה רב חנן בר רב חסדא דהיכא אי דויקרא עשרים הוו אי דמשנה תורה כי אם הוו. וכי תימא דאה דכתיב בויקרא ולא כתיב במשנה תורה שדייה עילוייהו אכתי כ"ב הוו. אמר ליה הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב למינה למינה למינהו למינהו הרי כאן ארבע, אי הכי כ"ו הוו. אמר אביי ראה ודאה אחת הוא. דאי סלקא דעתך תרין אינון מכדי משנה תורה לאוספי הוא דאתא מאי שנא הכא דכתיב דאה ומאי שנא הכא דכתיב ראה אלא לאו שמע מינה ראה וראה אחת היא, ואכתי כ"ה הו. אמר אביי כשם שראה וראה אחת היא כך איה ודיה אחת היא. דאי ס"ד תרי אינון מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא מאי שנא הכא דכתיב למינה אאיה זמאי שנא התם דכתיב למינה אדיה אלא שמע מינה איה ודיה אחת היא. וכי מאחר דאחת היא למה לי למיכתב איה ודיה. לכדתניא רבי אומר אקרא אני איה דיה למה נאמר כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק תהא קורא אתה איה והוא קורא דיה אתה קורא דיה והוא קורא איה לכך כתב במשנה תורה הראה ואת האיה והדיה למינה. ופליגא דר' אבהו דאמר ר' אבהו ראה זה איה למה נקרא שמה ראה שהיא רואה ביותר וכן הוא אומר נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. מיתיבי למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה מאי לאו מדבהמה אתא לאוסופי עופות נמי לאוסופי. לא התם לאוסופי הכא לפרושי כו'. ומדראה היינו איה מכלל ראיה לאו היינו דיה מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא מ"ש התם דכתיב למינה ומאי שנא הכא דלא כתיב למינה אאיה אלא לאו שמע מינה ראה איה ודיה אחת היא. ומדראה איה ודיה אחת היא מכלל דדאה מין אחר הוא מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא מאי שנא התם דכתיב ראה ולא כתיב דאה אלא ש"מ ראה ודאה איה ודיה אחת הן. תנא עומדת כאן בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל. תניא איסי בן יהודה אומר מאה מיני עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן. תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טהורה מועטת מן הטמאה לפיכך מנה הכתוב בטהורה וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרובים על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאים. מאי קמ"ל כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. תנא אבימי בריה דרבי אבהו שבע מאות מיני דגים ושמונה מאות מיני חגבים ולעופות טהורים אין מספר. אמר רבי יצחק עוף טהור נאכל במסורות ונאמן הצייד לומר עוף זה טהור. אמר ר' יוחנן והוא שבקי בהם ובשמותיהם:

את זה תאכלו מכל שרץ העוף. תניא רבי יעקב אומר זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא. שרץ עוף טמא בהדיא כתיב ביה. אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משרץ ואי זה זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגזין והצירעין, אמרת לא מה ראית לרבותדבש דבורים ולהוציא הנזין והצירעין. מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש להם שם לווי:

אשר לו כרעים. תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל הזה מותר. רבי אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לו כרעים אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. מאי זחל אמר אביי אסחרא. ג' לו כתובין בתורה בלמאן דאמר אל"ף וקורין בלמאן דאמר וא"ו אשר לו כרעים אשר לוחומה אם לוא יגיד. תנו רבנן את אלה מהם תאכלו תא הארבה למינו ארבה זה גובאי, סלעם זה רשון, תרגול זה ניפול, חגב זה נדיין. ומה תלמוד לומר למינו למינהו למינהו למינהו ד' פעמים להביא צפורת כרמים ויוחנא ירושלמית והערצוביא והדיובנית. דבי רבי ישמעאל תנא אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות. ארבה זה גובאי ומה תלמוד לומר למינהו להביא צפורת כרמים. אין לי אלא הבא ואין לו גבחת הבא ויש לו גבחת מנין תלמוד לומר סלעים זה ניפול, למינהו להביא את האושכף. אן לי אלא הבא ואין לו גבחת הבא ויש לו נבחת הבא ואין לו זנב הבא ויש לו זנב מנין תלמוד לומר חרגול זה רשון. למינהו להביא את הכרפסת ואת השהלנית. אין לי אלא הבאואין לו גבחת הבא ויש לו גבחת הבא ואין ראשו ארוך [הבא וראשו ארוך] מני. אמרת הרי אתה דן בנין אב משלשתן לא ראי ארבה כרא תרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי שניהם הצד השוה שבהם שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו [אף וכו'], והלא הצרצור הזה יש לו ארבע רגלים ד' כנפים וקסוליו וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר, תלמוד לומר חגב ששמו חגב. אי שמו חגב יכול אפילו אין בו סימנין הללו, תלמוד לומר למינהו עד שיהא בו סימנין הללו. פריך רב אחאי מה להנך שכן אין ראשן ארוך. אלא אמר רב אחאי סלעם קרא יתירא היא, לא לכתוב רחמנא סלעם ותיתי מארבה ומחרגול. דמאי פרכת מה לארבה שכן אין לו גבחת הרי חרגול דיש לו גבחת מה לחרגול דיש לו זנב הרי ארבה דאין לו זנב סלעם דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לראשו ארוך, במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל בראשו ארוך קא מיפלגי תנא דבי רב סבר אשר לו כרעים כלל ארבה סלעים חרגול חגב למינהו פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דמיניה אין דלאו מיניה לא. ואיתרבי כל דדמי ליה משני צדדין. ותנא דבי רבי ישמעאל סבר אשר לו כרעים כלל ארבה חרגול סלעם חגב פרט למינהו חזר וכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ומרבה כל דדמי ליה בחד גיסא (בארבעה סימנין) והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא כללא קמא אשר לו כרעים דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול כללא בתרא עד דשוו בארבעה סימנין. אין תנא דבי ר' ישמעאל דריש כללי ופרטי כי האי גוונא, מאי שנא התם דאמר סלעם זה רשון חרגול זה ניפול ומאי שנא הכא דאמר סלעם זה ניפול חרגול זה רשון. מר כי אתריה ומר כי אתריה:

כל שרץ העוף ההולך על ארבע וגו'. יכול הכל יהא אסור תלמוד לומר את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע. יכול יהא הכל מותר תלמוד לומר ארבה וסלעם וחרגול וחגב. אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר המינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה הא כיצד הריני לומד סתום מן המפורש מה ארבה שיש לו ארבע רגלים וכו'. רבי אומר וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם אם יש לו חמש הרי הוא טהור. שקץ הוא פרט לערבוביא מכאן אמרו חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסל את צירן. העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. ולאלה תטמאו יכול לכל האמור בענין, ומה אמור בענין בהמה חיה עופות וחגבים יכול יהא אבר מן החי מטמא בכולן. תלמוד לומר בהמה, אוציא את הדגים הגדלים בים שאין (במינם) מקבלין טומאה ולא אוציא את החגבים, תלמוד לומר מפרסת. אוציא את החגבים שאין למינן טומאה ולא אוציא את העופות שיש למינן טומאה, תלמוד לומר פרסה. אוציא את העוף הטמא ולא אוציא את העוף הטהור. ודין הוא ומה אם בהמה שיאן מטמא בגדים אבית אבליעה אבר מן ההיממנה מטמא, עוף שמטמא בגדים אבית אבליעה אינו דין שיהא אבר מן החי ממנו מטמא תלמוד לומר ושסע. אין לי אלא בהמה טהורה בהמה טמאה מנין תלמוד לומר אשר היא, חיה טהורה מנין תלמוד לומר (פרסה) [מפרסת]. חיה טמאה מנין תלמוד לומר פרסה. לשסועין מנין תלמוד לומר ושסע. לשאין שסועין מנין תלמוד לומר איננה שוסעת. מעלת גרה בבהמה מנין תלמוד לומר מעלת גרה. לשיאן מעלה גרה מנין תלמוד לומר איננה מעלה, והלא חזיר מפריס ומשסע יכול לא יהא אבר מן החי מיטמא הימנו תלמוד לומר וגרה איננה מעלה. טמאים במה הכתוב מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה. אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למטה. הא במה הוא מדבר באבר מן החי. והלא דין הוא נאמר טמא באדם ונאמר טמא בבהמה מה אדם אבר מן החי מטמא הימנו אף בהמה יהא אבר מן החי מטמא הימנה. הן אם נחמיר באדם בטומאה חמורה נחמיר בבהמה בטומאה קלה אני אדיננו מן השרצים הקלים טמא בשרץ טמא בבהמה מה שרץ אבר מן החי הימנו מטמא אף בהמה יהא אבר מן החי ממנה מטמא. הן אם נחמיר בשרץ שעשה דמו כבשרן נחמיר בבהמה שלא עשה דמה כבשרה אני אדיננו מן אבר מן המת חמור ממנו ומה אם אבר מן המת שיאן איסורו נוהג בבני נח כישראל הרי הוא מטמא. אבר מן החי שאיסורו נוהג בבני נח כישראל אינו דין שיטמא. לא אם אמרת באבר מן המת שהבשר הפורש ממנו טמא תאמר באבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור הואיל והבשר הפורש ממנו טהור לא יטמא תלמוד לומר הנוגע והנושא להביא את אבר מן החי, יכול אף בשר הפורש מן החי יטמא תלמוד לומר נבלה מה נבלה שאין לה חליפין אף אבר מן החי שאין לו חליפין דברי ר' יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר מה נבלה גידין ועצמות אף אבר מן החי גידין ועצמות. רבי אומר מה נבלה [כברייתה] בשר גידין ועצמות אף אבר מן החי כברייתו בשר גידין ועצמות. הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים. והלא דין הוא ומה אם משא מועט הרי הוא מטמא בגדים מגע מרובה אינו דין שיטמא בגדים, תלמוד לומר הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים. הנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים והלא דין הוא ומה אם מגע מרובה אין מטמא בגדים משא מועט אינו דין שלא יטמא בגדים תלמוד לומר הנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים. יכול אף הצרעה תלמוד לומר בגד. אי בגד יכול בגד גדול לבן מטמא בזב טומטמא בנגעים מנין גדול צביע קטן לבן קטן צבוע עד שאתה מרבה שביץ של שבכה והגלגלין תלמוד לומר בגד בגדיו ריבה. מנין לעשות שאר כלים כבגדים תלמוד לומר טמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס. מנין לרבות הציב היוצא ממנו ושערו שכנגדו תלמוד לומר טמא. לכל הבהמה להביא את השלילה שיהא אבר מן החי ממנו מטמא. טמאים מלמד שמצטרפים זה עם זה. יכול יצטרפו עם המתים החמורין תלמוד לומר הם. יכול לא יצטרפו עם המתים החמורים אבל יצטרפו עם נבלות הקלות תלמוד לומר הם:

הם הנוגע בהם יטמא. להביא את בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה והלא דין הוא שרץ אסור באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו אף בהמה טמאה לא תטהרנה שחיטתה. או כלך לדרך זו טרפה אסורה באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה מה טרפה שחיטתה מטהרתה אף במה טמאה תטהרנה שחיטתה. נראה למי דומה דנין דבר שאין למינו שחיטה. מדבר שאין למינו שחיטה ואל תוכיח טרפה שיש למינה שחיטה. או כלך לדרך זו דנין דבר שמטמא במשא מדבר שמטמא במשא ואל יוכיח שרץ שאין מטמא במשא תלמוד לומר כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה:

כל הולך על כפיו זה הקוף. כל הולך להביא את הקופד ואת חולדת הסנאים ואת אבני השדה ואת כלב הים. החיה זו חיה טהורה. טמאה מנין תלמוד לומר ההולכת על ארבע. בכל החיה להביא את את הפיל אם נאמר למעלה למד נאמר למטה אלא עליונים באבר מן החי ותחתונים באבר מן המת. והלא דין הוא ומה אם אבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור הרי הוא מטמא אבר מן מת שהבשר הפורש ממנו טמא אינו דין שיהא מטמא. לא אם אמרת באבר מן החי שאיסורו נוהג בבני נח כישראל תאמר באבר מן המת שאין איסורו נוהג בבני נח כישראל והואיל ואין איסורו נוהג בבני נח כישראל לא יטמא תלמוד לומר הנוגע. והנושא להביא אבר מן מת. הנוגע יטמא עד הערב אין הנוגע מטמא בנדים. והלא דין הוא ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת עצמן במשא נטמאו מחמת הנושא מקים שנטמאו מחמת עצמן במגע אינו דין שיטמאו מחמת הנוגע תלמוד לומר הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים. הנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים קל וחומר שלא יטמאו מחמת עצמן במגע. ומה אם במקום שנטמאו מהמת הנושא לא נטמאו מחמת עצמן במשא מקום שלא נטמאו מחמת הנוגע אינו דין שלא יטמאו מחמת עצמן במגע תלמוד לומר כל הנוגע בהם יטמא בין אדם בין כלים. קל וחומר שיטמאו מחמת עצמן במשא, ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת הנוגע יטמאו מחמת עצמן במגע מקום שנטמאו מחמת הנושא אינו דין שיטמאו מחמת עצמם במשא תלמוד לומר לכם לכם הם מטמאים ואין מטמאים לא אוכלים ולא משקים ולא כלים במשא. הנושא ולא הנשא:

וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החלד והעכבר וגו' אלה הטמאים לכם מה תלמוד לומר לפי שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם שומע אני טומאת הגויות וטומאת קדושות ומנין תלמוד למור החולר והעכבר והצב למינהו. טמאים יכול יהו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם תלמוד לומר אלה אין לך אלא אלו או אינו מוציא אלא כל שאינו כעין הפרט מה מפרט מפורש בעל עצמות ופרה ורבה אף אין לי אלא בעל עצמות ופרה ורבה מנין בעל עצמות ואין פרה ורבה פרה ורבה ואין בעל עצמות. עד שאתה מרבה להביא את בעלי עצמות שהם פרים ורבים תלמוד לומר אלה הטמאים לכם בכל השרץ אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד. וזה לכם הטמא להביא את דמו שיטמא כבשרו. והלא דין הוא ומה אם בהמה שהיא מטמאה במשא לא עשה דמה כבשרה שרץ שאין מטמא במשא אינו דין שלא נעשה דמו כבשרו. תלמוד לומר וזה לכם הטמא להביא את דמו שיטמא כבשרו. יכול יכשיר את הזרעים ודין הוא ומה דם בהמה שאין מטמא טומאה חמורה מכשיר את הזרעים דם שרץ שמטמא טומאה חמור' אינו דין שיכשיר את הזרעים. תלמוד לומר לכם לכם הוא מטמא ואינו מכשיר את הזרעים:

דם השרץ ובשרו מצטרפין בכעדשה. כלל אמר רבי יהושע כל שטומאתו ושעורו שוין מצטרפין. טומאתו ולא שעורו שעורו ולא טומאתו לא שעורו ולא טומאתו שוין אין מצטרפין. מתיב רבי יוסי בר' חנינא הטמאים מלמד שהם מצטרפין ואפילו שרץ ושרץ שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות. אמר רב יוסף כאן בכולם כאן במקצתן. שאל ר' מתיא בן חרש את ר' שמעון בן יוחאי ברומי מנין לדם שרצים שהוא טמא א"ל דאמר קרא וזה לכם הטמא. אמרו לו תלמידיו חכים לו בן יוחאי. אמר להם תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי אלעזר בר יוסי. שפעם אחת גזרה מלכות רומי שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את נשותיהם נדות הלך רבי ראובן בן איצטרובלי וספר קומי והלך וישב ביניהם אמר להם מי שיש לו אויב יעני או יעשיר אמרו ליה יעני א"ל אם כן לא יעשו מלאכות בשבת כדי שיענו אמרו טבות אמרת ובטלוה חזר ואמר להם מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא אמרו יכחיש אמר להם אם כן ימולו בניהם לשמונה שיכחישו אמרו טבות אמרת ובטלוה. חזר ואמר להם מי שיש לו אויב ירבה או ימעט אמרו ליה ימעט א"ל אם כן לא יבעלו נשותיהם נדות ובטלוה הכירו בי שהוא יהודי החזירום אמרו מי ילך ויבטל את הגזרה ילך רבי שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים ואחריו ר' אלעזר בר' יוסי. אמר להן ר' יוסי אילו היה אבא חלפתא קיים יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה. אמר להם ר' שמעון בן יוחאי אילו היה אבא יוחאי קיים יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה. אמר להם ר' יוסי אנא אזיל דילמא עניש ליה רבי שמעון בן יוחאי דקא מסתפינא וכו'. כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה לפניהם מנין לדם שרצים שהוא טמא עקם פיו רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר וזה לכם הטמא. אמר להם רבי שמעון בן יוחאי מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם אתה אל יחזור הבן לשלום אצל אביו וכו' יצא לקראתו בן תמליון. א"ל רצונכם אבוא עמכם. בכה רשב"י ואמר ומה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלשה פעמים ואנו לא פעם אחת יבוא הנס מכל מקום. קדם הוא על בברתיה דקיסר כי מטא להתם אמר בן תמליון צא בן תמליון צא כיון דקרו ליה נפק אזל אמר להון שאילו כל דאית לכון ושקילו כל מה דאית לכון. על לגבי גנזא אשכח לההוא איגרתא שקלוה וקרעוה. והיינו דאמר ר' אליעזר אני ראיתי את הפרוכת ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים:

החולד והעכבר. תנו רבנן מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבבית ששמו עכבר. ודין הוא טימא בעכבר וטימא בחולדה מה חולדה מין הגדל על הארץ אף עכבר מין הגדל על הארץ. אי כלך לדרך זו טומא בחולדה וטימא בעכבר מה חולדה כל ששמו חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר אביא עכבר שבים ששמו עכבר תלמוד לומר על הארץ. או אינו אומר על הארץ אלא על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא תלמוד לומר שהורץ כל מקום ששורץ. או אינו אומר השורץ אלא כל המשריץ יטמא שאינו משריץ לא יטמא אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה ודין הוא טימא בא לדה טימא בעכבר מה חולדה כל ששמו חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר. או כלך לדרך זו טימא בחולדה טימא בעכבר מה חולדה פרה ורבה אף עכבר פרה ורבה תלמוד לומר בשרץ. א"ל ההוא מרבנן לרבא אימא בשרץ לאתויי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה השורץ כל שהוא שורץ אפילו עכבר שבים. ואי משום על הארץ על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא. א"ל ומאחר דשותיה לים מקום טומאה מה לי הכא ומה לי התם. והאי על הארץ מיבעי ליה להוציא ספק טומאה צפה דאמר רבי יצחק דר אברימי על הארץ להוציא ספק טומאה צפה. תרי על הארץ כתיבי. תנו רבנן והצב זה הצב. למינהו להביא ערוד ובן הנפילים וסלמנדרא. וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה היה אומר מה רבו מעשיך ה' יש לך בריות גדולות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה. שבים אלמלי עולות ליבשה מיד מתות. ושביבשה אלמלי יורדות לים מיד מתות. יש לך בריות גדולות באור ויש לך בריות גדולות באויר, שבאויר אלמלי עולות לאור מיד מתות ושבאור אלמלי יורדות לאויר מיד מתות, הדא הוא דכתיב מה רבו מעשיחך ה' כלם בחכמה עשית. תנו רבנן כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, אמר ר' זירא מאי קראה והאזינו כל יושבי חלד:

התנשמת זו] באוות שבשרצים, או אינו אלא באוות שבעופות, אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בשרצים אף כאן בשרצים:

אלה הטמאים לכם לרבות את עורותיהם. יכול כל עורות כולם תלמוד לומר אלה. אלו עורות הטמאים עור האנקה והכח והלטאה והחמט והנשמת. רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה. ר"י בן נורי אומר שמונה שרצים יש להם עורות והא אלה אכולהו כתיב, אמר רב הונא אמר רב למינהו הפסיק הענין. וליחשוב נמי תנשמת, רב תנא ותני תנשמת. והא תנא דידן לא תני תנשמת, תנא דידן סבר לה כרבי יהודה דאזיל בתר גישתא ובגישתא דהלטאה פליגי:

תנו רבנן הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ. יכול אפילו לא ריקמה תלמוד לומר השרץ מה שרץ שריקם אף ביצת השרץ שריקמה. יכול אפילו לא ניבו תלמוד לומר הנוגע יטמא את שאפשר לו ליגע טמא את שאי אפשר לו ליגע טהור וכמה נקיבתן כחוט השערה. הטמאים מלמד שמצטרפים זה עם זה בדם וכו'. כל הנוגע בהם יטמא לרבות ידות הכלים, יכול ביותר מכשעור תלמוד לומר בהם כל שהוא לצרכם דברי ר' עקיבא. א"ל ר' יוחנן בן נורי הכתוב הוא אומר במטמא ואתה אומר במיטמא. א"ל אף אני איני אומר אלא הנוגע בהם יטמא עד הערב אין האוכל אוכלים טמאים ולא השותה משקים טמאים מטא טומאת ערב. יטמא עד הערב הנוגע בהם, יכול בחייהם תלמוד לומר במותם, אי במותם יכול ולא בשחיטתן תלמוד לומר בהם ואף על פי ששחוטין. הא מה אני מקיים בהם במותם ולא בחייהם. הנוגע בהם יכול בכולן תלמוד לומר מהם. אי מהם יכול במקצתן תלמוד לומר בהם הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן שערו חכמים שעורו בכעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה, רבי יוסי בר' יהודה אומר כזנב הלטאה. וכל אר יפול עליו מהם במותם יטמא במי הוא מדבר אי במיתתן הרי מיתתן אמורה אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למעלה הא במי הוא מדבר באבר מן החי. והלא דין הוא ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה אבר מן החי הימנה מטמא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיהא אבר מן החי הימנו מטמא, לא אם אמרת בבהמה שמטמאה במשא תאמר בשרץ שאינו מטמא במשא הואיל ואינו מטמא במשא לא יהא אבר מן החי הימנו מטמא תלמוד לומר וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא להביא אבר מן החי. יכול אפילו תלוי בו בשערה תלמוד לומר אשר יפול אין טמא עד שיפול. יכול אף בשר הפורש מן החי טמא תלמוד לומר במותם מה מיתה שאין לה חליפין אף אבר מן החי שאין לו חליפין דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר מה מיתה גידים ועצמות אף אבר מן החי גידים ועצמות. רבי אומר מה השרץ בשר גידים ועצמות (כתוב לפנים על וכי ימות מן הבהמה):