ילקוט שמעוני/דניאל/רמז תתרס
ותתפעם רוחו. ולהלן הוא אומר ותפעם, ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, ר' יהודה אומר להלן הוא חלמא ידע ופתרוניה בעי מיניה כאן חלמא ופתרוניה, ר' נחמיה אומר חלום הצלם וחלום האילן, ורבנן אמרין להלן [ותפעם רוחו] כדי ליתן גדולה לאחד, כאן ותתפעם רוחו כדי ליתן גדולה לארבעה, א"ר יוחנן כל חלום שהוא סמוך לבקר מיד הוא בא, להלן שהיה סמוך לבקר ותפעם וכאן שהיה מבערב ותתפעם:
וידברו הכשדים למלך ארמית. אמר רבי שמואל בר נחמני אל תהי לשון ארמי קלה בעיניך שבתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהקב"ה חלק לו כבוד בתורה יגר שהדותא, בנביאים כדנא תימרון, בכתובים וידברו הכשדים למלך ארמית:
ומלתא די מלכא שאל יקירה ואחרן לא איתי די יחונה. כשהיה בית המקדש קיים היה אדם הולך ושואל באורים ותומים. להן לאלהין די מדרהו עם בשרא לא איתוהי, כשהיה אלוהו של עולם דר עם בני אדם. ומלתא די מלכא שאל יקירה נבואה היא צריכה דכתיב ודבר ה' היה יקר. ואחרן לא איתי די יחונה, א"ל אלו היה לך אחד מבני בניו של אהרן היה מתעטף באורים ותומים ואומר לך. כל קבל דנה מלכא בנס וקצף שגיא, נתמלא עליהם חמה ואמר להם וכך היה בית המקדש יפה ונתתם לי עצה שהחרבתיו ואמר להובדה לכל חכימי בבל. ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנה די לא יהובדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל, ר' יוחנן אמר בשני מקומות מצינו שהצדיקים מבקשים מן הקב"ה שלא יסופו עם הרשעים, דוד אמר אל תאסוף עם חטאים נפשי אלו הנסקלין והנשרפין, ועם אנשי דמים חיי אלו הנהרגין והנחנקין. ודניאל אמר ורחמין למבעא (בפסוק פותח את ידך וגו' וברמז תש"ה). בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד אתרתי לא בעינן רחמי, נבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול, א"ר שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא וכי יהיב קודשא ב"ה שובעא לחיי הוא דיהיב דכתיב פותח את ידך וגו'. ומנא לן דלא בעינן רחמי אתרתי, דכתיב ונצומה ונבקשה מה' על זאת, במערבא אמרי ורחמין למבעא על רזא דנה (כתוב ברמז תק"פ):
והוא מהשנא עדניא וזמניא. זה עדנה של סדום. וזמניא זה זמנה של ירושלים. מהעדה מלכין זה יהויקים. ומהקם מלכין זה נבוכדנאצר. יהב חכמתא לחכימין זה משה רבינו ע"ה. ומנדעא לידעי בינה זה יהושע בן נון. ד"א יהב חכמתא לחכימין זה יוסף הצדיק שנאמר אין נבון וחכם כמוך, ומנדעה לידעי בינה זה דניאל וחבריו שנאמר אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי. עמיקתא זה עומק המרכבה. ומסתרתא אלו מעשה בראשית. ידע מה בח שוכא זה פורענותם של רשעים בגיהנם. ונהורא עמה שרא זה מתן שכר של צדיקים לעתיד לבא, וכן הוא אומר בטרם אצרך בבטן ידעתיך (בירמיה ברמז ר"ס):
ד"א יהב חכמתא לחכימין. א"ר יוחנן אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהב חכמתא לחכימין, שמע רב תחליפא בר מערבא א"ל קמיה דר' אבהו אתון אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, שאלה מטרונא את ר' יוסי בן חלפתא וכו' (בפסוק לא רבים יחכמו). א"ר יהודה בר' סימון הוא גלא עמיקתא זו גיהנם ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה. ומסתרתא זו גן עדן למחסה ולמסתור. ד"א הוא גלא עמיקתא אלו מעשיהם של רשעים הוי המעמיקים מה'. ומסתרתא לסתיר עצה, ידע מה בחשוכא אלו מעשיהם של רשעים והיה במחשך מעשיהם, ונהורא עמיה שרא אלו מעשיהם של צדיקים אור זרוע לצדיק, א"ר אבא ונהורא עמיה שרא זה מלך המשיח, א"ר יהודה בר סימון מתחלת ברייתו של עולם הוא גלי עמיקתא ומסתרתא בראשית ברא אלהים ולא פירש, והיכן פירש, להלן הנוטה כדוק שמים, ואת הארץ ולא פירש, והיכן פירש, להלן הנוטה כדוק שמים, ואת הארץ ולא פירש, והיכן פירש, להלן כי לשלג יאמר הוא ארץ, ויאמר אלהים יהי אור ולא פירש, והיכן פירש, להלן עוטה אור כשלמה, ונהורא עמיה שרא איני והכתיב ישת חשך סתרו, לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי, ידע מה בחשוכא אל תקרי מה אלא מאה. גדול האור של מעלן שלא נתן ממנו לבריות אלא אחד ממאה. אילו חמה ולבנה מהיכן הם מאירים מן זקוקי אור של מעלה הם חוטפים שנאמר לאור חציך יהלכו לנוגה ברק חניתך. לחכימי בבל אל תהובד (ברמז קע"ו):
אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו. אמר רבא מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא וגו', ואיבעית אימא מהכא ורעיוני לבבך תנדע, אמר רבי תדע דלא חזי איניש לא דקלא דדהבא. ולא פילא דעייל בקופא דמחטא, א"ל קיסר לר' יהושע בן חנניה אמריתו חכמינן טובא אימא לי מה חזינא בחלמאי, א"ל חזית בחלמך דאתו פרסאי ושבולך וטחנו בך קשיתא בריחיא דדהבא, הרהר וחזא, אמר ליה שבור מלכא לשמואל אמריתו חכמינן טובא אימא לי מה חזינא בחלמאי, אמר ליה חזית בחילמך דאתו רומאי ושבו לך ורעו בך חזירי בחוטרא דדהבא. הרהר וחזא:
חדוהי מעוהי שקוהי ורגלוהי וגו' (כתוב בתהלים ברמז תשל"ד):
אנת מלכא מלך מלכיא וגו' מלכותא חסנא, כל מלכיא האמורים בדניאל חול חוץ מזה שהוא קדש, אנת מלכא מלך מלכיא די אלה שמיא מלכותא חסנא ותקפא ויקרא יהב לך, ויש אומרים אף זה קדש שנאמר מרא חלמא לשנאך ופשרה לערך, אי סלקא דעתך לנבוכדנאצר קאמר סניותיה מאן נינהו ישראל מילט קא לייט להו, ותנא קמא סבר שונאי ישראל איכא שונאי אומות העולם ליכא. באדין מלכא נבוכדנאצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד (כתוב ברמז תק"צ):
ומנחה וניחוחין אמר לנסכה ליה. אבל דניאל לא (בקש) [קבל] אמר כשם שנפרעים מעובדי עבודת אלילים כך נפרעים ממנה שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, וכן אתה מוצא ממנה שנאמר ובכל אלהי מצרי אעשה שפטים, וכן אתה מוצא למה לא בקש יעקב ליקבר במצרים שלא יעשו ממנו עבודת אלילים. אמר הקב"ה לחירם חכם אתה מדניאל (כתוב ברמז שס"ז). למה נמשלו ישראל לאגוז אל גנת אגוז ירדתי, מה האגוז שחוק לתינוקות ותענוג למלכים כך ישראל כשהם זוכים והיו מלכים אומניך, באדין מלכא נבוכדנאצר נפל על אנפוהיולדניאל סגיד, וכשהם חוטאים הייתי שחוק לכל עמי:
נבוכדנאצר מלכא עבד צלם די דהב וכו' (כתוב ביחזקאל ברמז שמ"ו):
(באדין)ונבוכדנאצר מלכא שלח למכנש וגו', ת"ר ששה נסים נעשו באותו היום, צף הכבשן, ונפרץ הכבשן, והומק מידו, ונהפך צלם על פניו, ונשרפו ארבע מלכיות, והחיה יחזקאל את המתים בבקעת דורא. כלהו גמרא בר מנשרפו ארבעה מלכיות דקרא כתיב (באדין) ונבוכדנאצר מלכא שלח למכנש לאחשדרפניא סגניא ופחותא, וכתיב באדין מתכנשין אחשדרפניא וגו'. אל ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שנאמר באדין גובריא אלך כפיתו בסרבליהון פטשיהון וכבלתהון ולבושיהון. א"ר יוחנן גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת דכתיב ענה ואמר הא אנא חזה גוברין ארבעה שרין מהלכין בגוא נורא וחבל לא איתי בהון ורוה די רביעאה דמה לבר אלהין. א"ר תנחום בר חנילאי בשעה שיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש באו כל העולם וטפחו להם לישראל על פניהם ואמרו יש לכם אלוה כזה ואתם משתחוים לצלם, מיד פתחו ואמרו לך אדני הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה, והיכא אזלו, א"ר בעין הרע מתו ושמואל אמר ברוק טבעו, ר' יוחנן אמר עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות שנאמר שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך כי אנשי מופת המה אלו חנניה מישאל ועזריה, ודניאל להיכן אזל, אמר רבא למכרא נהרא רבא דטבריא, ושמואל אמר לאתויי בזרא דאספתא, ור' יוחנן אמר לאתויי חזירי מאלכסנדריא דמצרים. תנו רבנן שלשה היו באותה עצה, הקב"ה, דניאל, ונבוכדנאצר. הקב"ה אמר ליזיל דניאל מהכא דלא לימרו בזכותיה אתצילו, דניאל אמר איזיל מהכא דלא לקיים בי פסילי אלהיהם תשרפון באש, ונבוכדנאצר אמר ליזיל דניאל מהכא דלא לימרו קלייה לאלהיה בנורא, ומנא לן דסגיד ליה, דכתיב באדין מלכא נבוכדנאצר נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד. את זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם לכבשן האש, נשאו קל וחומר מצפרדעים ומה צפרדעים שאינם מצווין על קדושת השם כתיב בהו ועלו ובאו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארת מצויה אצל התנור בשעה שהתנור חם, אנו שאנומצווים על קדושת השם על אחת כמה וכמה. ומה פרע הקב"ה לצפרדעים, שכל הצפרדעים מתו ואותם שירדו לתנורים לא מתו:
ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנאצר. אם מלכא למה נבוכדנאצר ואם נבוכדנאצר למה מלכא, אלא אמרו לו אם לפיסים ולגלגליות ולארנוניות את גוזר עלינו את מלך, ואם לעבודת אלילי את וכלבא שוין ואין את מלך, מיד נתמלא חמה שנאמר באדין נבוכדנאצר איתמלי חמא, א"ר יוחנן גזר אם היה הכבשן ניסוק בשבעה חבילות יהא נסוק בארבעים ותשעה חבילות שנאמר חד שבעה על די חזה וגו', מיד השליכו עצמן לכבשן האש לקדש שמו של הקב"ה: