לדלג לתוכן

ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתקל

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


וסקלוהו כל אנשי עירו. תניא רבי יוסי הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ויסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ושל צדיקים רע להם ורע לעולם, יין ושינה לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם, שקט לרשעים רע להם ורע לעולם, לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם, פזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם, (כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם). ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה. והוציאו אותו אל זקני עירו מצוה בזקני עירו ובשער מקומו. בננו זה שלקה בפניכם מלמד שאם מת אחד מהן אינו נסקל. ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים וכי כל אנשי עירו רוגמין אותו, אלא במעמד כל אנשי עירו. באבנים יכול באבנים מרובות, תלמוד לומר באבן, יכול באבן אחת, תלמוד לומר באבנים, אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה. ובערת הרע מקרבך בער עושי רעות מישראל. אמר רבי אלעזר עיר שרובה רוצחין אינה קולטת שנאמר ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו ולא שהשוו דבריהם לדבריו. עיר שאין בה זקנים רבי אמי ורבי אסי, חד אמר אינה קולטת דבעינן זקני העיר וליכא, וחד אמר קולטת מצוה בעלמא. ועיר שאין בעה זקנים חד אמר אינו נעשה בן סורר ומורה דבעינן זקני וליכא. וחד אמר למצוה בעלמא, חד אמר אין מביאה עגלה ערופה [דבעינן זקני העיר וליכא], וחד אמר למצוה בעלמא:

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין כו' תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ולהלן הוא אומר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן בית דין אף מושבות האמור כאן בית דין, ואמר רחמנא לא תבערו אש. האיש נתלה ואין האשה נתלית, אמר להם רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה (שמונים) נשים באשקלון, אמרו לו שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד. מאי טעמא דרבנן אמר קרא וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית איש ולא אשה, ורבי אליעזר איש לרבות בן סורר ומורה, מאי טעמא דאמר קרא כי יהיה באיש איש ולא בן, חטא מי שעל חטאו נהרג יצא בן סורר ומורה שעל שם סופו נהרג, הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. תנו רבנן אלו נאמר חטא ותלית הייתי אומר תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה, תלמוד לומר והומת ותלית ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו, הא כיצד משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. תנא אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תליה. והומת ותלית יכול כל המומתין נתלין, תלמוד לומר כי קללת אלהים תלוי מה מקלל זה בסקילה אף כל שבסקילה דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר. רבנן דרשי כללי ופרטי, והומת ותלית כלל, כי קללת פרט, אי הוי מקרבי להדדי אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא, השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי עו"א דדמי ליה לכל מילי, ורבי אליעזר דריש ריבויי ומעוטי והומת ותלית ריבה, כי קללת מיעט, אי הוו מקרבי להדדי לא הוי מרבינן אלא עו"א דדמי ליה בכל מילי, השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין. ותלית אותו על עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר, תלמוד לומר כי קבור, מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה. רבי יוסי אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר תלישה (חפירה) וקבורה, ורבנן (חפירה) [תלישה] לאו כלום היא. משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנו ומקיף שתי ידיו זו על גב זו ותולה אותו. רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל ותולה אותו בה כדרך שהטבחין עושין ומתירין אותו מיד:

כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו. אמר רבי יוחנן מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תלין נבלתו, ומנין שעובר אף בעשה, תלמוד לומר כי קבור תקברנו. איכא דאמרי/רמז לקבורה מן התורה מנין, תלמוד לומר כי קבור, ומה תלמוד לומר תקברנו, מכאן/רמז לקבורה. איבעיא להו קבורה משום בזיוני הוא או משום כפרה הוא, למאי נפקא מינה, דאמר לא בעינא דליקבריה לההוא גברא, אי אמרת משום בזיוני הוא לאו כל כמיניה, ואי אמרת משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה. תא שמע מדאיקבור צדיקי ואי אמרת משום כפרה צדיקי לכפרה צריכי, אין דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. איבעיא להו הספדא (כתוב בפסוק ויבוא אברהם לספוד לשרה ברמז ק"ב):

כי קללת אלהים תלוי כלומר מפני מה זה תלוי מפני שברך את השם ונמצא שם שמים מתחלל. תניא אמר רבי מאיר משלו משל למה הדבר דומה לשני אחים תאומים שהיו בעיר, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות, צוה המלך ותלאוהו, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי צוה המלך והורידוהו. אמר ר' מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, אם כך אמר הקב"ה מצטער אני על דמן של רשעים שנשפך קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך, מאי משמע אמר אביי כמאן דאמר קל לית, אמר ליה רבא (האי) [א"כ] כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מיבעי ליה, אלא אמר רבא כמאן דאמר קיל לי עלמא, האי מיבעי ליה לגופיה, אם כן לימא קרא מקלל מאי קללת, ואימא כוליה להכי הוא דאתא, אם כן לימא קרא קלת מאי קללת שמע מינה תרתי:

לא תלין נבלתו. והכתיב ותקח רצפה בת איה את השק וגו' מתחלת קציר. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן (יוחאי) [יהוצדק] מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הן ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו, אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו, ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה, ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה, מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף שנאמר ויהי לשלמה שבעים אלף וגו'. האיש נתלה ואין האשה נתלית שנאמר ותלית אותו, אותו ולא אותה. ותלית אותו, אותו ולא כליו, אותו ולא עדיו, אותו ולא זוממיו, אותו מלמד שאין דנין שנים ביום אחד. על עץ מה עץ מיוחד שהוא נוול לו אף כל שהוא נוול לו, מכאן הלינו למתו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים וגו' מצות לא תעשה. כי קבור תקברנו מצות עשה. האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, ר' יהודה אומר אחד האשה ואחד האיש, אלא שהאיש תולין אותו פניו כלפי העם כו' (כתוב ברמז תרצ"ח). (ולא תטמא את אדמתך) [כי קללת אלהים תלוי מפני מה זה תלוי מפני שקלל את השם] ונמצא שם שמים מתחלל. ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, להזהיר בית דין על כך:

(כי) [לא] תראה. יכול אפילו רחוק ממנו מלא מיל, תלמוד לומר כי תפגע. אי כי תפגע שומע אני כמשמעו, תלמוד לומר (כי) [לא] תראה, הא כיצד שערו חכמים אחד משבעה (ומחצה) במיל שהוא ריס, לא תראה את שור אחיך מצות לא תעשה, ולהלן הוא אומר כי תפגע מצות עשה, נמצינו למדין שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. שור אחיך אין לי אלא שור אחיך שור אויבך מנין, תלמוד לומר שור אויבך מכל מקום, אם כן למה נאמר אחיך, אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר. או את שיו נדחים כדרך הנדחים, מכאן אתה אומר איזו היא אבדה מצא חמור (וכלים) [או פרה רועים] בדרך אין זו אבדה, חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבדה. והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצר היה כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינו לפי כבודו, או שהיתה (אבדה) [מלאכה] שלו מרובה משל חברו לכך נאמר והתעלמת. האי קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה כו', ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא, אלא לשלו מרובה מחברו מדרב יהודה אמר רב נפקא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם, אלא לזקן ואינו לפי כבודו. רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא וכו' (כתוב בפסוק לא תסור ברמז תתקי"א). השב תשיבם השב אפילו מאה פעמים משמע. תשיבם אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מנין, תלמוד לומר תשיבם מכל מקום, ה"ד דמינטרא וכדרבי אליעזר דאמר הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה שהתורה ריבתה השבות הרבה (כתוב ברמז שנ"א). החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו חמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר השב תשיבם, החזירה למקום (עד שראוה אחרים ולא נטפלו בה) [שיראנה אינו חייב לטפל בה]. נגנבה או אבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו, לכך נאמר השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אין לי אלא קרוב ורחוק [אינו מכירו מנין, תלמוד לומר ולא ידעתו], ואספתו אל תוך ביתך ולא לבית אחר:

אמר את האבדה ולא אמר סימניה הרי זה לא יתן והרמאי אף על פי שאמר סימניה הרי זה לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שיתבענו, אלא דורשהו אם רמאי הוא אם לאו. תנו רבנן כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן, עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן, אווזין ותרנגולין מטפל בהן שלשים יום [מכאן ואילך שם דמיהן] ומניחן. תניא אידך תרנגולת כבהמה גסה מטפל בה שנים עשר חדש עגלים וסייחים שלשים יום אווזין ותרנגולין וכל דבר שטפו לו מרובה ג' ימים. עגלים וסייחים אעגלים וסייחים ל"ק הא דרעיא הא דפטמא, אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין ל"ק הא ברברבי הא בזוטרי. תנו רבנן והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין ואווזא לאווזין ותרנגול לתרנגולין:

תנו רבנן מנין לרואה חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באין עליו שהוא חייב להצילו (בנפשו), תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, הא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מנין, תלמוד לומר והשבותו לו, אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי לא קמ"ל. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מנין לאבדה ששטפה נהר שמותרת שנאמר וכן תעשה לחמורו וגו' [לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה] מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו שהיא אבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ואיסורא דומיא דהיתירא מה היתירא בין אית בה סימן בין לית בה סימן שריא אף איסורא בין אית בה סימן בין לית בה סימן אסורה. והילכתא כוותיה דאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. אף השמלה היתה בכלל כל אבדת אחיך ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כו' חייב להכריז וכו'. אמר רבא למה לי למיכתב שור וחמור שה ושמלה צריכי, דאי כתב רמנא שמלה ה"א הני מילי בעדים דגופה אי נמי סימנין דגופה, אבל חמור בעדים דאוכף ובסימני דאוכף לא מהדרינן, כתב רחמנא חמור דאפילו בסימני האוכף, שור לגיזת זנבו, שה למה לי, אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. תנו רבנן אשר תאבד ממנו פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה, רבי יהודה אומר ומצאתה פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה. מאי בינייהו, אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו, מר נפקא ליה מאשר תאבד ומר סבר מומצאתה, רבא אמר פרוטה שהוקרה והוזלה והוקרה איכא בינייהו, מאן דאמר מאשר תאבד איכא מאן דאמר מומצאתה בעינן דאיכא שעור מציאה משעת אבדה ועד שעת מציאה. ומאן דנפקא ליה מאשר תאבד האי ומצאתה מאי עביד ליה, מיבעיא ליה (לכדרבינא) [לכדרבנאי] ומצאתה דאתא לידיה משמע, ומאן דנפקא ליה מומצאתה האי אשר תאבד מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדרבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מנין לאבדה ששטפה נהר וכו' (כדלעיל). ואידך דר"י מנא ליה, נפקא ליה מאשר תאבד ממנו. ואידך, ממנו לא משמע ליה, ואידך הא (דרבינא) [דרבנאי] מנא ליה, נפקא ליה מומצאתה. אמר רבא ראה מים שוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם דאמר קרא לכל אבדת אחיך לרבות קרקע. אמר ר"ש חסידא גזל כותי אסור אבדתו מותרת, מנין לגזל כותי שאסור שנאמר ואכלת את כל העמים וגו' בזמן שהן מכורין בידך. אבדתו מותרת שנאמר לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכותי, לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכותי, ואימא ה"מ היכא דלא אתא לידיה דלא מיחייב לאהדורי בתרה כדישראל אבל היכא דאתא לידיה לכותי נמי ליהדריה אמר רבינא ומצאתה דאתא לידיה משמע. לא תוכל להתעלם [ליתן עליו בל"ת]:

לא תראה זו מצות לא תעשה (ליתן עליו בלא תעשה) ולהלן הוא אומר כי תראה מצות עשה. אין לי אלא חמור אחיך, חמור שונאך מנין, תלמוד לומר חמור שונאך מכל מקום, א"כ למה נאמר אחיך, אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. או שורו נופלים ולא עומדים. בדרך ולא ברפת, מכאן אמרו מצאה ברפת אין חייב בה, ברשות הרבים חייב בה. והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' (כתוב ברמז שנ"ג). הקם תקים העמידה ונפלה אפילו חמשה פעמים חייב (כתוב ברמז שנ"א):

לא יהיה כלי גבר על אשה, מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש הרי כבר נאמר תועבה ואין זה תועבה, אלא שלא ילבש איש שמלךת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים. רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה, תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר וגו' שלא יתקן איש בתקוני אשה. תנו רבנן המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה עובר משום לא יהיה כלי גבר על אשה. הגוזז שתי שערות בשבת חייב וכן לקרחה, רבי אליעזר אומר אחת, ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה. כי תועבת ה' וגו', קרוי חמשה שמות חרם תועבה שנאוי משוקץ ועול. העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו, אמר הקב"ה אם קיימתם מצות שלוח הקן אפילו היית עקר ולא מוליד חייך שאני פוקדך בבנים שנאמר שלח תשלח אם עשית כן ואת הבנים תקח לך. כי יקרא קן צפור לפניך זה שאמר הכתוב אורח חיים פן תפלס (כתוב ברמז רצ"ח):

תנו רבנן כי יקרא מה תלמוד לומר, לפי שנאמר שלח תשלח וגו' יכול יחזור בהרים כדי שימצא קן ישלחנה, תלמוד לומר כי יקרא במאורע לפניך. קן קן מכל מקום. צפור טהורה ולא טמאה. לפניך הרשות היחיד, בדרך ברשות הרבים, באילנות מנין, תלמוד לומר בכל עץ, בבורות שיחין ומערות מנין, תלמוד לומר או על הארץ, ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר לפניך בדרך, לומר לך מה דרך שאין קנו בידך אף כל שאין קנו בידך, מכאן אמרו יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בטפיחים ובבירות ואווזין ותרנגולין שקננו בתוך הפרדס חייב לשלח, קננו בתוך הבית וכן יוני הדרסיאות פטור מלשלח. אמר מר מה דרך שאין קנו בידך אף וכו' למה לי מכי יקרא נפקא, כי יקרא פרט למזומן, ועוד לפניך למה לי, אלא לפניך לאתויי שהיו לפניך ומרדו בדרך כדרב יהודה דאמר המוצא קן בים חייב לשלח שנאמר הנותן בים דרך, אלא מעתה מצא קן בשמים דכתיב דרך נשר בשמים הכי נמי לישלחה, דרך נשר אקרי דרך סתמא לא איקרי. מצא קן בראשו של אדם מהו, אמר ליה והאדמה על ראשו. עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח. בשלמא עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור דהא צפור בעינן וליכא, אלא טהור רובץ על ביצי עוף טמא (מאי איכא למימר) הא צפור הוא, כדאמר רב כהנא תקח לך ולא לכלבך הכא נמי תקח לך ולא לכלבך. והיכא איתמר דרב כהנא אהא דתניא אם טרפה חייב לשלח אפרוחין טרפות פטור מלשלח מנא הני מילי, אמר רב כהנא דאמר קרא תקח לך ולא לכלבך. ולקיש אם טרפה לאפרוחים מה אפרוחים טרפות לא אף אם טרפה נמי לא, אם כן צפור למעוטי עוף טמא למה לי. והאם רובצת בעא רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ, כנפים מהו שיחוצו, ביצים מוזרות מהו שיחוצו, שני סדרי בצים זה ע"ג זה מהו. זכר על גבי ביצים ונקבה ע"ג זכר מהו, תיקו. אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח שנאמר קן קן מכל מקום. היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות פטור מלשלח שנאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא, יצאו מוזרות, ומה ביצים צריכין לאמן אף אפרוחים, יצאו מפריחין. אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא אימא איפכא אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת פטור מלשלח דבעינן אפרוחים או ביצים וליכא, היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות חייב לשלח שנאמר קן קן מכל מקום, א"כ ליכתוב קרא רובצת עליהן, על האפרוחין או על הביצים למה לי, לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים:

לא תקח האם על הבנים האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר מפני שהוא מטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר מפני שהוא עושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזרות. והאם רובתצת כשהיא רובצת עליהם פרט למעופפת, יכול (אף על פי שאינה עמהן) [אף על פי שכנפיה נוגעים בהם] תלמוד לומר רובצת, מאי תלמודא, מדלא כתיב יושבת היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח, על גביהן חייב לשלח. אמר רב יהודה אמר רב היתה יושבת בין שני (רוכבי) [רובדי] אילן רואין כל שאלו תשמט נופלת עליהן חייב לשלח ואם לאו פטור מלשלח. לא תקח האם על הבני מכלל שנאמר ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות יכול יקחנה לטהר בה את המצורע, תלמוד לומר לא תקח. לא תקח האם על הבנים מצות לא תעשה, שלח תשלח את האם מצות עשה (כתוב ברמז שנ"א). שלוח הקן נוהג בארץ ובח"ל. בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין, מוקדשין מ"ט לא, א"ק שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר, אמר רבינא הילכך עוף [טהור] שהרג את הנפש פטור מלשלח, מאי טעמא אמר קרא שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין. היכי דמי אי דגמר דינה בר קטלא הוא, אלא דלא גמר דיניה ובעי לאיתוייה לבי דינא וקיומי בי ובערת הרע מקרבך. הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהוה ליה קן בביתיה ואקדשיה מי מיחייב כי יקרא פרט למזומן, אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה מי מיקדשא, ואיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, אלא דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר אהדרינהו [האי אפילו] בחולין נמי לא מיחייב דתנן נטל את הבנים והחזירן לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח, אלא דאגבהה לאם ואקדשה (דהא חייב) [והדרה, מעיקרא איחייב ליה] בשלוח דתניא רבי יוסי אומר הקדיש חיה ואחר כך שחטה פטור מלכסות שחטה ואחר כך הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבעיא לידי הקדש. רב אמר במקדיש פרות שובכו ומרדו, ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה. בשלמא שמואל לא אמר כרב דקא מוקים אפילו בקדשי בדק הבית, אלא רב מאי טעמא לא אמר כשמואל, אמר לך רב דוקא פירות שובכו דקשי מזבח נינהו דכיון דקדשי קדושת הגוף לא פקעא קדושתייהו אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים בעלמא הוא דקדיש כיון דמרדה פקעה קדושתייהו. ושמואל אמר כל היכא דאיתנהו בי גזא דרחמנא איתנהו דכתיב לה' הארץ ומלואה:

קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרין, אמר רבי אבהו מ"ט דרבי אליעזר אתיא דגירה דגירה, כתיב הכא קורא דגר וכתיב התם ובקעה ודגרה בצלה, אמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה דברי הכל (פטור) [חייב]. שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר שלח תשלח. נטל את הבנים והחזירן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ואימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימני, א"ל שלח אפילו מאה פעמים. תשלח אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין, תלמוד לומר תשלח מכל מקום, אלא טעמא דכתב רחמנא (שלח) תשלח הא לאו הכי הוה אמינא לדבר מצוה, לא עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה על מנת לשלחה דלאו ליכא עשה הוא דאיכא, וליתי עשה ולידחי עשה. מאי אולמא דהאי מהאי. איצטריך סד"א הואיל ואמר מר גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע נמי כיון דכמה דלא מיטהר אסור בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל. הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח, וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה, זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליה. בעלמא קסבר רבי יהודה לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, והכא היינו טעמא משום דקסבר שלח מעיקרא משמע. עד כמה משלחה, עד שתצא מתחת ידו, ובמה משלחה רב הונא אמר ברגליה רב יהודה א מר בגפיה, רב הונא אמר ברגליה דכתיב משלחי רגל השור והחמור. ורב יהודה אמר בגפיה רגל דהא גפיה נינהו. ומה מצוה קלה שהיא באיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה. תניא ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שהיא כתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך. והארכת ימים אמר רבי חייא ומה אם הצפור שאין לה זכות אבות ולא שבועות ובריתות בניה מכפרין עליה, בני אברהם יצחק ויעקב שיש להם זכות אבות ובריתות ושבועות על אחת כמה וכמה שאם סרח אחד מהם שהוא מכפר עליהן לעתיד לבוא. אמר רבי ברכיה יש מזיק שהוא שט כחץ וטס כעוף שנאמר מחץ יעוף יומם, אמר הקב"ה אם קיימת מצות שלוח הקן אני מצילך ממנו. שלח תשלח אם קיימת המצוה הזאת אביא מלך המשיח שנאמר משלחי רגל וגו' וממהר את אליהו ז"ל שיבוא שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' והשיב לב אבות על בנים:

כי תבנה אין לי אלא בונה, לקח וירש ונתן לו במתנה מנין, תלמוד לומר בית מ"מ. [בית] אין לי אלא בית, מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות, תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך, יכול אף בונה בית שער אכסדרה ומרפסת, תלמוד לומר בית מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינן בית דירה. ועשית מעקה לגגך אין לי אלא גג, מנין לרבות בורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין, תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך, א"כ למה נאמר גג, פרט לכבש, בית לרבות היכל, גג פרט לאולם. חדש רבי אומר משעת חדושו עשה לו מעקה, כמה הוא מקום מעגלו שלשה טפחים, בית דורסו עשר. ועשית מעקה לגגך מצות עשה. ולא תשים דמים בביתך מצות לא תעשה. כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. ממנו ולא לתוכו, שאם היתה ראש השנה גבוה ממנו י' טפחים ונפל ממנו לתוכו פטור שנאמר ממנו ולא לתוכו. ד"א כי תבנה ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך כיצד הוא נדון שנאמר כי לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים וגו'. כי תבנה בית חדש בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין חוזרין עליו מעורכי המלחמה (כתוב ברמז תקס"ה). תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך. אמר ר' יצחק בריה דרב יהודה לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר שנאמר כי יפול הנופל (כתוב ברמז ל"ב), ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית מכדי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. מעקה אע"ג דכתב רחמנא לגגך דידך אין דשותפין לא כתב רחמנא כי יפול הנופל ממנו, אלא גגך ל"ל, למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות:

לא תזרע כרמך כלאים, מה אני צריך והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים, מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. אין לי אלא כרם שלם, מנין אפילו כרם יחידי ועושה פירות, תלמוד לומר כרם מ"מ. ומנין לכלאי הכרם שאסור בהנאה, נאמר כאן קדש ונאמר להלן קדש מה להלן איסור הנאה אף כאן איסור הנאה. פן תקדש המלאה הזרע מאימתי המלאה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן, זרע פרט לזרע היוצא מבית הזבלים או עם המים, הזורע והרוח מסערתו, יכול שאני (מרבה) [מוציא] הזורע והרוח מסייעתו, תלמוד לומר אשר תזרע. המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קדש שנאמר אשר תזרע, וחכ"א זרע פרט למקיים קוצים בכם. ותבואת הכרם מאימתי התבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן, אין לי אלא כרם שהוא עושה פירות שאין עושה פירות מנין, תלמוד לומר כרם מ"מ. אין לי אלא כרם שלך כרם של אחרים מנין, תלמוד לומר לא תזרע כרמך מ"מ. המתיח זמורה של גפן על גבי זרעים אפילו אמה על אמה הגפן אסורה היא ופירותיה (יכול לא יחריש על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, תלמוד לומר יחדו, אבל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו מותר). דבר אחר לא תזרע [כרמך] כלאים לחייב משום כרם ומשום שדה. (ד"א) פן תקדש המלאה פן תאסר המלאה כדברי ר' יהודה. אשר תזרע אין לי אלא שזרע הוא זרע חברו ורצה לקיימו מנין, תלמוד לומר תזרע מ"מ. המקדש בכלאי הכם אינה מקודשת שנאמר פן תקדש פן תאסר. כלאי הכרם עיקרן נאסרין הואיל והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה, מתיב רב שמעיה המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף אסור, הוסיף אין לא הוסיף לא, אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב המלאה וכתיב הזרע, הא כיצד זרוע מעיקרא בהשרשה, זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא: