ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתפ
תנו רבנן חייבי חרמים והערכין והקדשות בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופיאה חטאות ואשמות ועולות ושלמים צדקות ומעשרות כיון שעברו עליהן שלש רגלים עובר בבל תאחר. רבי שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן וחג המצות תחלה. רבי מאיר אומר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בבל תאחר. רבי אליעזר בן יעקב אומר [כי שערו עליהן שני רגלים עובר בבל תאחר, ר"א בר"ש אומר] כיון שעבר עליו חג הסוכות עובר עליו בבל תאחר, מאי טעמא דתנא קמא, מכדי מיניה סליק למה לי למהדר למיכתב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות שמע מינה לבל תאחר. ורבי שמעון מאי טעמא לא יאמר חג הסוכות, שבו דיבר הכתוב, אלא למה נאמר לומר שזה אחרון. ורבי מאיר מאי טעמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה. ורבנן ההוא לעשה הוא דאתא. ורבי מאיר כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר, ורבי אליעזר בן יעקב מ"ט דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם [מיעט מועדים שנים] ורבנן סברי כר' יונה דאמר הוקשו כל המועדים זה לזה. ורבי אליעזר ברבי שמעון מאי טעמא, אינו צריך לומר חג הסוכות שבו דיבר הכתוב אלא לומר שזה גורם. ורבי מאיר ובי אליעזר בן יעקב האי בחג המצות וחג השבועות [ובחג הסוכות] מאי דרש ביה, מיבעי להו להקיש חג שבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף עצרת, ולקיש לחג הסוכות מה להלן שמנה דתנן מי שלא חג י"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל וי"ט האחרון של חג [אף כאן שמונה] תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת [אלא] למאי הילכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות לאקושי לחג המצות מה חג המצות טעון לינה דכתיב ופנית בבקר והלכת לאוהליך אף חג הסוכות טעון לינה. ותנא קמא ורבי שמעון תשלומין לעצרת מנא להו, נפקא להו מדתני רבה בר שמואל אמרה תור המנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת מה חדש למנויו אף עצרת למנויו. ועצרת מנינן שבועי דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, ועוד חג שבועות כתיב. ופסח בר מיקרב ברגלים הוא [פסח זימנא קביעא ליה] אי אקרביה אקרביה ואי לא אקרביה אידחי ליה. מה פסח שלמי פסח, תנא שלמים הבאים מחמת עצמן ותנא שלמים הבאים מחמת פסח, סד"א הואיל ומחמת פסח קאתי כפסח דמו קמ"ל. אמר רבא כיון שעברו עליו שלש רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר. בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר כי תדור נדר אמר רחמנא והאי לא נדר, או דלמא ובאת שמה והבאתם שמה (משמע תרי) [והא מיחייב]. תא שמע דתני רב (חנניה) [חייא] מעמך פרט ליורש. והאי מעמך מיבעי ליה ללקט שכחה ופיאה, קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך. תנא הערל והטמא פטורין מן הראיה. בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה, אלא ערל מנלן, הא מני רבי עקיבא דמרבי לערל כטמא. דתניא רבי עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל: