ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתנ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


לא תחמוד כסף וזהב עליהם. וכתיב ותראו את שקוציהם וגו' הא כיצד עמהם דומיא דעליהם מה עליהם דבר של נוי אסור ושאינו של נוי מותר אף עמהם דבר של נוי אסור ושאינו של נוי מותר. ואימא אדרבה עליהם דומיא דעמהם מה עמהם כל מה שעמהם אף עליהם כל מה שעליהם, א"כ לא יאמר עליהם. לא תחמוד כסף וזהב עליהם. העו"א העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין ומה שעליהן אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ר' יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, אלהיהם על הגבעות ולא הגבעות אלהיהם, ומפני מה אשרה אסורה, מפני שיש בה תפיסת ידי אדם וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור, רבי יוסי הגלילי היינו ת"ק, אמר רמי בר חמא אמר ר"ל צפוי הר כהר איכא בינייהו, ת"ק סבר צפוי הר אינו כהר, ור' יוסי הגלילי סבר צפוי הר כהר. רב ששת אמר דכ"ע צפוי הר אינו כהר, והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קמיפלגי, תנא קמא סבר מותר ור' יוסי הגלילי סבר אסור, ממאי מדקתני סיפא מפני מה אשרה אסורה וכו'. וכל שיש בה תפיסת אדם לאתויי [מאי לאו לאתויי] אילן שנטעו ולבסוף עבדו. ואף רבי יוסי ברבי יהודה סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור, דתניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר מתוך שנאמר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם שומע אני תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם, תלמוד לומר ואשריהם תשרפון באש. אלא תחת כל עץ רענן למה לי, לכדרבי עקיבא דאמר כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם עבודת אלילים. ורבנן האי ואשריהם תשרפון באש מאי עבדי ליה, מיבעי ליה לאלו שנטעו מתחלה לכך. ורבי יוסי ברבי יהודה נמי מיבעי ליה להכי, אלא אילן שנטעו ולבסוף עבדו נפקא ליה מואשריהם תגדעון איזהו (דבר) [עץ] שגדועו אסור אמור ועיקרו מותר, הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו, והכי קאמר אלו נאמר ואשריהם תשרפון הייתי אומר ואשריהם תגדעון באילן שנטעו בתחלה לכך והשתא דכתיב ואשריהם תשרפון באש אייתר ליה ואשריהם תגדעון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו, ורבנן האי ואשריהם תגדעון מאי עבדי ליה, מיבעי ליה לכדרבי יהושע בן לוי דאמר גדוע עבודת אלילים קודם לכבוש ארץ ישראל כבוש ארץ ישראל קודם לבעור עבודת אלילים, דתני רב יוסף ונתצתם את מזבחותם [והנח], ושברתם את מצבותם והנח, והנח ס"ד שרפה בעי. אמר רב גידל אמר רב הונא רדוף ואחר כך שרוף. ורבי יוסי ברבי יהודה האי סברא מנא ליה, נפקא ליה מאבד תאבדון אבד ואחר כך תאבדון. ורבנן, האי מיבעי ליה לעוקר עבודת אלילים שצריך לש רש אחריה. ור' יוסי ברבי יהודה [לשרש אחריה מנ"ל], נפקא ליה מואבדתם את שמם מן המקום ההוא. ורבנן, ההוא לכנות לה שםם, יכול לא לשבח ולא לגנאי, תלמוד לומר שקץ תשקצנו, הא כיצד, היו קורין אותה בית גליא קורין אותה בית כריא. עין כל עין קוץ. והיית חרם כמוהו (כתוב ברמז תר"ס). מי שהיה כותלו סמוך לע"א ונפל אסור לבנותו, כיצד הוא עושה כונס לתוך שלו ד' אמות, אבניו עציו ועפרו מטמא כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו. ר' עקיבא אומר כנדה שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו, מה נדה מטמאה במשא אף עבודת אלילים מטמאה במשא:

אמר רבה במשא כ"ע לא פליגי דמטמאה דהא איתקש לנדה, כי פליגי באבן מסמא ר' עקיבא סבר מה נדה מטמאה באבן מסמא אף ע"א מטמאה באבן מסמא. ורבנן סברי כשרץ מה שרץ לא מטמא באבן מסמא אף ע"א לא מטמאה באבן מסמא. ולר' עקיבא למאי הילכתא איתקש לשרץ (למשא) [למשמשיה], ולרבנן למאי הילכתא איתקש לנדה מה נדה אינה לאברים אף ע"א אינה לאברים. וכונס בתוך שלו ואמאי והא קא שביק רווחא לע"א, דעביד ליה בית הכסא לתינוקות אי נמי דגדר ליה בהיזמי והיגי:

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וכתיב המאכילך מן במדבר למען ענותך, רב אמי ורב אסי, חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף מכאן לסומין שאוכילין ואינן שבעין, מאי קרא טוב מראה עינים מהלך נפש. אמר אביי האי מאן דאית ליה סעודתא לא ניכלה אלא ביממא. רבי אלעזר ברבי שמעון שאל את ר"ש בן לקוניא חמוי א"ל מהו דין דכתיב שמלתך לא בלתה מעליך שמא כלי קורייס היו מהלכים עם ישראל במדבר, א"ל ענני כבוד היו מעטפין (בהן) [אותן]. ולא היו בלין. א"ל שמלתך לא בלתה מעליך. ולא היו גדלין, א"ל חלזון הזה כל מה שהוא גדל נרתיקו גדל עמו, ולא היו צריכין תכבוסת, א"ל ענני כבוד היו מגהצין אותן, ואל תתמה אמייטון הזה אין מגהצין אותן אלא באור. א"ל ולא היה ריחן קשה מריח הזועה, א"ל מתלכלכין היו בדשאי הבאר שנאמר וריח שלמותיך כריח לבנון וגו':

וידעת עם לבברך (כתוב ברמז ש"ג). אמר רבא (אמר רב סחורה) [ואיתימא רב חסדא] אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו וגו', פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו'. תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. פליגי בה ר' יעקב בר אידי ור' (חמא) [אחא] בר חנינא חד אמר אלו הן יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו', וחד אמר כל שאין בהן בטול תפלה שנאמר ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. אמר ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא אלו ואלו יסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח, אלא מה תלמוד לומר ומתורתך תלמדנו דבר זה מתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחירות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. והיינו דאמר רשב"ל נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה ברית האמור במלח מלח ממתקת כל הקרבן אף ברית האמורה ביסורין יסורין ממרקין כל גופו של אדם. אמר ר' ביסנא אין אדם בעולם בלא יסורין, חושש בשניו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן, זה ער וזה ער הוי אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו', ואם בא להקפיד מתורתך תלמדנו כו' (כדלעיל):

באברהם כתיב ואברכך ואגדלה שמך, כיון שיצא קפץ עליו רעבון ולא הקפיד ולא קרא תגר אלא וירד אברם מצרימה, ר' חמא חמי חד סגי נהורא דיתיב ולעי באורייתא א"ל שלם לך בר אוריא, א"ל ההוא גברא בר עבדי ן, א"ל שאתה בן חורין לעולם הבא, אמר ר' יודן כתיב ואם שן עבדו וגו'. ארץ נחלי מים א"ל הקב"ה לאברהם אתה אמרת יוקח נא מעט מים וכו' (כדכתוב לעיל):

אמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה שנאמר ארץ חטה ושעורה וגו'. ופיגא דר' (יוחנן) [חנן] דאמר ר' (יוחנן) [חנן] כל הפסוק הזה לשעורין נאמר. חטה דתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו (בקומצו) [בידיו] הוא והן טמאים מיד, היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו (בידיו) [באצבעותיו] הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהה בכלי אכילת פרס, תנא פת חיטין ולא פת שעורין ומיסב ואוכלה בלפתן. שעורה לכדתנן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. גפן כדי רביעית יין לנזיר. תאנה כגרוגרת להוצאת שבת. רמון כדתנן כל כלי בעלי בתים שעורן כרמונים. ארץ זית שמן אמר ר' יוסי בר חנינא ארץ שכל שעוריה כזיתים. כל שעוריה כזיתים ס"ד והא איכא הנך דאמרן, אלא ארץ שרוב שעוריה כזיתים. דבש ככותבת הגסה ביום הכפורים, רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתו קמייהו (תאני) רמוני ותמרי, שקל רב (חסדא) [המנונא] ובריך אתמרי ברישא, א"ל [רב חסדא] לא סבר מר להא דרב יוסף ואיתימא רב יצחק כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה, א"ל זה שני לארץ וזה חמישי לארץ, א"ל מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך. אכל ענבים תאנים ורמונים מברך אחריהם שלש ברכות דברי רבן גמליאל. וחכ"א ברכה אחת [מעין שלש]. מאי טעמא דרבן גמליאל דכתיב ארץ חטה ושעורה וכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ורבנן אשר לא במסכנת תאכל בה לחם הפסיק הענין. ורבן גמליאל ההוא מיבעי ליה למעוטי הכוסס את החטה. א"ל אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש, א"ל דפרי על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה (שנתת) שהנחלת לאבותינו רחם ה' אלהינו עלינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ובנה את ירושלים עירך במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה כי אל טוב ומטיב אתה ברוך אתה ה' על העץ ועל פרי העץ. דחמשת המינין פותח על המחיה ועל הכלכלה וחותם על הארץ ועל המחיה. דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן וחותם על הארץ ועל הפירות: