ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תשלג
התאוו תאוה. יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם, תלמוד לומר התאוו תאוה, על המן שהיה יורד להן בכל יום היו מתרעמין ולא היו מתרעמין על דבר שלא טעמו אותו מימיהם. וישובו ויבכו גם בני ישראל מלמד שאף הראשונים היו בני ישראל. ויאמרו מי יאכילנו בשר. וכי מפני שלא היה להם בשר היו מתרעמין והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן וגו', יכול שאכלום במדבר, ת"ל בכניסתן לארץ ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשין עלילה לפרוש מאחרי המקום:
זכרנו את הדגה וגו'. רב ושמואל חד אמר דגים וחד אמר עריות, [מאן דאמר דגים דכתיב נאכל ומ"ד עריות דכתיב חנם, ולמ"ד עריות] מאי אשר נאכל. לישנא מעליא הוא דכתיב אכלה ומחתה פיה וגו', בשלמא למאן דאמר עריות היינו דכתיב חנם, אלא למאן דאמר דגים מאי חנם, כדקאמר מר [כשהיו ישראל שואבין מים] הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהם. בשלמא למאן דאמר דגים ניחא, אלא למאן דאמר עריות הא לא פריצי בהו דכתיב גן נעול אחותי כלה מאי קא משתבח בהו קרא, באשת איש לא פקרי, בשלמא למאן דאמר עריות היינו דכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו, אלא למאן דאמר דגים מאי בוכה למשפחותיו, הא והא הוה בהו. את הקשואים ואת האבטיחים רבי אמי ורבי אסי חד אמר טעם כל המינין כולן טעמו במן וטעם (שתי) [חמשת] מינין הללו לא טעמו בו, וחד אמר טעם כל המינין טעמו בממשן, והללו טעמן ולא ממשן. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וכי יש בענין שהיו המצרים נותנין להם דגים חנם והלא כבר נאמר ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנים להם בחנם דגים היו נותנים להם חנם, ומה אני אומר חנם, [חנם] מן המצות. את הקשואים ר"ש אומר מפני מה היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינין הללו, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו ראה שלא יאכל מאכל רע ושלא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן מתרעם על אביו לומר לא מפני שהוא אוהבני אלא מפני שאי אפשי לו שאוכל. וחכ"א המן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינין הללו, משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו ראה שלא יאכל רע ושלא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן מתרעם על אביו לומר לא מפני שהוא אוהבני אלא מפני שאי אפשי לו שאוכל. וחכ"א המן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים, אלא שלא היו רואין בעיניהם אלא מן, שנאמר אין כל בלתי אל המן עינינו, אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב. תנא דבי רבי ישמעאל למה נקרא שמן קשואים שהן קשין לכל גופו של אדם כחרבות, איני והכתיב ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך אל תקרי גוים אלא גיים זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי: