ילקוט שמעוני/אסתר/רמז תתרמו
בימים ההם כשבת המלך אחשורוש, אמרו כשעלה נבוכדנאצר הרשע והחריב את בית המקדש הגלה את צדקיהו ואת ישראל לבבל והוציא את הכסא שעשה המלך שלמה בחכמתו שנאמר ויעש המלך שלמה כסא שן גדול מכובש באבנים טובות ומרגליות, ושש מעלות היו לכסא, וכל מעלה ומעלה מכובשת באבנים טובות ומרגליות והם לבנות ירקרקות ואדמדמות, ויש בהם כזכוכית טובה קריסטאלי, ואילני תמרים היו מקיפין לכסא מכוסין בבגדי שש לבן, ועל ראשיהם טווסין של שן מכוונים כנגד גפי נשרים, ושני אריות של זהב היו עומדים על מעלה ראשונה, ושני עמודים של שיש היו עומדים על ראש האריות, ושני גפנים של זהב עומדות משני צדי הכסא ומצילות על ראשי העמודים, ושני אריות של זהב חלולים היו עומדות כנגד הראשון, והיו מלאים מיני בשמים שהיו זולפים בשמים כשהיה המלך שלמה עולה, ושש קתדראות של זהב היו משני צדדי הכסא אחד לכהן גדול ואחד לסגן, ושבעים קתדראות מקיפין לכסא של שבעים זקנים סנהדרי ישראל, וכשהיה המלך שלמה עולה לכסא היה נותן רגלו על מעלה, חוזר גלגל של מנגנין ארי פושט ידו על ימין, והנשר פושט ידו על שמאל, והמלך נשען עליהם ועולה, כך היה עושה על כל מעלה ומעלה, וכשהיה עולה לראש הכסא הנשרים פורשים גפיהם ועולים במנגנין והיו מכסין למעלה על ראשו של מלך, ויונה של זהב יורדת מן העמוד במנגנין ופותחת הארון ולוקחת ספר תורה ונותנת לתוך ידו של מלך לקיים מה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, וכשהיו הכהן גדול והזקנים שואלים בשלום המלך יושבים מימינו ומשמאלו ודנין עמו הדין, וכשמעלים את העד לפני שלמה היו מנגנות פוקעים, גלגלות חוזרים, אריות נוהמין, נשרים פורחין, טווסין רצין, ולמה, לחטוף לבם של עדים בשביל שיעידו אמת, וכשהגלוהו ונבוכדנאצר רצה לישב עליו ולדון את צדקיהו ברבלתה, באותה שעה אמרו ישראל נתקיים עלינו מה שנאמר ואויבינו פלילים, ולא היה יודע מנגנין פרש רגלו פקע תנין של כסף שהיה חוזר בתוך המנגנין והכה אותו על ירכו של שמאל והיה מצטער ממנה עד יום מותו, וי"א פרעה נכה שבה אותו מירושלים והביאו למצרים ובקש לעלות וליבש עליה וכה אותו הארי על ירכו והיה צולע, לפיכך נקרא פרעה נכה, וכשהחריב נבוכדנאצר הרשע את ירושלים ובא לכבוש את מצרים מצא הכסא שם ונטלו והוליכו לבבל לישב שם והכישו הארי ונפל ממנו, וכה"א איך נפלת משמים, וכי משמים נפל אלא שבקש לישב על הכסא של מי שנתנה לו חכמה מן השמים, וכשמלך דריוש והחריב את בבל נטל את הכסא והביאו למדי ולא ישב אדם עליו, וכשמלך אחשורוש שלח והביא חכמים למצרים לעשות כדמות הכסא ולא יכלו לעשות, ועשו לשמו כסא אחר, לכך נאמר כשבת המלך אחשורוש על כסא וגו' (במ' אבא גוריון ובתרג"ש מוסיף מעט). אמר רבה מאי כשבת, כשנתישבה דעתו, אמר בלשצר חשב וטעה אנא חשיבנא ולא טעינא, מהי היא דכתיב כה אמר ה' לפי דנבוכדנאצר עשרים ותלת דאויל מדורך ותרתי דידיה הרי שבעין אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהון, ונבוכדנאצר מנא לן דארבעים וחמש מלך, דאמר מר גלו בשבע גלו בשמונה, גלו בשמונה עשרה, גלו בתשעה עשרה, גלו בשבע לכבוש יהויקים שהוא שמונה לנבוכדנאצר, דאמר מר שנה ראשונה כבש נינוה, שניה כבש יהויקים, וכתיב ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויכין וגו' נשא אויל מרודך מלך בבל בשנת מלכותו וגו' ויוצא אותו מבית הכלוא. תמני ותלתין ושבע הא ארבעין וחמש, עשרים ותלת דאויל מורדך גמרא ותרתי דידי הא שבעין, כיון דחזא דמלו שבעין ולא איפריקו אמר מדלא איפריקו השתא תו ודאי לא איתפריקו, אפיק מאני דבי מקדשא ואישתי בהו, היינו דקאמר ליה דניאל ועל מרא שמיא התרוממת ולמניא די ביתיה איתיאו קדמך, וכתיב ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה, וכתיב ודריוש מדאה קביל מלכותא, אמר איהו מיטעא טעי אנא חשיבנא ולא טעינא, מי כתיב למלכות בבל לבבל כתיב לגלות בבל כמה בצירן תמניא חשיב ועייל תמני חלופייהו חדא דבלשאצר וחמש דדריוש וכורש ותרתי דידיה הא שבעין, כיון דחזי דמלו שנין ולא איפריקו אמר השתא ודאי תו לא איתפריקו, אפיק מאני דבי מקדשא ואישתמש בהון בא שטן ורקד ביניהם והרג את ושתי. הוא ודאי חשיב שפיר הוא נמי מיטעא טעי דאיבעי ליה למימני מחרבות ירושלים. סוף סוף (כי משכחת לה) כמה בצירן חד סרי, איהו כמה מלך ארביסר בארביסר דידיה איבעיא ליה לבנוייי בי מקדשא, אלמה כתיב באדין בטילת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטילא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלכא דפרס, אמר רבא שנים מקוטעות הוו, תניא נמי הכי עוד שנה אחת לבבל (שבעים) ועמד דריוש והשלים וכו':
בשנת שלש למלכו עשה משתה יש אומרים שעמדו עליו אופרכיות והלך לכבשן וכשכבשן בא ועשה משתה, וי"א גינוסיא שלו היה ושלח אגרות לכל המדינות ולכל עיר ועיר ולכל שרי המדינות לבא ולעשות לפניו שמחה, באו לפניו קכ"ז גדולים בני מלכים מן קכ"ז מדינות שהיה שליט בהם, וכלם הטופים אצטלאות של לבן ובאו והיו מסובין על מטות זהב ושל כסף, ויש מטות של כסף ושל זהב אלא כפותין היו בכפתין של כסף ושל זהב והיו לפניהם רצוף אבנים טובות ומרגליות, וסדינין לבנים למעלה מהם מקושרים בחלבים של בוץ ונמשכין בלוליות תכלת וארגמן, הפרתמים ושרי מדינות לפניו, ומישראל היו שם, ובשביל שראו בגדי בית המקדש היו בוכים ומספידים שם. בהראותו את עושר את עשרו אין כתיב כאן אלא את עושר, אמר הקב"ה אין עושר לב"ו אלא שלי הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב:
חיל פרס ומדי וכתיב למלכי מדי ופרס, אמר רב חסדא אתנויי אתנו בהדי הדדי אי מינן איפרכי מינייכו מלכי, אי מינן מלכי מינייכו איפרכי:
בהראותו את עושר כבוד מלכותו, אמר מר זוטרא בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה וישב, כתיב הכא יקר תפארת וכתיב התם לכבוד ולתפארת. דבר אחר בהראותו את עושר ששה תסבריות היה מראה להם בכל יום (מאה ושמונים), שכן הוא אומר עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו הרי ששה, וכשראו ישראל כלי בית המקדש לא היו רוצים להסב לפניו, אמרו לו אין היהודים רוצים להסב בשביל שהם רואים כלי בית המקדש ועשו להם מסיבה לעצמם, ובשביל שיהיו מצירין לפיכך ימים רבים ימים של צער:
בהראותו את עושר, מהיכן היו לו, א"ר תנחומא נבוכדנאצר היה צר עין בממון, וכיון שנטה למות אמר כל הממון הזה איני מניח אחרי שלא יתכבד אחר בממוני, עשה ספינה של נחשת ומלא אותו זהב והטמינה בארץ והפך עליה עופרת, וכשבקש כורש לבנות בית המקדש מצאו דכתיב ונתתי לך אוצרות חשך וגו' ומשם ירש אותו ממון: