יוסף תהלות/כא
מזמור כ״א
[עריכה]פסוק ג
[עריכה]תאות לבו נתת לו וכו׳. פי׳ פירש הרב הגדול מהר״ר יהודה שארף ז״ל, דשלמא[1] הע״ה המלך עליו השלום שאל החכמה, ובלבו היה גם על העושר, ונתקיימו שתיהן בידו. אך העושר בזמן שהיה הדיוט חלף הלך, אבל החכמה היתה תמיד עמו. וז״ש וזהו שאמר: תאות לבו, שהיה רוצה עושר אף שלא ביטא בשפתיו, נתת לו. אך וארשת שפתיו ששאל החכמה, בל מנעת סלה דייקא, לאפוקי תאות לבו דהיינו העושר, היה זמן שהיה הדיוט, משא״כ מה שאין כן החכמה אשר דיבר בפיו, עכ״ד עד כאן דבריו. ואפשר במעשה, חסיד א׳ שהי׳ שהיה בדרך, והיה מתפלל "משיב הרוח ומוריד הגשם" כמו שתקנו רז״ל. אך הוא לא היה רוצה לו רוח ולא גשם. והקב״ה עש׳ עשה רצונו, שבעודו בדרך לא המטיר, וכשבא לבית, באותו העת[2] גשמים. וז״ש וזהו שאמר: תאות לבו אך שפיו להפך, נתת לו. וארשת שפתיו בל מנע׳ מנעת סלה, אלא לימים עוד, כשלא יהיה הפך לבו, אז יקיים אשר דיבר בשפתיו:
פסוק ד
[עריכה]כי תקדמנו ברכות טוב תשית לראשו עטרת פז. אפשר במשז״ל במה שאמרו ז"ל, כי ברכת כהנים היא בלי תנאי, ומתקיימת אף אם יחטאו. וכתב בס׳ בספר איומה כנדגלות דף ז׳, דבברכת כהנים יש פ״ז אותיות מן "יברכך" עד "אברכם" ע״ש עיין שם. וז״ש וזהו שאמר: כי תקדמנו ברכות טוב תדיר, תשית לראשו עטרת פ״ז, רמז לברכת כהנים, ושמה עטר״ה, כי היא בלי תנאי דאף אם יחטאו יתברכו. ואפ׳ ואפשר לרמוז במ״ש במה שכתב הש״ך שנגאלו ממצרים, שהוסיף א׳ על שם אלהים ונעשה פ״ז גי׳ גימטריא "אני ה׳"[3] ע״ש. וכן בכל מקום וגם ביד הנביאים כתוב "אני ה׳", דתמיד הוא מרחם בשם זה, וזה רמז עטרת פ״ז:
פסוק ב
[עריכה]ואפשר, ה׳ בעזך ישמח מלך, אין "עז" אלא תורה, דבעסק התורה נוצחים במלחמה כמ״ש כמו שכתוב פ״ב פרק ב דמכות. וצריך שתהיה תורה לשמה מאהבה, וז״ש וזהו שאמר: ה׳ בעזך, שהיא התורה, ישמח מלך. ועדיין אני בסוג שהיא "תורת ה׳" ולא זכיתי שתקרא "תורתי", כמשז״ל כמו שאמרו ז"ל בפ״ק בפרק קמא דע״ז דעבודה זרה על פסוק "כי אם בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", מתחילה נקראת "תורת ה׳", ובסוף כשזוכה שהוא גברא רבא נקראת על שמו, כמ״ש כמו שכתבו המפ׳ המפרשים. והכא לפי רוב הענוה אמר בעזך, כי איני כדאי לומר שזכיתי שתקרא על שמי.
ובישועתך מה יגל מאד, דתנן: בזמן שאדם מצטער, שכינה מה הלשון אומרת? קלני וכו׳. וכשיושיע, ובפרט לכל ישראל, כ״י כביכול אני אומר ובישועת״ך דייקא מה יגל מאד על ישועתו כ״י:
אי נמי במ״ש במה שכתב מהרש״א פ״ב פרק ב דיומא (כו.), דהגם דלוי ויששכר מסקי שמעתא אליבא דהלכתא ושאר שבטים לא, מ״מ מכל מקום דוד המלך הלכה כמותו, דאהניא ליה קמרא דמלכותא לכוין לאמת ע״ש עיין שם. וז״ש ה׳ בעזך ישמח מלך, שלהיותו מלך מכוין אל האמת:
אי נמי, ה׳ בעזך אלו תפילין, כמ״ש פ״ק דברכות ד"עז" נקראו תפילין, ותפילין דאמרי[4] עלמא כתיב בהו "ומי כעמך ישראל" וכו׳. וז״ש ה׳ בעזך, תפילין שלך, ישמח מלך, כי מרוב חסדיך אתה מחשיב לישראל כל כך:
פסוק ז
[עריכה]תחדהו בשמחה את פניך. אפ׳ אפשר דהשכינה נקראת שמחה. ונודע דבאבא יסד ברתא, ורמז בשמחה אותיות "מחשבה" שרומז לאבא. וכשהשכינה בפ״פ ביחוד יושפע שפע רב לשושביני מטרוניתא, והמלך הוא נאחז במ׳ במלכות. וז״ש וזהו שאמר תחדהו בשמחה את פניך, כלומר, תשמחהו ויושפע עליו כאשר מ׳ מלכות פב״פ פנים בפנים. וז״ש בשמחה את פניך דייקא:
פסוק יא
[עריכה]פרימו מארץ תאבד וכו׳. שמעתי משם הרב המקובל מהר״י וילנא ז״ל, דפ׳ דפלוני ופ׳ ופלונית אינם מולידים, ובעוה״ר ובעוונותינו הרבים טיפות קרי ושל איסור, הן הן המזיקין וגונדא דחימה. וזהו פרימו של הסט״א הסטרא אחרא מארץ תאבד ואינם מולידים, וזרעם שיש רבבות הם מבני אדם מקרי וכיוצא, עכ״ד עד כאן דבריו. ואפשר לסיים, כי נטו עליך רעה, שאין כונתם לקיים דברי ה׳ כמשל ההי׳ נפקא בראש אומר בזהר הקדוש, חשבו מזימה, כגון מ״ש מה שאמר הרב האר״י ז״ל על נשמת אברהם אע״ה אבינו עליו השלום, שחשבו להשימה בבוא תרח על אמתלאי בנדתה כדי שתהא מטונפת ביותר ויחזיקהו בה תמיד. אמנם לא עלתה בידם ותהי להפך, וכמש״ה וכמו שאמר הכתוב: "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" (קהלת ח, ט). וז״ש חשבו מזמה בל יוכלו: