יוסף ז'ולינון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אחד מעוזרי ה"נוּבל ליטרר" מתאר את ז'ולינון בשוּרות הבאת: "הכל בו אומר שמחה ובריאוּת, שתי סגולות המעידות על כוחות הנפש, כי עד עתה לא פנקוּהוּ החיים".
בלי ספק אין לראות את ה"קלוד לונן" ­– הספר שהוּכתר – כאבטוביוגרפיה של יוסף ז'ולינון. ואוּלם יש ברומן הזה מרשמי חייו במידה רבה. כי אַיה איפוא לקח את הצלילים הנוקבים הללוּ על מרי חיי האדם, על מלחמת הקיוּם, על התאוה, על אבק ספרי הלימוד, על ריחות הבושם של גבעות "שרולה", אם לא בחייו שלו?
בימי בית-הספר לא התאמץ ז'ולינון להיות הראשון בכתה. הצטיינותו לא היתה אלא בהתעמלות אשר משכה את לבו, כמו גם מאוחר יותר, בליאון. במקום שלמד את תורת המישפטים. ואוּלם אם התפתחות שרירים אינה מובילה ישר אל תעוּדת הבגרוּת ואל תואר של דוקטור, הרי היא עושה את שלה. וזמנו של ז'ולינון, בשעה שיצר לעצמו גוּף בריא משכן לרוח הבריאה לא אָבד חנם.
שנים משלושת כרכי "קלוד לונן" משקפים את התקופה ההיא בחייו כשהגן על ה"אני" שלו ונלחם בעד עצמוּתו. אכן יש לאמר כי כיבּוש ה"אני" וההגנה עליו הנם הנושא של שני הספרים הללוּ, וזה, יחד עם שליטה מוחלטת בשׂפה ועם כשרון הסופר, מעלה אותם למדרגת יצירות רבות-ערך. הספר השלישי מוּקדש לחזיות המלחמה, כי ז'ולינון עשה חמש שנים בחזית. בכוח עצום מתאר הוא את הרגעים הטרגיים ביותר של דכדוך נפש החייל ומריו. בחוגים ידועים הגיבו על הספר בהתרגזוּת רבּה.
"ספוּרי קורפוסקו" שלו ממשיכים את חוּט המסורת הספרוּתית העתיקה, זו של ספורי-מעשיות, מה שעושים אותם לחטיבה מיחדת במינה בספרוּת הצרפתי המודרנית.


מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).