יומן ירושלים (ארלוזורוב)/אוגוסט 1932
2 באוגוסט, 1932[עריכה]
על שיחה זו הוסכם בינינו עוד אתמול, כשבאתי לביקור אל הנציב העליון לאחר שחזר מלונדון, והוא הקדיש את הזמן שבין 11.30 לבין ארוחת-הצהרים לשיחה מקיפה על בעיות השעה.
פתחתי במסירת סיכום פגישותינו בלונדון. הקו הבולט ביותר בפגישתנו היה הרקע של סבל יהודי עולמי, חמרי ורוחני, שעליו נמסר בדינים וחשבונות של כל חברי הועד הפועל הציוני והועד המנהל של הסוכנות, שנתכנסו מכל תפוצות הגולה. שוב הופיעה השאלה היהודית בבעיה עולמית חריפה, כמקור של אי-שקט, רוגז ודכאון בחיי ההמונים היהודיים. במרכז אירופה עולה היום גל של אנטישמיות איומה, מאורגנת במפלגות המוניות המושכות מיליוני קולות. במזרח-אירופה נדחקים הפועל היהודי, בעל המלאכה והחנוני מעדמדותיהם הכלכליות בגלל המדיניות של מונופלים ממלכתיים וקידום תנועות הקואופרציה. בארצות הברית נגרמות אותן התוצאות מצד אחד על ידי התפתחות הטרסטים המסחריים והתעשייתיים הגדולים, חנויות כל-בה וכו' ומצד שני על ידי ראשית הדוחק במקצועות החופשיים, הגורר אחריו בהכרח אנשטישמיות רשמית ובלתי-רשמית באוניברסיטאות. בארצות המוסלמיות ארעו לא מזמן מהומות שונות שהופנו כנגד היהודים, וביחוד בעדן ובתוניס. זהו מעין חידוש ביחסים היהודיים-המוסלמיים. ה. מ. זוכר, אני מקווה, כי בימי הועידה הפאן-מוסלמית בירושלים, בחורף האחרון, כתבתי מכתב לממשלת ארץ-ישראל ובו ציינתי, כי בשל החלטות בלתי-רשמיות מסוימות המתקבלות בירושלים יש חשש להתקפות על עדות יהודיות חסרות-הגנה בארצות המזרח. כל המאורעות הללו לא ירתיעו את העם העברי, אבל קל להסביר את מידת האכזבה והמרירות השוררות בקרבו. מה פלא שוייצמן דיבר בשעה שנאם בועד המנהל של הסוכנות על משבר הנוער העברי, על מגדל בבל הנבנה עכשיו בברית המועצות ומשפיע השפעה עצומה על מוחותיהם של בני נוער עברי רבים – בהשוואה ל"ארון-הקודש" הצנוע שאנו מנסים הלקים בארץ-ישראל! רבבות יהודים צעירים חיכו והתכוננו שנים על שנים לסיכוי לבנות את חייהם בארץ-ישראל – עתה הם נתונים על סף היאוש באין כל סיכוי ברור להשגת מטרתם. האסיפות בלונדון עמדו בסימן הדינים וחשבונות הללו מכל חלקי העולם.
ה. מ. אמר שדיבר עם סיר פרנסיס המפרייס, הנציב העליון של עיראק, ושמע מפיו כי היחסים בין היהודים והערבים בעיראק מוסיפים להיות תקינים. כן שאל אם סבורה דעת-הקהל באירופה ובאמריקה שהנסיון הרוסי יצליח. אמרתי שלפי מיטב ידיעתי נמשכים אמנם היחסים התקינים בין היהודים לבין הערבים בבגדאד, אבל קיבלנו ידיעה – תגובה ראשונה לעצמאות עיראק בהרגשתם של יהודי בגדאד – שכמה מורים ארץ-ישראליים שהורו בבתי-הספר של קהילת בגדאד, פוטרו. מנהיגי הקהילה המקומית חוששים שמא יאשימום השלטונות הערביים באהדה ללאומיות יהודית או בציונות. אשר לרוסיה, אמרתי כי על אף הקשיים הנוראיים בדרכה של ברית המועצות, קשה להאמין, ממש כלגבי מאמץ היהודים בארץ-ישראל, כי בסופו של דבר לא יצליח הענין אשר למענו נלחם עם במידה כזו של רצון ושל נכונות לקרבן. כשם שהבית הלאומי העברי בארץ-ישראל נבנה במידה מסוימת על חשבונו של דור אחר, והיהודים מוכנים לשלם מחיר זה, כן מבצעת רויסה את תכניתה הכלכלית בהיקף ענקי על חשבון ההווה למען העתיד – ונכונה היא לשלם את המחיר. יש, למשל, מחסור בולט בפועלים מאומנים להגשמת תכנית-החומש התעשייתית. הסוביטים מעודדים כניסת פועלים מאומנים מארצות אירופה אחרות ומאמריקה, ואין ספק כי בסופו של דבר יצליחו להתקדם, אם יהיו קשי-עורף במידה מספקת.
הנציב שאל אם הסובייטים מעודדים כניסת פועלים יהודים מאומנים. עניתי בחיוב. ציינתי שהעתונות של היום מספרת על קבלת פנים שנערכה לקבוצת מהגרים מארץ-ישראל לברו-בידג'אן. האיזור הסובייטי היהודי במזרח הרחוק. קבלת-הפנים עמדה כמובן בסימן האופי האנטי-ציוני והאנטי-בריטי, כמקובל. הציונים נאשמו בברית עם האימפריאליזם. אחד מיוצאי הארץ הצהיר כי בין היהודים גדלה והולכת ההכרה שהצהרת בלפור היתה אחיזת עינים וכי רומו על ידי בריטניה הגדולה.
המשכתי ואמרתי כי במרכז הויכוח בלונדון עמד כמובן הדין-וחשבון של פרנץ'. פה אחד ובתוקף נדחה הדין-וחשבון כיסוד למדיניות-הפיתוח בארץ-ישראל. קיבלתי הוראה למסור לה. מ. העתק מן ההחלטות שנתקבלו בענין זה. כפי שמוכח מנוסח ההחלטות, נזהרו המוסדות הציוניים מלהיתפס לזיהוי יתר של הדין-וחשבון עם יחסה של ממשלת הארץ או של הממשלה הבריטית. הם הביעו את נכונותם לשתף פעולה עם ממשלת ה. מ. בעיבוד תכנית פיתוח מקיפה, המבוססת על יסודות המנדט – כדי להקל על הקמת הבית הלאומי העברי ולקדם את טובתם הכללית של כל תושבי הארץ. ישיבות לונדון היו מסויגות בביקרתן המדינית, משום שהתחשבי בעובדה של חילופי-המשמרות שחלו בשנה האחרונה בבית-הממשלה בירושלים ובמשרד המושבות בלונדון, והיו סבורים כי אולי לא יהיה זה מן הנכון לשךפוט על המצב לפי לפי התוצאות של תקופה קצרה כזאת, אבל הועד הפועל הציוני לא היה שקט כלל. למצב הפנימי של התנועה הציונית יש אוי ברור של שעת מעבר, ובמגמת ההתפתחות בשנה הקרובה תלוי הקו שהקונגרס הציוני הבא יחליט לנקוט. מצטער אני על הפרסום המוגזם שניתן לעובדה זו בעתונות העברית, אולם אמת הדבר שהועד הפועל הציוני נתן אימון אישי רב בה. מ., אף כי אני עצמי סבור שלא קל יהיה לומר על איזו עובדות של ממש מבוססת הרגשה זו.
ה. מ. אמר שהאנשים יודעים אולי על אהדתו לציונות. המשכתי וסיפרתי על שתי שיחותי עם מר פרקינסון ממשרד-המושבות. מותר לי לחשוב שמצאתי במר פרקינסון מאיזן אוהד ובעל מוח פתוח, הרוצה לשמוע ככל האפשר יותר על נקודת-המבט שלנו. השיחה הראשונה במשרד המושבות נמשכה למעלה משעה; השניה, שנערכה על פי הזמנתו של פרקינסון, נמשכה שלוש שעות וחצי. בראשונה היה הנושא העיקרי (מלבד שאלות אדמיניסטרטיביות תלויות ועומדות, כגון בית-החולים בעמק וההקצבה לרשת-החינוך) סקירה כללית על המצב הפוליטי במזרח התיכון. המסקנה מניתוח זה – הצורך במדיניות ציונית פעילה יותר וחיובית יותר מצד בריטניה הגדולה, אולי על יסוד של תכנית פעולה מעשית לכמה שנים, שיוסכם עליה בין ממשלת ה. מ. לבין הסוכנות היהודית. בתחילת השיחה השניה שאל מר פרקינסון למשמעותו המעשית של הסכם-פעולה, וניסיתי לשרטט לפניו, לשם נסיון בלבד ובאורח בלתי רשמי, קוים לתכנית פעולה משותפת בהתאם למה שתיארתי לעצמי, יש בדעתי להעלות על הנייר את הרשימות שרשמתי לאחר השיחות הללו ולהמציאן לה מ., כדי שתשמשנה יסוד לבירור נוסף. משום כך לא אאריך כאן בפרטים.
כן הזכרתי שהתראיתי בלונדון עם סיר הרברט סמואל, המגלה ענין רב בכל הנעשה בארץ, אף על פי שהוא טרוד בעבודתו וביחוד בבעית פירוק הנשק. הוא חידש את ידיעותיו בשאלות אינפורמטיביות רבות.
כן נפגשתי עם קבוצת צירי הלייבור בפרלמנט הבריטי, ובראשם המיג'ור אטלי[1], והיתה לי שיחה ארוכה עם סט. ג'ון פילבי[2]. ה. מ. שאל לדעותיו של מר פילבי על המצב בארץ-ישראל. אמרתי שהשיחה לא נצטמצמה בבירור שאלת ארץ-ישראל בלבד, אלא נגעה בכל שטחי ההתפתחות המדינית במזרח. מצאתי במר פילבי אנטי-אימפריאליסט מובהק ובעל נטיה מעטה להלכה מופשטת. הויכוח על הבעיות הכלליות של מדיניות האימפריה תפס חלק גדול מזמן שיחתנו. אשר לארץ-ישראל הביע מר פילבי את דעתו כי שאלת היחסים היהודיים-ערביים היא אחת החשובות שבשאלות הפתוחות של מדיניות המזרח בימינו. הוא מוסיף להתענין במציאת פתרון לשאלה זו. דעתו היא כשהיתה – שארץ קטנה כארץ-ישראל אינה שטח פעולה מתאים לגזע גדול ומוכשר כגזע היהודים. עליהם להרחיב את השפעתם על פני כל המזרח התיכון; יש תפקידים כלכליים, טכניים וחינוכיים חשובים, שיוכלו למלא בארצות המזרח, והסכם עם הערבים הוא דבר בעל חשיבות מכרעת לתכלית זו. לשם השגת הסכם כזה על היהודים להסכים לנוסח מוגבל של שאיפותיהם, בערך לפי קוי ההצעה שהכין פעם לנסיון יחד עם ד"ר מגנס. נוסח כזה יעקור את החששות מלבות הערבים בארץ-ישראל. עניתי למר פילבי כי אשר להצעה שלו ושל ד"ר מגנס – ידוע היטב שאין קבוצה יהודית או אישיות בעלת משקל ממשי כלשהו בתנועה הציונית שתקבל אותה כבסיס למשא ומתן. השפעה יהודית מן הסוג המתואר על ידי מר פילבי אין בה משום חידוש בהיסטוריה העברית או ביחסים הערביים-היהודיים. יהודים היו בימי הביניים מיניסטרי-כספים, רופאי-חצר וגם מרשלים צבאיים של שליטים ערביים רבים מימי-הביניים,והם טעמו מטעם הזוהר והעושר שבמעמד זה. אבל שאיפותינו בארץ צנועות יותר, אף כי לדעתנו חשובות יותר – היינו: שלטון עצמי כעם, הזכות לעצב את חיינו בהתאם ליכלתנו, אף אם יהיו אלה חיי עבודה קשים מתוך עוני יחסי. מר פילבי השיב כי בתנאים כאלה לא נוכל להגיע לידי הבנה עם ערביי ארץ-ישראל, ועל כך השיבותי כי לא נוכל – כל זמן שהערבים יסרבו להכיר בעובדות היסוד של חיי-הארץ. כל עוד נמשך הלך-רוח זה, לא נשאר ליהודים אלא להמשיך בעבודתם, עד שיגיעו למידת כוח כזה שיביא את הערבים לידי הכרה בצורך של הסכם והבנה.
הנציב הודה לי על הדין-וחשבון ועברתי לשאלות מעשיות שנשארו פתוחות במשך זמן העדרי מן הארץ. הזכרתי את תזכירי בדבר חיל-הספר. ה. מ. ענה שבירר את השאלה, אבל טרם הגיע למסקנה סופית. הוא קרא בענין רב את תזכירי ואהדתו נתונה לתביעה הכלולה בו, אבל כחייל יש לו ספקות. אמרתי לו שהצעתי לכלול את תביעת היהודים לחלקם בכוח-המגן באגרת השנתית שהנהלת הסוכנות היהודית עומדת להגיש השנה לועדת-המנדטים המתמדת. כרגיל נותנת הועדה את דעתה לנקודות העיקריות המעטות המודגשות באגרתנו השנתית. אילו אפשר היה להודיע על איזו התקדמות לפני שתתכנס הועדה המתמדת למושבה היה זה – נדמה לי – מועיל לכל הצדדים הנוגעים בדבר. הייתי רוצה לדעת מה הן ההשגות הצבאיות על עיון חדש בתביעות היהודים.
הנציב השיב כי ההשגות הן: אשית, – חיל הספר לפי ארגונו הקיים פועל בצורה המניחה את הדעת. לא רבים הדברים בארץ שאפשר לומר עליהם כל כך הרבה, והוא, כחייל, נמנע מלנגוע בחיל הפועל כראוי. שנית – אם יקימו מחלקה או חצי מחלקה יהודית, יהא צורך לשכנה לפי התור באזורי-הספר של עבר-הירדן, ולדעת המפקד לא יתקבל הדבר ברצון בעבר-הירדן ועלולות לבוא הסתבכויות. שלישית – שפת החיל כולו היא עתה ערבית. ובימי צרה קשה יהיה לקיים יחידות שלא יוכלו אפילו למסור הוראות או פקודות.
עניתי כי לפי מיטב ידיעתי אפשר להשיג השגות ממין זה גם על "קלעי המלן האפריקאיים", על חיל-ההגנה המערב-אפריקאי ועל כמה יחידות מן הצבא ההודי, ואף על פי כן הרי פעלו בצורה המניחה את הדעת. אמר כי בענין הסדרים בצבא ההודי הפיקו מהן רצון מיד אחרי מלחמת-העולם, אבל מאז מנסים לבטל את היחידות העדתיות. אמרתי שאני רוצה להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: החיילים היהודים ודאי לא יתנגדו לשרת באזורי הספר של עבר-הירדן. הגדודים העבריים שימשו בסוף המלחמה חיל-משמר בחלקים מעבר-הירדן, כגון באל-סלט, והיחסים בין החיילים היהודים ובין התושבים היו על כל פנים טובים יותר מאשר בין ה"אנזאקי"ם[3] ובין כפרים ערביים מסוימים. על כל פנים אין לפתור את הקשיים הצפויים משליחת יחידות עבריות לעבר-הירדן על ידי שליחת יחידות ערביות לאזורי ההתישבות העברית שבעמק-הירדן ובגליל. אשר לעברית כשפת הדרכה, עלי לעמוד בדרך כלל על כך שהעברית תהיה בעלת מעמד שווה בשטח המנדט. כיון שהאנגלית היא שפת הפיקוד העליון בחיל-הספר, עד כמה שידוע לי – לא יהיה קושי בשפת ההדרכה הצבאית אם תתקבל השיטה של ארגון יחידות עבריות.
הנציב שאל אם יתגייסו יהודים. המפקד אמר לו כי כמה פעמים נתפרסמו במקומות רשמיים שונים בארץ מודעות הקוראות להתגייסות, ואילו התיצבו מועמדים יהודיים מתאימים היו מקבלים אותם לחיל. וביחוד זה שהוא בעל אופי טוב, מלהתגייס כיחיד. כבר בשנת 1921, בשעה שדנו בתכניות של מיליציה, ציין סיר הרברט סמואל כי היהודים הצעירים הבאים לארץ-ישראל נמננעים בכלל מלהתגייס לשירות ממושך בצבא, וכי אפשר לעוררם לכך רק בתנאים מסוימים. אם תחליט הממשלה לגייס קבוצה גדולה יותר של יהודים – תקבל על עצמה הסוכנות היהודית, או הועד הלאומי, לספק את מספר המועמדים הנדרש. הנציב שאל אם תהיה למועמדים אלה ידיעה מספקת בערבית. עניתי שאם תנאי רשמי הוא – יסרבו היהודים לקבלו, כי אין להניח שיסכימו להצטרף ללגיון ערבי. אם הצלחנו להפוך את העברית לשפת-החיים של תרבותנו הלאומית – הרי שאין לוותר עליה עם ההצטרפות לכוח-מגן ארצישראלי. למעשה אפשר יהיה לסדר שמועמדים רבים ככל האפשר יוכלו בשעת הצורך למסור הוראות באחת השפות הרשמיות, נוסף על העברית. הנציב אמר כי יחזור ויעיין בשאלה זו לאחר שיבדוק את כל התעודות ולאחר שיזדמן לשיחה נוספת עם מפקד החיל.
נקודה שניה, אמרתי, שנשארה פתוחה, היא שאלת הגדלת חלקה של הממשלה בשירותי החינוך והבריאות של היהודים. הסוכנות היהודית אינה יכולה מבחינה עקרונית להשלים עם מצב הפוטר את הממשלה מאחריותה לשירותי היהודים. במצב של דוחק כספי גדול נאלצת הסוכנות היהודית להוסיף ולהוציא חלק גדול מדי של הכנסותיה לשירותי הציבור, כגון בריאות וחינוך, ולהניח למומחי-הממשלה לבקר אחר כך את המוסדות העבריים על שהם מזניחים את הישובים החקלאיים, את מתקני ההשקאה והשלמת הציוד. ה. מ. השיב כי מילא את ידי מ"מ הגזבר לברר אתי בצורה ברורה יותר את השאלות הכספיות הכרוכות בהגדלת חלקה של הממשלה בשירותי החינוך והבריאות. מן הראוי להכין לקראת השנה הכספית הבאה הצעות לסיפוק הצרכים הדחופים ביותר בלי להכביד מדי על תקציב הממשלה, שמן ההכרח להחזיקו בתחומי ההכנסה הצפויה. אשר לקו כלי – רצונו לומר שהגיעו למסקנה כי קיימת בהחלט רמת חיים ותרבות יהודית שיש לקחתה בחשבון במדיניות-הבריאות של הממשלה. על יסוד זה יקח דברים עם מנהל מחלקת הבריאות בשובו. אין ביכלתו לומר עכשיו משהו מסוים, אבל רצונו למצלוא דרך לסיפוק תביעותיו הצודקות של הישוב העברי במידה שמצב התקציב ירשה זאת.
לפני סיום השיחה, שנמשכה שעתיים, דיברנו עוד קצרות על מעמד הסוכנות לגבי הממשלה ועל מציאת פשרה בדבר הנציגות היהודית בועדת-התמיד למסחר ולתעשיה.