לדלג לתוכן

טור מנוקד אבן העזר יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

כל הנשים שמתו בעליהן או גירשום - לא יתארסו עד שיהו להן שלושה חדשים אחר מיתת הבעל או אחר הגירושין, חוץ מיום המיתה והגירושין וחוץ מן היום שנתארסו בו. אפילו נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, אפילו היה לה כעס עם בעלה, או שהיה הוא או היא חולה שבודאי לא שמשו, או קטנה, או זקנה, או עקרה ואילונית - כולן צריכות להמתין שלשה חדשים.

ואם נשתהה הגט בין כתיבה לנתינה, כתב רב אלפס שמונין שלשה חודשים משעת כתיבה.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב משעת נתינה.

מעשה באחת שנתגרשה ויצא קול של פסול על הגט, והצריכו רבינו תם גט אחר מפני הלעז, על אף שכשר היה, והתירה להנשא מיד, ולא הצריכה להמתין שלושה חדשים אחר הגט השני כיון שלא הצריכה גט שני אלא לבטל הגט.
ור"י אומר שצריך להמתין שלשה חדשים אחר הגט השני.
וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ואפילו אחר ביאת זנות, כגון שנאנסה, או נתפתתה - צריכה להמתין שלשה חדשים.
ודוקא גדולה, אבל קטנה שנאנסה, או נתפתתה, או יוצאה במיאון - אינה צריכה להמתין.

וגיורת שנתגיירה ושפחה שנשתחררה - אפילו גדולות אינן צריכות להמתין. אבל גר וגיורת שנתגיירו ביחד, צריכים להמתין.

ושבויות, אפילו גדולה, כתב הרמ"ה שאינן צריכות להמתין.
ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שצריכין להמתין.

ואם קידש או נשא תוך שלשה חדשים - צריך לגרש. ומשמתינן ליה אי לא מגרש, אבל אין כופין אותו בשוטים.
ואפילו אם הוא כהן שתאסר עליו - צריך לגרש.
ואם הוא ישראל - יחזירנה אחר שלושה חדשים.

ואם קדש תוך שלושה חדשים וברח - לא משמתינן ליה, ואין כופין אותו ליתן גט, כיון שגילה דעתו שאינו רוצה לכונסה.
והורה ה"ר יחיאל ב"ר יוסף שלכתחילה אומרים לו ברח ובהכי סגי.
וכתב אדוני אבי הרא"ש: וייראה דבריחה זו צריכה שתהיה למרחוק שירחיק עד שיהיה שיעור חזרתו אחר שלשה חדשים, דלא מסתבר שיקדש בעיר זו ויברח לעיר אחרת, דאם כן בטלה תקנת חכמים.

ולא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו - עד שיהא לולד ארבעה ועשרים חדשים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו, לא שנא אם היא אלמנה או גרושה, אפילו אם גמלה הנער או נתנתו למינקת אסורה, אפילו נשבעה המינקת על דעת רבים שלא תחזור בה, אפילו אם נשבעה לאדם גדול כמו אלו שהולכים בחצר המלך, ולא אמרינן כיון שאדם גדול הוא תירא המינקת לחזור בה.

אבל אם מת הולד, או שגמלתו בחיי בעלה, או שאינה חולבת לעולם כגון שיש לה צימוק דדים, או שפסק חלבה בחיי בעלה, או ששכרו לה מינקת בחיי בעלה, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שאינה צריכה להמתין.

עבר ונשאה או קידשה - יגרשנה, וצריך ליתן לה כתובה אם תתבענה לו. ולכשיגיע זמנו לכנוס, יכנוס אם ישראל הוא, וצריך לכתוב לה כתובה אחרת.

וכתב הרב רבינו מאיר מרוטנבורג ז"ל: אפילו אם הדיר הנאת תשמיש עליו על דעת רבים עד שעה שיגיע זמנו לכנוס, אפילו הכי צריך להוציא.

ואם ברח והרחיק נדוד עד מקום שאינו יכול לחזור ממנו תוך עשרים וארבעה חדשים - אין צריך להוציא.

שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל: [1]הבא על נערה ונתעברה ממנו, והודו שניהם שממנו נתעברה, ואומר שבא עליה לשם קידושין, ואחר כך נתקדשה לשמעון וגירשה שמעון ורצתה לינשא לראובן, אם צריכה להמתין שלשה חדשים אחר גירושי שמעון, כיון שידוע שהיתה מעוברת מראובן לא שייך הבחנה ואינה צריכה להמתין שלושה חדשים, או לא.

תשובה: צריכה להמתין שלושה חדשים, שקדושי ראובן לא היו כלום כיון שלא היו בעדים, וקדושי שמעון היו קדושין גמורים, אף על פי שהיתה מעוברת מראובן תחילה, לא חילקו חכמים, אלא בכל הנשים הצריכו להמתין שלשה חדשים.