טור ברקת/תקסג
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תקס"ג - דין מי שהרהר בלבו להתענות - ובו סעיף אחד
- מי שהרהר בלבו שלא בשעת תפילת המנחה להתענות למחר - לא הוי קבלה. דלא עדיף מהוציא מפיו להתענות למחר דלא הוי קבלת תענית כיון שלא קבלו בשעת המנחה.
טור ברקת
[עריכה]הנה נתבאר למעלה מה שאמר בזוהר כי ג' פעמים ביום הולך סטרא אחרא לשדדא בטורי חשוך והר נשפה ואז מתפתחין תרעי שמיא ושריין נהורין על רישיהון דאינון מצלאן צלותין בבתי כנסיות. ולכן נתקנו שלשה זמנים הללו לענין התפילה שהוא זמן שתהיה זו רצויה לפניו יתברך להיות שהוא עת רצון. ואין הדבר בדרך השאלה מה שאמרו חז"ל "אימתי אקרי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין", אלא כי כך הוא האמת כי אותה שעה היא 'עת רצון' ממש בעבור כי נפתחים שערי שמים ושורה אותו האור בבתי כנסיות.
ולכן המתפלל שם בבית הכנסת - אף על גב שלא התפלל עם הציבור - זוכה ששורה על ראשו מאותו האור העליון. ולכן "מי שהרהר בלבו שלא בשעת תפילת המנחה להתענות למחר לא הוי קבלה" מפני כי אין זה בשעת הנקרא 'עת רצון' כדי להיות עושה רושם אותה מחשבה. ומטעם זה נמצא מסתלק הספק הנמצא בזה. והוא: כי מאחר דקים לן מדברי חז"ל כי מחשבה טובה היא מצטרפת למעשה - אם כן למה יגרע ענין קבלת תענית מלהיות נחשב לתענית מפני כי לא היה קבלתו בשעת המנחה? כי מה מעכב ענין זה הקל לומר כי לא יחשב לו לתענית.
אמנם התשובה מובנת מטעם זה כי מאחר שקבלת התענית הוא כדי לעורר כל הכחות של האדם המתענה, ומה גם כדי להעיר השרשים שלהם גם למעלה כדי שישפיעו אור גדול לכל המדות. וזה מתקיים על ידי כי קבלת התענית תהיה בשעה שאותו האור עליון מתגלה למטה שהוא בשעת המנחה. אמנם שלא בשעת המנחה שאין מתגלה שום אור - אין שם כח ביד האדם להיות מעורר שום ענין, ואפילו על עצמו אינו מזריח. ולכן "לא הוי קבלה דלא עדיף ממי שהוציא בפיו להתענות למחר דלא הוי קבלת תענית כיון שלא קבלו בשעת המנחה". לכן גם באופן זה אינו נחשב לתענית כדבר האמור.